חיפוש מסלולים

מה בסביבה

אנו נמצאים בצפון העיר ירושלים והולכים על קו הרכס המזרחי שלה, לאורכו של הר הזיתים. מבחינה טופוגרפית ירושלים יושבת על ספר המדבר, ורכס הר הזיתים מהווה גבול של ממש בין העיר למדבר יהודה. דרך הרכס הזה היו שולחים ביום הכיפורים את השעירים למדבר, לעזאזל, לכאן היו מגיעים יהודים אחרי שחרבה העיר לבכות על ירושלים, ומכן גם חזרו לירושלים כעבור אלפיים שנה. ... קרא עוד

בעקבות הצנחנים במלחמת ששת הימים

ירושלים - מהר הצופים אל עבר שער האריות והכותל

מה בסביבה

אנו נמצאים בצפון העיר ירושלים והולכים על קו הרכס המזרחי שלה, לאורכו של הר הזיתים. מבחינה טופוגרפית ירושלים יושבת על ספר המדבר, ורכס הר הזיתים מהווה גבול של ממש בין העיר למדבר יהודה. דרך הרכס הזה היו שולחים ביום הכיפורים את השעירים למדבר, לעזאזל, לכאן היו מגיעים יהודים אחרי שחרבה העיר לבכות על ירושלים, ומכן גם חזרו לירושלים כעבור אלפיים שנה. ... קרא עוד

נֹעם מאירסון

מאפיינים

  • יש ברזיות
  • יש בתי שימוש
  • הליכה בטבע העירוני של ירושלים, שירותים ומים יהיו בהתחלה, בעמק צורים ובסוף המסלול, במתחם הכותל.

סימני דרך

  • תחנה 1 מצפור הלברט- מעל פסגת הר הצופים
  • תחנה 2 עמק צורים-המלחמה מתחילה
  • תחנה 3 כנסיית גת שמנים - בדרך אל העיר
  • תחנה 4 שער האריות- מעבר לחומה
  • תחנה 5 הכותל המערבי- געגוע
    •  
    • משך המסלול
    • 2 שעות
    •  
    • אורך המסלול
    • 4 קילומטר
    •  
    • לטייל בזמן
    • יום העצמאות
    •  
    • מפה
    • 9
    •  
    • עונות
    • חורף / אביב / קיץ / סתיו
    •  
    • דרגת קושי
    • עגלות
    •  
    • אזור בארץ
    • ירושלים

מאפיינים

  • יש ברזיות
  • יש בתי שימוש
  • הליכה בטבע העירוני של ירושלים, שירותים ומים יהיו בהתחלה, בעמק צורים ובסוף המסלול, במתחם הכותל.

הדרך אל הטבע

לבאים מכיוון הכניסה לעיר: נוסעים על כביש אחד לכיוון הר הצופים ויורדים במחלף הגבעה הצרפתית. בצומת יש לפנות ימינה (שדרות חיים בר-לב) ולאחר מכן שמאלה בפנייה השנייה לכיוון כביש 417 ("הפסל הלבן"). יש להמשיך ישר עם הכביש בנתיב הימני – לא להיכנס בטעות למנהרה - עד הפנייה שמאלה לכיוון הקצה הדרום-מזרחי של קריית האוניברסיטה. ניתן גם לקחת אוטובוס מגבעת התחמושת להר הצופים לתחנה של פינת הרחובות מרטין בובר ובנימין מזר – שם שוכן מצפור הלברט.

סימני דרך

  • תחנה 1 מצפור הלברט- מעל פסגת הר הצופים
  • תחנה 2 עמק צורים-המלחמה מתחילה
  • תחנה 3 כנסיית גת שמנים - בדרך אל העיר
  • תחנה 4 שער האריות- מעבר לחומה
  • תחנה 5 הכותל המערבי- געגוע
  • תחנה 1

    מצפור הלברט- מעל פסגת הר הצופים

     

    במשך שנים רבות ערגו היהודים להגיע לירושלים. אנחנו אמנם זכינו להגיע חזרה ארצה ולהקים מדינה יהודית בתש"ח, אולם השמחה הופרעה בשל העובדה שאחרי הקמת המדינה נותרה ירושלים, לב ליבו של העם היהודי, חצויה. אמנים רבים הביעו כאב על העיר העתיקה שאין בה ולו יהודי אחד. אנו נלך היום מהר הצופים, אליו הגיעו הצנחנים אחרי קרב גבעת התחמושת המפורסם, אל עבר שער האריות והר הבית, נתחקה אחר דרכם של הצנחנים במלחמת ששת הימים ויחד איתם נשוב ונאחד את ירושלים.

