אנדרטת מגילת האש

צילום: חיים מאירסון

העם היהודי ניחן בערך חשוב – המסורת, היכולת להעביר הלאה מסרים וללמד את הדורות הבאים. אחת המצוות הראשונות שקיבלו היהודים עם היותם לעם עצמאי, לאחר יציאת מצרים, היא מצוות 'והגדת לבנך'. אין זו רק מצווה המתארת תמונה מרגשת של בן יושב על ברכי אביו ושומע סיפור, זוהי מצווה של הישרדות, מצווה של עם שידע מרדפים, פוגרומים ומלחמות, מצווה של עם שלמד לשרוד ולהתגבר על קשיים רבים. זוהי מצווה של הישרדות מכיוון שבהיותו שרוי בסכנה קיומית ביסס העם את ערוץ התקשורת הבין-דורי הזה כדי לשמור על קיומו ועל זכרו.
האנדרטה שאנו עומדים מולה מספרת לנו סיפור.
המסלול שלנו מתחיל באנדרטת מגילו האש. אין ההליכה אל האנדרטה דומה לסיור באתר תיירות. צריך לראות בהתקרבות אל האנדרטה הליכה לקראת התייחדות, שכן באנדרטה הזו מגוללת תמצית הסיפור של העם היהודי בתקופת הגלות, השואה והתקומה. מקרוב נוכל לראות כי בתוך חלל האנדרטה חרוטים פסוקים מתוך נבואת יחזקאל – חזון העצמות היבשות (יחזקאל ל"ז, א-יג). בחזונו יחזקאל רואה עמק גדול מלא בעצמות בני אדם שמתעוררות לחיים. נראה שחזון אחרית הימים הזה היווה השראה עבור הַפָסל שבחר להתחיל את הצגת הסיפור במראות הקשים של הגלות ולתת למתבוננים לחוש את הצמיחה וההתעוררות לחיים שהתרחשה לאחר מכן. אין המדובר כאן בעמוד ניצחון המנציח את הצלחתו של עם ישראל לשרוד ולהקים בית בארצו, המדובר במגילה המספרת את סיפור העם.

בעמדנו מול המגילה נתחיל להתבונן מן הגוויל שמימין, גוויל החורבן. בחלק התחתון נבחין באנשים ההולכים למחנה הריכוז והגטאות, ביניהם דמותו של יאנוש קורצ'אק המלווה את תלמידיו. מעליהם ניתן להבחין במורדי הגטאות הנלחמים מול האויב הנאצי. חיילים גרמנים נראים אלא רק בסמלים – כובע פלדה, שריון וטנק.
במקום שבו גוויל החורבן מתחבר לגוויל התקומה, נראית דמות נשית מתרוממת מעל גדר תיל, עוד דמות כורעת ברך ומנסה להתקרב אל האדמה ואנשים המפליגים בספינות לחופי הארץ.

בגוויל השני מוצגת התקופה שמתחילה בהקמת הבית הלאומי בארץ ישראל וממשיכה עד לשחרור ירושלים. הגוויל מתחיל את סיפורו בתמונת קרב, אך זו שונה מקודמותיה; חייל נפרד מאישה – אם או אהובה, עולה חדש נפטר מתרמילו ומקבל נשק לאחוז בו, הקמת יישובי חומה ומגדל, לחימה, ולבסוף – איחוד ירושלים. הגוויל השני מסתיים בתשובת מחץ כלפי שער טיטוס המציג את חורבן בית המקדש וגלות ישראל – מנורת המקדש שבה וחוזרת לידינו, ואנו מחזירים אותה לירושלים. מעל אבני הכותל מרחפת דמותו של דוד המלך המקבל את פני הצנחנים השבים אל עירו בניגון ובשמחה. האנדרטה מסיימת את סיפורה בשיא גובהה במפגש בין העבר והעתיד, בין השבים לירושלים ובין המלאכים המקבלים את פניהם, בין השבר והתקומה. העצמות היבשות שבתחתית הגוויל הימני התעוררו לחיים וירושלים איחדה את כולם.
מי עומד מאחורי יצירת האנדרטה הזו? האמן שיצר אותה, נתן רפפורט, עמל עליה במשך שבע שנים שלמות כאשר בסופו של התהליך יצאה תחת ידיו יצירת אומנות מרגשת. נתן רפפורט נולד בוורשה, וכל בני משפחתו נספו בשואה. לאחר המלחמה הנוראה חזר רפפורט אל ורשה ויצר את האנדרטה לזכר המורדים בגטו, היא נחנכה ב- 1972, חמש שנים לאחר פרוץ המרד. הפסל נתן רפפורט עלה ארצה בשנת 1950 ויצר את פסל מרדכי אנילביץ' מפקד מרד גטו ורשה. הפסל ניצב כיום בקיבוץ יד מרדכי. האנדרטה שאנו עומדים על ידה עשויה כולה ברונזה, גובהה כ-8 מטרים ומשקלה יותר מ-12 טונות. היא נחנכה בשנת 1968 ביוזמת ארגון בני ברית וקק"ל. נשים לב לכך שהסצנות המופיעות באנדרטה כה רבות, עד כי נדמה שבכל פעם שמגיעים אל האנדרטה מגלים בה עוד ועוד תכנים.

