מכתבים

יצחק שלומי

מנחם-אב תשס"ט


גילה וחיים שלום רב,

3 שנים עברו מאז הלך נעם מאתנו, 3 שנים של בלבול, בהן הלכתי בדרכם של רעי איוב שבאו לנחמו ולא יכלו דברו דבר "כי ראו כי גדול הכאב מאוד".

אתמול חזרתי מהאזכרה וליבי אומר לי: תכתוב, תחזק, תחלוק.
כולי תקוה שתמצאו חיזוק ואולי אף מעט נחמה במכתבי.

נעם בשבילי איננו עוד סתם חבר. היינו חברים טובים מאז הגיע למצפה, ובכיתה י"ב נהיינו לחברותא בלימוד העיון בגמרא. כך המשכנו גם באילת בשיעור א' בסדר הצהריים, סדר הבקיאות, אע"פ שנעם לא ממש הצליח ללמוד רק בבקיאות את הגמרא. כמו בחיים גם בלימוד הוא כל הזמן שאל וחקר, העמיק וחתר לאמת. כעסתי עליו על שאיננו עומדים בקצב ושמחתי על כך שהעמיק אצלי את ההבנה והאמת בלימוד.

שעות על גבי שעות של דיונים וויכוחים. זכות גדולה נפלה בחלקי, יותר מרוב חבריו, להיות קרוב אליו קרבה פיסית ממש, להרגיש את הבעות פניו הפצועות (חטטים) והיפות ולתמוה ולצחוק מהצחוקים הבלתי נגמרים והבלתי נתפסים שלו. באילת חווינו יחד משברים בלימוד (בעיקר שלו), וכמו שהוא קרא לזה "יש לי משבר של הרב הלל". תוך כדי כתיבת הדברים אני נזכר שבדיוק אז הגיעה לבית המדרש הגמרא המשונה (שוטנשטיין) שלא ידענו מה צריכה להיות ההתייחסות "ההלכתית" אליה – האם כמו שטיינזלץ – מותר רק לתלמידי שיעור א' ורק בסדר בקיאות! או שמא לחומרא – אסור להציץ כלל בהסברים.

נעם בטא את יחסו אליה בכך שהיה מגלגל על לשונו במבטא אמריקאי כבד את המלים "שוטנשטיין – ארטסקרול" – שמה המלא של הגמרא הכחולה.

כשהגיע למצפה, וכדרכו בקודש לא מיעט בדיבורים, נוצרו מתחים בינו לבין מספר חברים בכיתה. הוא לא וויתר וניסה ללבן וליישב את ההדורים בצורה הכי ישרה שיכולה להיות. הרגשתי מעין כתף תומכת בשבילו בימים אלה. נחשפתי דרכו לדיונים ולוויכוחים שנערכו תכופות בחוג משפחתכם, ברומו של עולם. כל יום א' היה חוזר ומספר מה אמרה אחותו, ומה היתה דעתכם, וכיצד הגיב אחיו הגדול, ומה עובר לו בראש מאז. כך היינו ממשיכים את אותו הדיון מהבית במשך סדר שלם.

באישיותי אני איש של תשובות, נעם שאל שאלות. למדתי ממנו הרבה, הרבה מאוד.

אחרי שהתגייסתי בסוף שיעור א' הוא המשיך לשתף אותי בטלפון בסוגיות שלמד בעיון ובשיעורי הרב יוסי שאליו התקרב מאוד באותו זמן.

נעם לא הספיק לבנות את ביתו, אבל אני רוצה שתדעו שאת ביתי שלי הוא הספיק לבנות. נעם היה עד בחתונתי (באמצע השרות שלי, סוף שיעור ב') חתימתו מתנוססת על הכתובה התלויה על הקיר שמולי. פניו הקורנות נמצאות כמעט בכל תמונה וזיכרון מהחופה שהיתה לנו.

לימים נולדה בתי הראשונה, קראנו לה אחינעם. אני זוכר איך הוא התלהב מהשם. לא ידעתי איזו משמעות עצומה יקבל השם הזה עבורי בעתיד.

בזמן הצבא במיוחד כששרת בגבול עזה יצא לנו להיפגש מספר פעמים אצלי בבית או אצלו בשער המוצב (ביום שישי נסעתי לבקרו).

חיים, גילה – רק עכשו כשגדלים ילדי אני מתחיל להבין שאינני יכול לתפוס את קצה קצהו של גודל כאבכם, איבדתם ילד!

שמעתי מדניאל וביתר פירוט מהרב שמואל שהתכנסה קבוצה מסויימת ביום הזיכרון לחללי המלחמה ושם דיברתם קצת וסיפרתם. הצטערתי נורא שלא ידעתי על כך.

שמעתי משהו מאוד משמעותי שעורר אותי למחשבה ולרעיון, ואני רוצה לשתף אתכם בו: חלל – כך אנו קוראים למי שנפל בקרב, כנראה בגלל המקום הריק – החלל שהותיר אחריו. אולם חלל הוא באמת לא סתם ריק, חלל הוא מקום, מקום מלא!

לכל אחד ממכריו של נעם ובטח במיוחד לכם נעם נתן מקום כדי לחיות בו, להגיד, להרגיש ולחשוב דברים שרק אתו ובגללו התהוו בנו. המקום הזה, החיים המיוחדים האלה נקטעו ונלקחו. אני מרגיש בתוכי כי מאז מותו לא נוצר מקום אלא נלקח מקום של חיים ממני ועל אחת כמה וכמה מכם. בכל פעם שכולנו, בני המשפחה וחבריו הטובים נפגשים יחד אני חש שהמקום הזה חוזר וניעור. ששם, בינינו, נעם נמצא, מקשר בין כל אחד ואחת עם המקום המיוחד שיש לו בתוכו, בליבו. אני מרגיש שכדאי לתת לחוויה הזו יותר "מקום", המשכיות, זמן...