     

    "זה עידן לא ירדתי ברחוב היהודים

    בסמטאות אל כתלי מערבי

    זה עידן לא עליתי בהר הזיתים

    אל מנוחות אחותי ואבי.

    לא אדע מה אשיבה לבני הקטן

    לילדי מחמד לבבי

    באמור לי הבן יום אחד:

    הוליכני לקבר סבי..."

    (יצחק שלו)

     

    את המסלול נתחיל במצפור יהודה הלברט – נקודת תצפית גבוהה המשקיפה אל מדבר יהודה, שם נוכל להתרשם מהמעבר החד בין ירושלים הגדולה והמיושבת אל נופו המיוחד של המדבר (התצפית נקראה בעבר תצפית יהודאי). במבט מזרחה מהתצפית, נוכל לראות את היישובים הקרובים: מעלה אדומים  ומצפה יריחו. משמאלנו (מערבה) נראה את האוניברסיטה העברית שהוקמה על הר הצופים בשנת 1925. האגדה מספרת, שכאשר ניסו ראשי הציונות לגייס כספים מיהודי התפוצות לצורך הקמת האוניברסיטה, נתקלו בקושי – יהודים רבים לא הסכימו לתרום כספם לאוניברסיטה שתיבנה על הר הזיתים, שהרי הר הזיתים בקונוטציה היהודית הנו בית קברות עצום כבר מאות ואף אלפי שנים. אך השטח כבר נקנה, אלברט איינשטיין תמך מאוד בהקמתה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים ואף הצטרף למשלחת ציונית בארה"ב בראשות וייצמן לגיוס כספים להקמתה. הוא הגה את הרעיון הבא: בכתבים אנו מכירים את הביטוי 'הר הצופים', שאיננו מתייחס לשום הר ספציפי כי אם להר שצופה על ירושלים. הבה נקרא לשטח הקנוי בשם 'הר הצופים'... הטריק השיווקי הזה כנראה עבד, בשנת 1918 הונחה אבן הפינה של האוניברסיטה, ובשנת 1925, כאמור, נחנכה האוניברסיטה על הר הצופים. הקמת האוניברסיטה על הר הצופים הייתה חלק מהגשמת הרעיון הציוני. הרעיון להקמת האוניברסיטה הועלה כבר בכנס הציונות הראשון בבאזל (1897). השם 'הר הצופים' מופיע בכתבי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, והוא שמסביר את משמעות השם: 'וכששמע שהוא לא רחוק מהעיר, יצא עם הכוהנים והמון האזרחים וערך לו קבלת–פנים... במקום אחד הקרוי הצופים... מפני שאפשר היה לראות משם את ירושלים ואת בית–המקדש' (קדמוניות, י"א, ח). הר הצופים הוא ההר האחרון שממנו ניתן לצפות על ירושלים כשמתקדמים מזרחה כפי שעשו גולי בבל, הוא מהווה את גבולה הצפון-מזרחי של ירושלים על פי מסכת פסחים, עניין בעל משמעויות הלכתיות.

  • תחנה 2

    עמק צורים-המלחמה מתחילה

    נעלה ממצפור הלברט, וכשגבנו אליו נפנה שמאלה ברח' מרטין בובר ומיד שמאלה וימינה (לרח' הדסה למפל) לפי השילוט החום לעמק צורים. נרד בשביל מרוצף באבנים. השביל יורד אל עמק יהושפט המקראי ('נחל קדרון'). נעצור לכמה רגעים מתחת לאחת האלות הגדולות שבוואדי.

    מלחמת ששת הימים פרצה על רקע תקופה מאוד רגישה. במשך 19 השנים שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים קרו כמה אירועים, ביניהם לדוגמה הקמת אש"ף (1964) באירוע שנערך על הר הזיתים במלון האינטרקונטיננטל ('שבע הקשתות'). בהתכנסות ההיא הוחלט גם להטות את מקורות החצבני (נחל שניר) בחצביה שבלבנון בלבנון ועל ידי כך לעצור חלק גדול ממקורות המים של מדינת ישראל. בעקבות האירועים האלו ונוספים החליטה מדינת ישראל לאמן כוחות למלחמה. עד יוני 1967 קרו אירועים נוספים של התקפות הדדיות, ובתחילת יוני החליטה מדינת ישראל לצאת למלחמה בעקבות סגירת מיצרי טיראן על ידי מצרים. התאריך שנקבע היה 5.6.67, והמלחמה מתחילה בהתקפות על כוחות האוויר המצריים. מהר מאוד השיגה ישראל יתרון ושליטה על הכוחות הללו.