שלט 'השכונה היהודית'

צילום: חיים מאירסון

נחזור לרחבת החניה הקטנה שעל יד האנדרטה, ונמשיך כ-100 מטרים בדרך סלולה לכיוון מערב (השביל יהיה מימין לנו כאשר נרד במדרגות מכיוון האנדרטה) עד שנראה משמאלנו דרך עפר מסומנת ירוק. זהו 'שביל הקדושים' כמו שמכריז שלט קק"ל. נרד עם השביל ביער נטוע ולאחר כ-300 מטרים נגיע לקרחת יער, שבה נוכל למצוא שרידים של ישוב קדום. השביל שלנו עובר על יד עץ חרוב גדול ויורד על יד טרסות גדולות. נצעד בשביל הזה כקילומטר עד לצומת שבילים. נפנה ימינה (צפונה) ומיד לאחר מכן שמאלה (מערבה) בירידה. נוכל לראות בדרך לוחות שיש המנציחים קהילות שאבדו בשואה. במקום בו פנינו ניצב שלט קרמיקה עליו כתוב 'השכונה היהודית', נעצור בצל העצים.

מן האנדרטה עד התחנה השנייה צעדנו בתוך יער העשוי חורש טבעי (אלון, אלה וברוש) ומאורנים נטועים. הקרן הקימת לישראל החלה לנטוע את היער בשנת 1951 לזכר קורבנות השואה, בעזרת סיוע של ארגון בני ברית. ההליכה ביער הנטוע גורמת לנו לתהות מדוע הייתה זו הדרך שנבחרה להנציח את קורבנות השואה? כיצד נטיעת יער שלם נותנת מענה לצורך הבסיסי של העם היהודי להעביר את סיפור הגלות והשואה לדורות הבאים?
לדורנו יש משימה חשובה: לזכור, לספר ולא לשכוח. זוהי משימה קשה. אחד מהאתגרים שיש להתמודד איתם הוא הקושי להבין את המספרים, את גודל השבר.
הקושי להבין כמות גדולה מלווה את האנושות עוד מתחילת ימיה. כאשר הקב"ה בירך את אברהם בזרע רב ובעם שלם העתיד לצאת מזרעו, נאמרה הברכה בהמחשה מן הטבע הנמצא בסביבת האדם; כפי שאין האדם מסוגל לספור את כוכבי השמיים, או כמו שאין ביכולתו לספור את החול אשר על שפת הים, כה גדול יהיה זרעו של אברהם. מספר הוא דבר מופשט, והרעיון שמאחוריי ההמחשה מן הטבע הוא להצליח לקרב אותנו לתחושת המספר. ייתכן כי יער שלם – עץ לכל יהודי שנהרג – עוזר לנו להכיל, לזכור וללמוד את גודל השבר הנורא. אין אנו יכולים לספור את כמות העצים, גם לא להעריך, אולם ההליכה ביער ממחישה במידת מה את המספר הבלתי נתפס – שישה מיליון.
ההליכה ביער כזה דומה להליכה בין מצבות, המון מצבות! אולם בניגוד לבית קברות רגיל, על המצבות האלו לא חקוקים שמות, המצבות האלו אינן דוממות. אלו מצבות חיות, מצבות שממשיכות לצמוח ולגדול… זו הסמליות של היער; על אף הגלות, החורבן, השבר וההרס עם ישראל ממשיך לצמוח ולגדול, נוטע את שורשיו באדמתו וצומח אל על.

