מכתבים

צרויה ארז

בס"ד                                                                                                                                                                                         כ"ז אלול התש"ע

 

גילה וחיים היקרים,

 

 בכל שנה כשמגיע ראש השנה נצבט לי הלב מזיכרונות ומגעגועים לנעם. בשבילי ראש השנה הוא החג שהכרתי את נעם באמת..

 

באזכרה האחרונה של נעם, שמעתי אותך גילה אומרת להגר כמה יפים הדברים שהראל כתב על נעם וכמה זה חשוב לכם שנשאר לכם משהו כתוב. פתאום הרגשתי צביטה בלב, בעצם אף פעם לא סיפרתי לכם מה היה נעם בשבילי (תכננתי לכתוב ב"שבעה" וזה לא יצא, ומאז בכל פעם שאני פוגשת אתכם אני מצטערת שלא כתבתי..)

נעם לא היה  מבחינתי רק חבר של מיכה הוא היה גם חבר שלי.

אז לאחר ארבע שנים אני רוצה קצת לשתף אתכם בזיכרונות שלי ממנו. מי היה נעם בשבילי..

 

שמעתי על נעם עוד לפני נישואיי עם מיכה ואפילו פגשתי אתו כמה פעמים אך ההכרות האמיתית איתו החלה כאמור בראש השנה לפני חמש שנים.

אני זוכרת אותו נכנס אלינו הביתה, זה היה כחודש לאחר שעברנו לביתנו השני באילת (גרנו קודם בבית ברח' ששת הימים ובאותו קיץ עברנו לדירה ברח' לוס אנג'לס).

נעם התפעל מדירתנו החדשה שהיתה מאוד לא שיגרתית, היה לה חלון גדול שפונה לנוף וקומת גלריה מיוחדת ומגניבה. באותו זמן גיהצתי למיכה חולצות לחג בקומת הגלריה. נעם עלה במדרגות והתפעל מהבית המיוחד. הוא הביט לעבר המיטה שהיתה מוצבת בחדר שגיהצתי ואמר ספק ברצינות- ספק בצחוק: "וואו, איזה כיף פה, אולי אבוא לישון כאן?" אמרתי לו: "בשמחה רבה! אתה מוזמן בכיף". הוא חשב קצת ואמר: "תודה, אבל עדיף שאישן בישיבה". הוא ביקש אם אוכל להביא לו חולצה לבנה לחג כי הוא בא ישר מן הצבא. הבאתי לו שלוש חולצות מגוהצות ומקופלות. הוא אמר בצחוק: "איך ידעת שאני צריך שלוש חולצות? אני אף פעם לא מצליח לשמור על החולצה שתהיה נקייה.."

מיכה הקפיץ את נעם לישיבה ולאחר כמה דק' הם חזרו ביחד.. שאלתי מה קרה ונעם אמר שבעצם בא לו להיות אצלנו בחג, צפוף לו מידי בישיבה..  שמחנו מאוד!

 

אני זוכרת אותו באותו החג שוכב על הספה שלנו בסלון עם רגליים למעלה על הקיר (מרגיש בנוח..) ומשתף אותי בהתלבטויות שלו מה לעשות כשיסיים את הצבא לאחר החגים. מצד אחד הוא רצה לחזור לישיבה ומצד שני הוא הרגיש שהוא לא מסוגל לשבת כל היום וללמוד. הוא אמר שהוא חושב להיות קצת בישיבה התיכונית במצפה רמון. מיכה הציע לו שיבוא להדריך ב"אל ארצי" – עונת החורף מלאה בהדרכות והוא זקוק לעוד מדריכים. הוא גם אמר שהוא יקח אותו לשטח ויעשה לו השתלמות באופן פרטי. נעם אמר שזה דווקא רעיון לא רע והוא יחשוב על זה.

לאחר החג הנפלא ביחד נפרדנו מנעם והוא חזר לצבא. כשהשתחרר הלך לתקופה במצפה רמון ולאחריה בסביבות חנוכה הוא קיבל את ההצעה של מיכה ובא להדריך ב"אל ארצי" באילת. מיכה נתן לו כמה ספרי לימוד לקרוא והתפעל איך הוא קרא אותם מהר, קלט וזכר גם את כל הפרטים הקטנים..

נעם ישב בספריה של אל ארצי ולמד בשקיקה ובשקידה את החומר להדרכה. באותו זמן גם המדריכות של אל ארצי ישבו בספריה והכינו הדרכות. נעם לא הרגיש בנוח לשבת עם הבנות באותו החדר.. הוא שאל את מיכה מה דעתו ומיכה אמר שהוא יכול להסתכל על זה אחרת – שאולי אחת מהן יכולה להתאים לו לאישה... נעם לא הסתפק בזה והלך לשאול את הרב לנזר. הוא הופתע מאוד שהרב אמר לו את אותם הדברים...