    בירושלים גייסו בינתיים את חטיבת הראל ואת חטיבת ירושלים, ובנוסף גיסו את חטיבה 55 של הצנחנים. הם אמורים היו לנחות באל עריש בסיני, אולם אחרי שהשיגה ישראל את היתרון האווירי התקדמו הכוחות הישראליים בסיני במהירות בלא צורך בצניחה.

    כל אותה העת היה המצב בירושלים מתוח מאוד. הקו העירוני היה מקור למחלוקות רבות, והירדנים הגיעו להסכם עם מצרים, שישתתפו במלחמה, במקרה שתפרוץ. מדינת ישראל הצעירה – עדיין לא בת עשרים – נאלצה להתמודד עם ההתקפות במצרים, ובמקביל התחילה סוריה לתקוף ברמת הגולן, ולכן כאשר התעורר חשש שירדן תצטרף אף היא ללחימה שידרה מיד מדינת ישראל מסר לירדן – אל תכנסו ללחימה, ואנחנו נשמור על שקט. אולם אם תכנסו ללחימה ישראל תתקוף בחזרה. בתגובה למסר הזה הודיע המלך חוסיין ש"הם החלו בקרב, והם יקבלו תגובה מהאוויר. הפור נפל". ואכן, בשעה 11:15 בבוקר ה-5 ביוני, היום הראשון למלחמה החלו תותחים ירדנים לירות כ-6,000 פגזים על ירושלים היהודית, תחילה על קיבוץ רמת רחל בדרום והר הצופים בצפון, ובהמשך על מרכז העיר והשכונות. מתקנים צבאיים טווחו, וכן בניין הכנסת, בית ראש הממשלה, ובנוסף היה ירי בלא הבחנה. יותר מ-900 בניינים נפגעו, ביניהם בית החולים הדסה בעין כרם. יותר מ-1,000 אזרחים נפצעו, 150 מתוכם – קשה, מהם מתו 20 אזרחים. משעות הבוקר ועד שעות הצהרים נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים להשיג הפסקת אש ללא הצלחה, ובשעה 14:00 נצפו כוחות ירדניים בדרום העיר –  על רכס ארמון הנציב, והתקבלה החלטה על ידי משה דיין, שר הביטחון, לשלוח את חטיבה 55 של הצנחנים לירושלים.

    הצנחנים הגיעו לירושלים. החטיבה חולקה לשלושה גדודים: גדוד 66, שאמור היה לפרוץ דרך גבעת התחמושת את הדרך להר הצופים בלילה שבין ה-5 וה-6 ביוני. הלחימה שם אמורה הייתה להיות פשוטה, אולם בפועל הגדוד לחם כל הלילה וספג אבדות קשות בגבעת התחמושת. גדוד 71, שאמור היה לעלות דרך ואדי ג'וז – שהוא בעצם הכביש מתחת להר הצופים – ולהגיע לאוגוסטה ויקטוריה, על רכס הר הזיתים. גדוד 28, שאמור היה לעלות גם דרך ואדי ג'וז ולהישאר במוזיאון רוקפלר שנמצא סמוך לחומות העיר העתיקה, קרוב לשער שכם.

    המטרה הייתה הר הצופים שבו הייתה מובלעת עם 85 חיילים בסכנה תמידית של כיבוש ירדני ורכס אוגוסטה ויקטוריה שנמצאת סמוך אלינו מכיוון דרום. השגת היעדים האלה הייתה אמורה להגן על העיר מכיוון צפון ומזרח. כיבוש העיר העתיקה, אגב, לא היה בתכנון. עדיין לא.