חניון יהדות תימן

צילום: חיים מאירסון

נמשיך מכאן בהליכה כ-1/2 קילומטר אל חניון יער יהדות תימן הגובל בכביש 395.
המסלול שלנו עוסק במשמעות הרבה שיש לזיכרון ולהעברתו בזהותו של העם היהודי. ראינו את אנדרטת גווילי האש שהיא אמצעי אמנותי לספר סיפור ולהעביר מסר, הלכנו ביער שניטע כולו למען הנצחת קדושי השואה, וכעת נבקר ביער נוסף שניטע אף הוא כדי להנציח, וכדי להעביר מסר לדורות הבאים.
יער יהדות תימן הוקם בשנת 1995ביוזמתו של עובדיה בן שלום ז"ל נשיא האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהודי תימן, כאתר הנצחה והצדעה לעלייה ולהתיישבות של יהודי תימן בארץ ישראל.
בטקס נטיעת היער אמר נשיא האגודה:

"יער יהדות תימן יהיה מוקד לעלייה לרגל ויתאספו בו יחד שבטי ישראל, שנה בשנה באסרו חג שבועות ובמועדים אחרים לקיים "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". יחגגו בו באומר, זמר ומחול, אבות ובנים יחדיו, ברוח המסורת, בחינת "דור לדור יביע אומר". גולת הכותרת – נטיעת עצים, שיעטרו את הרי ירושלים בירת ישראל, החוגגת בשנת התשנ"ו שלושת אלפים שנה לקביעתה לבירה ע"י דוד המלך".

בפברואר 1948 נרצח שליט תימן, האימאם יחיא, על ידי מתנקשים ממשפחות האצולה. לאחר מותו סבלו היהודים מהתקפות רבות שכן עד אז היו הם בני חסותו של האימאם. משלחות מישראל שבדקו את מצב הקהילות היהודיות בתימן חזרו עם דיווחים קשים. בן גוריון, שהיה אז ראש הממשלה כתב על כך ביומנו: "ילדים מתים כזבובים…עלינו להציל אותם. אמנם גם פה התמותה רבה, אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר אמין".
בני הקהילה ארזו את מעט הרכוש שהצליחו לאסוף ויצאו למסע שמטרתו הסופית היא ארץ ישראל. רוב העולים עשו את דרכם ברגל בדרכים קשות ורצופות סכנות. הם נאלצו להתמודד עם שודדים וראשי שבטים מקומיים שארבו על אם הדרך והתקיפו את העולים במטרה לגזול את רכושם ולעתים אף נטלו את חייהם. העולים שסבלו מרעב, מהשמש היוקדת, ממחלות ומגפות, מתו עוד בטרם הצליחו להגיע למחוז חפצם. השאר הצליחו, לאחר שבועות של תלאות וטלטולים בדרך, להגיע באפיסת כוחות למחנה המעבר באזור עדן, משם הוטסו לארץ ישראל.
היער שניטע לזכר יהדות תימן מנציח את הנופלים בדרכם לארץ ישראל וכן מצדיע לפועלם של העולים בארץ – הקמת הישובים, נטיעת עצים ותרומה לבניין הארץ.
בחניון יער יהדות תימן יש שולחנות וצל עצים.

קבוצות שאינן מעוניינות להמשיך למערת בני ברית, יכולות לפגוש את הרכבים בחניית העפר שעל יד הכביש, ולסיים את המסלול כאן.

המסלול שלנו ממשיך עד למערת בני ברית. נחצה בזהירות את כביש 395 לכיוון צפון ונצעד בשביל (עדיין מסומן ירוק) בין עצים צעירים. אחרי כ400 מטרים ישנה תצפית מרהיבה על נחל כסלון והרי יהודה, במקום יש שני ספסלים ופרגולה וזה הזמן לעצור, לנוח וליהנות מהנוף. מהתצפית יורד שביל המתפתל עד לגובה הנחל. השביל מסתיים ברחבה מרוצפת על יד מערת בני ברית. לידה נוכל למצוא גם אנדרטה לזכרה של אנה פרנק.

יד אנה פרנק

צילום: חיים מאירסון

המסלול שלנו ממשיך עד למערת בני ברית. נחצה בזהירות את כביש 395 לכיוון צפון ונצעד בשביל (עדיין מסומן ירוק) בין עצים צעירים. אחרי כ400 מטרים ישנה תצפית מרהיבה על נחל כסלון והרי יהודה, במקום יש שני ספסלים ופרגולה וזה הזמן לעצור, לנוח וליהנות מהנוף. מהתצפית יורד שביל המתפתל עד לגובה הנחל. השביל מסתיים ברחבה מרוצפת על יד מערת בני ברית. לידה נוכל למצוא גם אנדרטה לזכרה של אנה פרנק.

