מכתבים

איתי אלשטיין

בס"ד   יום חמישי, ט"ז מנחם אב, תשס"ו   
 

למשפחת מאירסון היקרה,

את נעם פגשתי לראשונה כשהגיע אלינו לטירונות באיחור קל משאר החבר'ה. ישר ניכר שהוא שונה, שהוא הבוגר בינינו. אף פעם לא התרגש מהלחצים ומהתיזוזים שטרטרו אותנו בטירונות, וכשאחד מאתנו היה נכנס ללחץ ובטעות צועק על חבר שלו שיזדרז או שיעשה כך וכך... מיד נעם היה מתפרץ: "מה אתה צועק עליו? אז מה?! ואם נאחר ב-10 שניות מה יקרה? המפקדים התפקיד שלהם להלחיץ אותנו – בגלל זה שווה שנריב בינינו לבין עצמנו?"  זה מה שאני זוכר מהטירונות – את נעם מיישר אותנו ומתקן אותנו, ומכניס בנו רוח חדשה  כשהיינו נשחקים או נחלשים.

אחר כך עלינו לרמת הגולן לצמ"פ, והסיפור שזכור לי על נעם מרמת הגולן זה סיפור שפשוט מראה מי זה נעם: כשהוא היה במתקן "גולן" (מתקן נטוש ליד הבסיס שלנו שהשומר שם פשוט מרגיש שהוא "דחליל") הוא "חטף" ריתוק ארוך על זה שהוא למד מחומש בזמן השמירה בש.ג. אפילו כשחטף עונשים זה היה על דברים כאלה – לא היה יכול להבין למה לא ללמוד תורה במקום לעמוד שעות ולבזבז את הזמן. אחרי העונש אמר לנו שאם יעמוד באותו מצב הוא יעשה זאת שוב.

לקורס מפקדים יצאנו ביחד סך הכל שישה חברים מפלוגה שלמה של בני ישיבות ונעם ביניהם. בקורס מקפידים מאד על נהלים ועל משמעת. הוא מלא במסדרים שמקרצפים את הציוד עד לפירור האבק הכי קטן. נעם לא הסתדר שם עם ה"קרירות" הזו והיה קשה לו לראות את עצמו כ"שוטר" עם החיילים שלו. נעם הלך בשיטה פיקודית שונה לגמרי. שיטה של אמון בין מפקד לחייל שבו מדברים וכמעט ולא מענישים. אני זוכר את השיחות הארוכות שהיו לו עם הגננים (המפקדים בקורס) כשהם מנסים להסביר לו והוא מנסה להסביר להם.

אלה סיפורים שזכורים לי שקצת מראים את אישיותו של נעם – בחור חזק מלא עוצמה עד שלפעמים היה נראה שאפילו  לו קשה להכווין את העוצמות שטמונות בו. בחור עם שמחה תמידית, בחור ששָלם עם עצמו ושָלם עם העולם שהוא חי בו.

אינני יכול לחשב חשבונות של ריבונו של עולם, אבל אולי השלווה הפנימית הזו והשלמות  הזו הם סימנים לאדם שהשלים את תפקידו. אחרת לא היה נקטף מאתנו בגיל כל כך צעיר. אין לי הסבר אחר מלבד זה שהקדוש ברוך הוא יודע מה הוא עושה, ואם הוא החליט לשים את נעם בעולם על מנת למלא תפקיד מסוים, אז שכשהוא לוקח אותו בחזרה כנראה שנעם כבר מילא את התפקיד.

המקום, שכל דבריו אמת וצדק, גם כשאיננו מבינים, הוא ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד.

ותדעו, שהחברים של נעם איתכם תמיד וחושבים עליו כל הזמן. הוא יחיה איתנו עד סוף חיינו, ובכל אחד מאיתנו תמיד יישאר הנדבך של נעם שהוא הוסיף לו ובנה בו.