    לכל גדודי הצנחנים היה הלילה לילה קשה. הם לא ציפו לאבדות כאלה, והלחימות הקשות ביותר היו דווקא במקומות בהם לא ציפו להן – גבעת התחמושת, "סמטת המוות" בואדי ג'וז... בסוף הקרבות הקשים הייתה המטרה, כאמור, לכתר את העיר מכיוון צפון ומזרח בעזרת כמה מוקדים: מוזיאון רוקפלר סמוך לשער שכם, האוגוסטה ויקטוריה (בית החולים האיטלקי)  על רכס הר הזיתים. בפלוגה ד' שעלתה לכבוש את רכס האוגוסטה ויקטוריה לחם, בין השאר, חנן פורת ז"ל. חנן פורת היה הקשר, ומפקדו היה גיורא אשכנזי ז"ל. חנן פורת סיפר על מפקדו הנערץ גיורא: 'בירושלים כולנו יחד באור פניך, אבל בדרך לירושלים מחיר יקר. גיורא אשכנזי הי"ד היה מפקד הפלוגה שלנו. אני הייתי רץ מ"פ. הערצתי את גיורא, איש השומר הצעיר. הערצתי אותו בשעה שלאחר המלחמה, כשהגענו למלון אמבסדור והיו תלויות שם כל מיני תמונות וכל מיני מזכרות על הקיר הוא עמד ואמר: "אוי למי שייקח שלל! השלל ישחית אתכם!" וראיתי איש ישר'. הצנחנים ניסו לכבוש את האוגוסטה ויקטוריה, וגיורא אשכנזי נהרג בקרב מאש כוחותינו. בשנת תשנ"א (1990) הקים חנן פורת ממש בסמוך אלינו את ישיבת 'בית אורות' על שמו של גיורא אשכנזי ז"ל. הישיבה ממוקמת דווקא באזור שאין בו יהודים רבים, מתוך רצון לפתח אחיזה יהודית בשכונות בבירה. וכך אמר חנן פורת ז"ל בריאיון על בניית בית אורות: 'במשך שנים הלכתי עם ההרגשה שצריך להציב יד ולא רק יד אלא זכר עמוק לגיורא שהיה כל כך אהוב עלינו... ודווקא סביב ירושלים כאילו הייתה איזו לקונה, כאילו חסר דבר...' (מתוך סרטון באתר ישיבת בית אורות).

  • תחנה 3

    כנסיית גת שמנים - בדרך אל העיר

    נרד אל העמק ונתחבר אל שביל עפר רחב העובר בסמוך למתקן סינון העפר. לאחר מרחק קצר השביל הופך לכביש סלול. נמשיך בו, נחלוף על פני מתחם בית ספר ונגיע ל-T. נפנה ימינה עם הכביש, נרד ונעלה עמו עד לצומת T נוספת. שם נפנה שמאלה ונמשיך בעלייה עד לצומת מרומזרת. נמשיך בכיוון ההליכה על דרך יריחו כשהעיר העתיקה מימיננו. בצומת המרומזרת הבאה (צומת עמוסה) נפנה שמאלה לכיוון כנסיית גת שמנים. 

    מכיוון מוזאון רוקפלר התחילה ההתקפה על אוגוסטה ויקטוריה באיחור, בחשכת הערב של ה-7 ביוני. החיילים המותשים ששהו במוזיאון רוקפלר אמורים היו לנסוע בכביש שמתחתינו ולפנות שמאלה בפנייה הראשונה. אולם הכוח שהובל ע"י פלוגת טנקים טעה בניווט והמשיך אל הגשר שנמצא מתחתינו. רפי המ"פ בראש השיירה הבין שככל הנראה טעה בניווט, והורה לטנקים לעצור. הטנקים נחשפו ואש נורתה אליהם מכיוון חומת העיר העתיקה. מוטה גור, מפקד חטיבה 55 של צנחנים, לא הבין בשלב זה שהטנקים טעו והגיעו לגשר, ולכן התעלם מהאש. רפי הורה לטנקים להסתובב, והטנק שלו עצמו נפל מהגשר לתהום של עשרה מטרים, הלוחמים יצאו מן הטנק והסתתרו בוואדי. שלושה מהג'יפים בשיירה ניסו להסתובב אחורה ונתקעו אחד בשני חשופים לאש, ורוב הלוחמים נפגעו. שניים מהלוחמים נהרגו במקום, ורוב החיילים נפצעו והתפנו.