מערת בני ברית היא מערה טבעית, קארסטית, שהורחבה באופן מלאכותי על מנת להפכה למקום התייחדות עם קרבנות השואה הקדושים. ארגון בני ברית בשיתוף עם קק"ל שיפצו את המקום, ומידי שנה בשנה ביום השואה מתקיים במקום טקס. מפאת חשיבות המקום לרוב המערה סגורה וניתן להתבונן בה מהפתח.
רעיון ההנצחה בתוך מערה עושה גם הוא, כמו נטיעת ששת מיליוני העצים, שימוש בטבע הסובב אותנו. מערת ההנצחה מזכירה אולי את צורת הקבורה היהודית העתיקה – קבורה במערות. כאשר אדם הלך אל עולמו, הניחו אותו קרוביו בתוך מערת קבורה משפחתית וכך הוא 'נאסף אל אבותיו' במותו. אולי מערת ההנצחה הזו מחברת את קורבנות השואה עם אבותיהם ובכך מעניקה מקום הנצחה לכל אלו אשר מקום קבורתם לא נודע.

מטרים ספורים מערבה (ימינה כאשר עומדים עם הפנים למערה) נמצאת יד אנה פרנק. בצד השביל מוצבים שלטים ובהם ציטוטים מיומנה. אחד מהם כנראה השפיע במיוחד על פיט כהן, יוצר האנדרטה: "קיטי היקרה…עץ הערמונים שלנו במלוא פריחתו. הוא מכוסה עלים והוא אף יפה יותר מאשר בשנה שעברה" (יומנה של נערה, 13.5.44). פיט כהן, יוצר האנדרטה, שבילדותו הסתתר גם הוא מהגרמנים בדרום הולנד, ביקש להמחיש משהו מעולמה של אנה בדירת המסתור שלה. הוא יצר מפלדה חלודה חלל מעוצב כחדר קטן, ובפינת החדר הציב שרפרף יחיד. מהחדר הזה ניתן לצפות בדמות של עץ ערמון, שענפיו פרושים כנגד קיר אטום. מיקום העץ לעומת החדר מספר לנו על תחושה של מעט חופש בתוך הכלא האיום.
אנה פרנק הייתה ילדה יהודייה אחת מיני-רבות שחיה בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, ועם עליית המפלגה הנאצית היגרה משפחתה להולנד. כאשר כבשו הנאצים את הולנד הסתתרה המשפחה באגף נסתר במפעל שבו עבד אביה, אוטו פרנק.
במהלך כל השהות במחבוא – כמעט שנתיים – ניהלה אנה יומן ובו תיארה בצורה בוגרת ומלאת אופטימיות את קורותיה. באוגוסט 1944, בעקבות הלשנה, פרצה המשטרה הנאצית החשאית אל מקום המסתור ושלחה את שמונת היהודים שחיו שם אל מחנות ההשמדה. אנה ואחותה מתו ממחלת הטיפוס בברגן-בלזן בשנת 1945.
לאחר המלחמה מצאו חברי המשפחה את יומנה של אנה והביאו אותו אל אביה, שהיה היחיד ששרד מבני המשפחה. הוא הוציא את היומן לאור, ועד היום היומן תורגם לחמישים שפות שונות.

יומנה של אנה פרנק מביא לסגירת מעגל בנושא: איך מספרים סיפור? על ידי מגילה ולא על ידי עמוד ניצחון. יומנה של אנה פרנק מכיל את קורותיה במלחמה. אנה אמנם נספתה בשואה, אולם היומן שכתבה נשאר אחריה כדי לספר לדורות הבאים ולהעיד בפניהם. גם אנדרטת גווילי האש שראינו בתחילת הדרך משמשת לאותה המטרה, לספר את תולדות העם היהודי. אין  המדובר בעמוד ניצחון המנציח את הצלחתו של העם היהודי להגיע אל ארצו, אלא במגילה הבאה לספר את קורות העם עד הגעתו אל המנוחה ואל הנחלה.
התחנה האחרונה במסלול מותירה אותנו עם השאלה: מה המקום של הסיפורים במורשתו של עם? מדוע חשוב כל כך לכתוב, לזכור ולהנציח? מה יקרה אם לא נעשה זאת?
עם השאלה הזו נרד מן הרחבה במדרגות אל החניה, ואל הרכבים.