מכתבים

יהודה וקס

נעם כמדריך בישיבה לצעירים, טיול לנגב תשס"ו.

נעם הדריך אותי בטיול השנתי במכתש רמון בטיול לנגב. 

מתחילת ההדרכה כבר נוכחתי, שנעם אינו מדריך ככל שאר מדריכי הטיולים שעומדים ומסבירים בעיקר על הצמחים, האקלים של המקום והנוף. נעם היה מדריך מיוחד במינו שראה את עצמו כמחנך שבא להשפיע על חניכיו.

בזמן שנעם דיבר השתרר שקט מוחלט וכולם הקשיבו מרותקים למוצא פיו.

הכיתה שלי, שאותה הדריך, אינה כיתה קטנה שקל לזכור את שמות כל התלמידים שבה. הכיתה מונה למעלה מארבעים תלמידים. מדריך רגיל היה מתייאש מראש מלהכיר בשמותיהם את התלמידים. אך לא כך נעם, בתחילת הטיול הוא הושיב את כל התלמידים בחצי עיגול וביקש מכל תלמיד לומר את שמו.

 

בתחילת הטיול סיפר לנו נעם סיפור אישי:

"כשהייתי בצבא יצא לי להיות במחנה טנקים גדול מוקף בגדרות כמעט בלי צמחיה. היו טנקים רבים וחיילים מסביב. בקיצור, מקום שלא כל כך נעים לשהות בו. פעם אחת, לאחר שניקיתי את הטנק והייתי מלוכלך כולי בגריז, וכבר הייתי בדרכי למקלחת, כולי סחוט מעייפות – מבואס – רציתי כבר לנסוע לחופשה הביתה, פתאום אני שומע קול מאחורי: 'הי חייל ! מה אתה רואה מסביבך?' אני מסתובב ורואה את הרס"ר הקשוח שכולם פוחדים ממנו. אני כבר מתחיל לחשוב, מה עשיתי מה הוא רוצה ממני, אולי עשיתי משהו לא טוב והוא לא מרוצה. ואני עונה: 'אני רואה טנקים, גדרות, חיילים. ומה עוד אתה רואה – שאל אותי הרס"ר. 'אוהלים, ג'יפים, אמרתי, ולא הבנתי למה הוא חותר. ואז אמר הרס"ר: 'אתה בבאסה כי אתה לא מסתכל על שאר הדברים, תסתכל על הנוף היפה שמסביב- על ההרים והצמחים, ולא רק על הדברים שאתה שקוע בהם'.

"מאותו רס"ר בצבא" – אמר נעם – "למדתי מסר לחיים, שתמיד צריך להסתכל ולמצוא את הדברים היפים בכל מקום ומצב. וכך גם אנחנו, שאנחנו הולכים לטייל במכתש, לא להיות תקועים כל הזמן עם הmp3 ורק לפטפט עם החבר'ה, אלא מידי פעם להסתכל על הנוף המדהים של המכתש לחשוב על נפלאות הבריאה, המיוחדות והשלוה של המדבר".

 

ביום השני לטיול היה מסלול קשה, ובקטע מסוים במסלול היו צריכים לעלות את ההר "דוך", כלומר, לעלות את ההר בעליה חדה וקשה. בצורה זו עלו כל שאר הכיתות הבוגרות, אנחנו – החמשושים – היינו הצעירים ביותר. כולם ציפו שגם הכיתה שלנו תעלה את העלייה כמו כל השאר. אבל נעם שם לב שיש חלק מהחבר'ה שלא כל כך בכושר והם כבר עייפים ומשתרכים מאחור. והחליט לעשות עיקוף גדול ולעלות את ההר ממקום אחר בעליה יותר מתונה. עשה עלי רושם גדול, איך הוא מתחשב ורגיש כלפי הזולת. הוא יכול היה פשוט להמשיך במסלול הרגיל והקצר כמו כל השאר. אך הוא דאג לאלה שקשה להם ובשבילם האריך את הדרך כדי לעלות ממקום קל יותר.