    כאן המקום להזכיר את ישראל שינדלר. שינדלר היה בחור חרדי שנלחם במערכה על ירושלים. כשהבין שיש פצועים רבים בקרב למטה מתחת לגשר, קפץ מיד מהגשר על מנת להציל פצוע. ישראל נקע את רגלו ונכווה קשות מן השרפה בטנק, אך זה לא מנע ממנו לרדת שוב ולהציל פצוע נוסף שנהרג תוך כדי החילוץ. על לחימתו בששת הימים קיבל שינדלר צל"ש. אחרי המלחמה, אמר שינדלר: 'צל"ש?! אינני חושב שהגיע לי. ניסיתי להציל חבר, כי זו חובתי. לא עשיתי זאת עבור פרס. כאב לי שלא הצלחתי לחלץ את הפצוע מהגשר. רציתי לקיים את מצוות "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם ומלואו'".

    שינדלר נהרג שש שנים מאוחר יותר במלחמת יום כיפור בקרב על 'החווה הסינית' ליד תעלת סואץ. אחרי מותו כתב עליו איתן הבר: 'עבורי שינדלר תמיד ראשון, תמיד בקו האש, תמיד יהודי, תמיד ישראלי. הוא המקף המחבר הכי חזק שיש בין ישראליות ויהדות. עבורו ועבור שכמותו, יהודים וישראלים, חזרנו כולנו אל הכותל המערבי'.

    כתוצאה מן ההסתבכות בדרך לאוגוסטה ויקטוריה ו(וגורמים נוספים) נדחתה ההתקפה על אוגוסטה ויקטוריה ליום המחרת. בבוקר יום רביעי, ה-7 ביוני, פתחו הצנחנים בהתקפה נוספת. ב-9:05 השלים גדוד 66 שהגיע מהר הצופים את הכיבוש (שם נפל גיורא אשכנזי). במקביל טיפס גדוד 71 ברגל מנחל קידרון.  עם כיבוש ההר על ידי שני הגדודים התמקם חפ"ק חטיבת הצנחנים (55) בהר הזיתים וחיכה לפקודת הפריצה לעיר העתיקה., וזו לא אחרה לבוא. מפקד החטיבה מוטה גור ישב למעלה וצפה אל עבר העיר העתיקה משתוקק להיכנס אליה. הוא הכין נאום קטן וחיכה לרגע שבו יקבל אישור מעוזי נרקיס, אלוף פיקוד מרכז, להיכנס לעיר. כשסוף סוף הגיע הפקודה המיוחלת, אמר מוטה גור את המילים שנצרבו אחר כך בזיכרונם של לוחמי חטיבה 55 ובזיכרון של כולנו:

    'אל מפקדי הגדודים, אנחנו יושבים כרגע על הרכס שצופה על העיר העתיקה. העיר העתיקה, שבמשך מאות שנים יהודים חולמים עליה, אנחנו נהיה הראשונים להיכנס אליה... מסדר סיום יהיה על רחבת הר הבית. לנוע, לנוע...'

  • תחנה 4

    שער האריות- מעבר לחומה

    נחזור אל הצומת, נפנה בה ימינה (אל הכיוון ממנו באנו), ולאחר מרחק קצר נפנה שמאלה בפנייה הראשונה ונתקדם לעבר שער האריות. 

    הצנחנים פרצו אל עיר העתיקה דרך שער האריות. במקביל נכנסה חטיבת הראל שהגיעה מכיוון דרום העיר לעיר העתיקה דרך שער האשפות. מכאן פנו הצנחנים להר הבית עצמו. על הר הבית התבצע מסדר הסיום והרב גורן תקע בשופר. ההתרגשות הגדולה שאחזה בכל העולים להר הבית לא פסחה על אף חייל, ולדבי החיילים לא נותרה  עין יבשה. במקביל, כאמור, נכנסה חטיבת הראל משער האשפות, אך במקום לעלות אל הר הבית, הם פנו שמאלה – לכיוון הרובע היהודי. בראיון שנערך לפני כמה שנים עם אורי בן ארי, מפקד חטיבת הראל דאז, הוא נשאל מדוע פנה לעיר העתיקה ולא להר הבית. נהוג היה עד אז לומר שהוא התגעגע אל העיר העתיקה, וניצל את ההזדמנות כדי לעלות לרובע. אולם אורי השיב שחיפש פשוט את הנקודה הגבוהה ביותר, שהיא שוכנת ברובע ולא בהר הבית.