 

נעם התחיל להדריך ועשה חיל. הוא היה מדריך מעולה, לא שיגרתי, מסקרן, יצירתי, נועז, שסחף את כולם אחריו וכולם אהבו אותו. (הוא היה משתף אותנו בחוויותיו מההדרכה – זה תמיד היה משעשע..)

מאותה תקופה שנעם הדריך הוא היה ממש בן-בית אצלנו. כל שבת שהיה באילת הוא היה אוכל אצלנו וגם באמצע השבוע היה קופץ מדי פעם, לשאול משהו, לאכול משהו וסתם לפטפט..

אני זוכרת שבתות שהארוחה היתה נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה ועד אחרי הצהריים המאוחרות בשיחות מרתקות על מגוון נושאים. אחד הנושאים שדיברנו עליו הרבה נעם ואני היה "הפרעות קשב וריכוז – ADHD", באותו זמן למדתי חינוך לגיל הרך בלוינסקי באילת והיו לנו הרבה קורסים בנושא הזה.

השיחה שלנו על הנושא הזה התחילה מהערה סתמית של נעם על פרסומת באחד מעלוני השבת. היתה שם פרסומת לתכשיר טבעי לטיפול ב- ADHD. נעם צחק על הפירסומת הזו ואמר כדרך אגב שגם הוא מאובחן ב- ADHD .לא אשכח את ההלם שתקף אותי- הייתי בשוק. מבחינתי ילדי  ADHD הם ילדים מופרעים, לא מרוכזים (ולכן לא לומדים), בעיתיים, שרק "רטלין" מרגיע אותם. ופתאום גיליתי בנאדם בעל  ADHD שמאוד אוהב ללמוד שהוא שונה מאוד מאיך שהציגו לי אותו במכללה.. בקורסים שלמדנו התייחסנו לתופעה כאל מקרה קשה, בעייתי, שאי אפשר שלא לטפל בו, והנה נעם גילה לי שאפשר להתמודד עם ה"בעייתיות" הזו בדרכים אחרות ושיש לה גם הרבה יתרונות. הוא הסביר לי שזו פשוט דרך חשיבה אחרת.  ועל הרטלין הוא אמר, "זה כאילו מישהו לחץ לך על מתג וכיבה אותך.. זה אולי טוב  למורה אבל לילד זה נורא – הוא פשוט כבוי, חצי מת."

זה היה בשבילי גילוי מדהים ששינה לי את כל התפיסה לגבי התופעה הזו. (אני זוכרת שסיפרתי לחברות שלי במכללה עליו, זה היה בשבילי ממש גילוי מרעיש).

 

באחד הימים נעם נכנס אלינו הביתה, פתח את שער העץ (ששמנו כדי שאליה לא יפול במדרגות שהיו בכניסה לבית) פרש את זרועותיו וקרא בקול "א-ל-י-ה" אליה בן השנה רץ אליו בשמחה.. נעם נכנס ואמר לי "צרויה, אני רוצה להתייעץ איתך על משהו.." הופתעתי קצת מהנימה האישית כל כך.. הוא אמר שהוא מעוניין לצאת עם אחת המדריכות אך הוא לא יודע איך לפנות אליה. הוא אמר שאין לו בעיה פשוט לשאול אותה אבל נראה לו שהיא תתפדח מאוד. הוא שאל לדעתי. אמרתי לו שכמו שאני מכירה אותה זה יביך אותה מאוד אם יפנה אליה ישירות ושאני מציעה שיכתוב לה פתק/מכתב-  כך יהיה לה זמן לחשוב על זה ולהגיב בנחת. ואכן כך היה..

כפי הידוע לכם, העניינים החלו להתגלגל.. אך לא תמיד הכל הלך למישרין..
 

בל"ג בעומר, עשינו מדורה עם המדריכות והמדריכים של אל ארצי וגם נעם בא.