בערב לאחר האוכל כולם כבר היו עייפים, כבר חלק היו בדרך לאוהלים ולשקי שינה. נעם בא בהתלהבות ולקח איתו עוד כמה חבר'ה והתחיל לרקוד ולשיר יחד איתם, סחף אותם בהתלהבותו, ולאט לאט הצטרפו עוד חבר'ה לריקוד והיה ממש שמח.

 

בלילה התקיים קומזיץ, ונעם דבר על המיוחדות של המדבר. הוא אמר שבזמן שהאדם נמצא בסביבת אנשים ( בישיבה, בעבודה...), הוא בעצם בתחפושת. הוא לא באמת מתנהג כמו עצמו, כמו ה"אני" שלו. הוא כל הזמן דואג מה שאנשים אחרים יחשבו עליו, מה יגידו עליו. לאיזו קטגוריה בחברה ישייכו אותו. ולכן בכל מקום שהוא נמצא הוא מנסה להראות כמו כולם. הוא יתלבש בדיוק כמו האופנה במקום.

אם  הוא בישיבה שהאופנה שם זה ללכת עם כיפה קטנה – הוא יחבוש כיפה קטנה. אם הוא על איזו גבעה הוא יגדל פאות ויחבוש כיפת צמר גדולה. ואחר כך כשהוא יבוא לישיבה גבוהה, הוא יראה ששם מסתובבים עם חולצות מכופתרות, אז גם הוא ילבש חולצה מכופתרת. לאחר מכן כשהוא יתחתן ויגיע להתגורר באיזה ישוב ויראה ששם לא נהוג ללכת עם מכופתר, אז הוא יחליף את כל המלתחה של הבגדים שלו לבגדי טריקו כמו שנהוג -  וכן הלאה וכן הלאה. וכך הוא ימשיך להתלבש בדיוק  איך שהחברה מכתיבה לו, בלא לחשוב בעצמו איך הוא רוצה להראות, ואיזה חזות הוא רוצה לשדר כלפי הסביבה. וגם בדעותיו, הוא יתבטא כמו כולם. אם הוא נמצא בישיבה שכולם שם "פאנטים" והוא יקשיב לוויכוח והדעות שם נוטות לקיצוניות וחלק מן הדברים יראו לו מוטעים, אז יכול להיות שבמקום לחלוק ולהגיד את הדעות שלו, הוא ישתוק מחשש מה יגידו עליו ושינסו ל"רדת" עליו. והוא לא ינהג כמו עצמו.

אבל רק בשלוה ובבדידות של המדבר, האדם מגלה את ה"אני" ומתנהג כמו עצמו, ומביע את דעותיו בלי לחשוש מה יגידו אחרים...

בסוף הטיול באוטובוס שמעתי את החברים שלי מדברים, כמה המדריך [נעם] בטיול צודק במה שהוא אמר.

ואני בטוח שהדברים שלו השפיעו מאד על החבר'ה.

אני זוכר שבמהלך כל ההליכה בטיול, תמיד היו תלמידים סביב נעם ש"נדבקו" אליו. לא רצו לעזוב את המדריך שהסביר מעניין ועשה המון "צחוקים" בדרך.

אחד הסיפורים שסיפר, על פרופ' שבא לפני הסטודנטים שלו למדעי הרוח והציג לפניהם כוס ריקה.  בתוך הכוס הוא הכניס אבנים ושאל את הסטודנטים אם יש מקום להכניס עוד. כל הסטודנטים אמרו שלא.  ואז הפרופ' לקח חצץ ושפך פנימה. ואז שאל האם ניתן להכניס עוד. והם  ענו שלא. ואז הכניס הפרופ' חול לתוך הכוס ושאל האם ניתן להכניס עוד. ואז הסטודנטים הבינו שניתן להכניס עוד והציעו להכניס מים ואכן הצליחו להוסיף מים לכוס.

המסר מהסיפור הוא שקודם צריכים להכניס את הדברים החשובים – האבנים. האידיאלים הגדולים – לימוד תורה וכו'. ואחר כך ניתן להוסיף את הדברים החשובים – אבל פחות – כמו החצץ החול והמים. כי חשוב גם ליהנות מהחיים אבל לא לשכוח "להכניס לתוכנו" קודם את הדברים החשובים יותר.
 

אשרי שזכיתי שנעם ידריך אותי.