    בחזרה לצנחנים. הם נכנסו ממש מכאן, דרך השער הזה, שנבנה בחומה לפני כמעט 500 שנה. שמו של השער הוא 'שער האריות' משום שמצוירים עליו... ברדלסים. אבל השם כבר התקבע, אז לא נורא. השער נבנה כחלק מאותה חומה אדירה שבנה הסולטאן סולימאן, השליט העות'מני מתחילת המאה ה-16. 

     

  • תחנה 5

    הכותל המערבי- געגוע

    הכותל הוא השריד האחרון מבית המקדש. למעשה, הכותל עצמו הוא קיר תמך של הר הבית ולא קיר של בית המקדש עצמו – על מנת להרחיב את בית המקדש בנה המלך הורדוס (37-4 לפסה"נ) רחבה הנתמכת על ידי ארבעה כתלים, אחד מכל כיוון. על הכותל המערבי עברו שינויים רבים – בשנת 70 לספירה נחרב בחלקו על ידי הרומאים, במאה ה-7 שופץ על ידי המוסלמים. והיהודים, מצדם, במשך מאות שנים השתוקקו לשוב ולבנות את בית המקדש. בית המקדש עמד גבוה מן הכותל, כאמור – נתמך על ידו.

    עם תום מלחמת ששת הימים, עלו חיילינו על הר הבית, הרב גורן תקע בשופר, תלמידי חכמים שנלחמו במערכה על ירושלים אמרו הלל ולצדם חברים אמרו קדיש על הנופלים. ואז אירע דבר משונה: חיילינו עלו על הר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי בעולם כולו. אולם מיד אחרי העלייה להר הבית, אחרי שנים רבות כל כך, פנו הצנחנים וירדו אל עבר הכותל המערבי. כמעט כאילו שכחו, שעל הר הבית עמד קודש הקודשים, ואילו הכותל הנו קיר התמך להר המוריה, והוא בוודאי משני בחשיבותו להר הבית עצמו. ונשאלת השאלה, מדוע ירדו הצנחנים אל הכותל, אחרי שהגיעו אל הר הבית עצמו?

    הרב חנן פורת השיב על השאלה הזאת באומרו שהעלייה למדרגת הר הבית עדיין רחוקה מאתנו. אמנם הגענו אל ירושלים, אל הכותל המערבי, אולם אל הר הבית - יש עוד דרך לפנינו.

    אחרי החורבן צפה ר' עקיבא את שובנו לציון ולמקומות הקדושים – כפי שנתקיימה נבואת הפורענות, כך ידע שתתקיים אף נבואת הנחמה. לרבי עקיבא הייתה את היכולת האופטימית הזאת, לראות למרחוק, לדעת שאין זה הסוף. והתוצאה? 'עקיבא נחמתנו' אומרים לו חבריו. פעמיים.

    הצנחנים לחמו והקריבו כדי לשחרר את העיר העתיקה. כאשר הגיעו אל הכותל הם התרגשו, הם בכו, הם חגגו, הם זכרו את חבריהם שנפלו בימי המלחמה הספורים ואת אלה שנפלו בקרבות 1948. עבור אנשים כמוטה גור ועוזי נרקיס היה שחרור העיר העתיקה והכותל המערבי התגשמות של חלום בן 19 שנה, כדברי שירו של חיים חפר 'הצנחנים בוכים':

    הכותל הזה שמע הרבה תפילות,
    הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות,
    הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות
    ופתקאות הנתחבות בין אבניו,
    הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נרמס לפניו.
    הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים,
    אך הכותל הזה לא ראה צנחנים בוכים.

    הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים,
    הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים,
    רצים אליו בהלמות לב, בשאגות ובשתיקה,
    ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה.
    והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים,
    והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים,
    והם קלים כנשר ועזים כלביא
    והטנקים שלהם- מרכבת האש של אליהו הנביא.
    והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם,
    והם זוכרים את כל השנים הנוראות
    שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך לפניו דמעות.

    והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק,
    והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק,
    והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים
    איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים?
    איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר?
    איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר?
    אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה,
    נושאים על גבם - אלפיים שנה.

כתיבה: גל כליל חורש | כתבו לכותב/ת |   שלח לחבר | שתף בפייסבוק

תגובות | הוספת תגובה

מסלולים באזור

מסלולים חמים

אפשרויות הדפסה