באותו יום נעם לקח את הג'יפ של אל ארצי ובטעות שבר את השמשה הקדמית. בערב, כשישבנו ליד המדורה נעם היה קצת מדוכדך (נראה לי שהוא ושרה היו קצת בהפוגה וזה השפיע עליו.) הוא לקח  קרש ארוך והשעין אותו על הגלגל של הג'יפ, נתן לו מכה עם הרגל על מנת שיישבר לשניים. הקרש נחצה לשניים אך בקצהו היה מסמר שנתקע בגלגל של הג'יפ ופינצ'ר אותו.. נעם היה כל כך מתוסכל שהוא נשכב על הרצפה ביאוש ומלמל: "מה אתה רוצה ממני?" (האמת היא שזה היה נורא מצחיק..) הוא היה נורא מתוסכל שכלום לא הולך לו ונסע לים להרגע.. לאחר מכן החליט שהוא נוסע קצת הביתה...

אח"כ העניינים הסתדרו והם החליטו להמשיך...

 

באחד הימים קיבלתי טלפון מנעם אם אני יכולה להכין לו מרק כי הוא לא מרגיש טוב. הצטערתי שהוא לא חש בטוב אך שמחתי שהוא מרגיש בנוח לבקש ממני והכנתי לו בשמחה רבה..


התרגשנו מאוד כשנעם ושרה החליטו להתחתן וחיכינו לחתונה בקוצר רוח. באותם הימים נעם כבר לא היה באילת ולא ראינו אותו הרבה. לפני תשעה באב נסענו לאפרת להורים של  מיכה ותיכננו להישאר שם עד לאחר הצום כי בן דודי התחתן בי"ג באב. ביום שלישי (ז' באב)  נעם התקשר למיכה. היינו במטבח בבית הוריו והוא דיבר עם הטלפון ברמקול. מיכה אמר לנעם: "נעם! איזה כיף לשמוע אותך, מזמן לא דיברנו. אמרתי לעצמי שאם נעם לא מתקשר כנראה שהוא בעולם שכולו טוב.." אחיעד  (אח של מיכה) ואני שהיינו במטבח הזדעזענו למשמע הדברים, אך מיכה אמר בצחוק- "מה אתם נבהלים? נעם מבין למה אני  מתכוון, העולם הבא הוא כאן- בעולם הזה, נכון נעם?" נעם לא שמע כל כך טוב ולא הבין בדיוק מה מיכה אומר, הוא אמר שהוא באילת ורצה לקפוץ אלינו והצטער שאנו לא בבית.

זו היתה הפעם האחרונה ששמענו ממנו.

 

ביום שני שלאחריו התחתן בן דודי (שלמד גם באילת). בדרך לחתונה שאלתי את מיכה אם נעם גם יבוא והוא אמר שהוא מאמין שכן.

חיפשתי את נעם בין המוזמנים ולא מצאתיו, תהיתי מדוע לא הגיע.

באמצע הריקודים ניגש אלי אחד מהבחורים מהישיבה ואמר לי: "מיכה למעלה, הרגע הודיעו לו על חבר טוב שלו שנהרג במלחמה, כדאי שתעלי אליו". רצתי אליו מהר כשבראשי עוברים כל השמות של חבריו הטובים. ניגשתי אליו ושאלתי "מי??" שמעתי אתו אומר בבכי: "נדב". שאלתי: "נדב סמדג'ה?" (חבר טוב שלו שהיה מגויס) אמר לי בבכי: "לא. נעם מאירסון". לא אשכח את זה. אני זוכרת את עצמי עומדת וברגע אחד כורעת אל הרצפה בהרגשה שכל העולם קרס מעלי – ממש. הייתי בהלם. בכלל לא ידענו שנעם גויס למלחמה.

מאותו רגע לא יכולנו להישאר בחתונה. נסענו לאפרת ולמחרת בבוקר מיד באנו אליכם. רצינו להיות איתכם, להתאבל איתכם. הרגשנו גם צורך לשבת עליו "שבעה". הוא היה חלק גם מהמשפחה שלנו..  

 

אז ידעתי שבע"ה יהיה לנו בן והוא יקרא על שמו.

ןאכן- לאחר שנה וחצי נולד נעם שלנו שקראנו לו "נעם מאיר" כי נעם שלכם מאיר בליבנו ונעם שלנו מאיר את פנינו. כשמו כן הוא – נעים ומאיר פנים לכל אחד. ודומה לנעם שלכם בשובבות שלו, בשמחת החיים שלו, בחיוך המאיר תמיד את שפתיו.

 

נעם היה בשבילי כמו אח, (לפעמים גם כמו בן), ידיד. חבר.

אהבתי מאוד שהיה בא אלינו, היה ממלא את ביתנו בשמחה, בצחוק, בפניו המאירות.

אשרי שזכיתי להכירו.

אשרי שזכיתי בזכותו להכיר גם אתכם.


שתהיה שנה טובה ומבורכת.