אחרי הזית והאלון, עצים ארץ ישראליים מובהקים, מגיע תורו של עץ החרוב.

על אף היותו עץ ארצישראלי מובהק החרוב איננו מופיע בתנ"ך. האיזכורים הראשונים של החרוב הינם בספרות חז"ל של ימי הבית בשני. מסתבר, שלמרות מה שמקובל לחשוב, החרוב איננו עץ ארצישראלי מקורי. מוצאו באזור תימן, ובזכות פירותיו היבשים, ששימשו מזון משומר למובילי שיירות המדבר, הוא הגיע לארץ בימי הבית השני. ההוכחה למוצאו של החרוב הינה תקופת הפריחה של החרוב: בניגוד לאלון, לזית ולשאר עצי א"י החרוב איננו פורח באביב אלא דווקא בסתיו, תקופת הפריחה משמרת את מוצאו הטרופי.

איך נשתמר כאן עץ אדיר כזה ולא נכרת לטובת אדני הרכבת או להסקה, דבר שקרה לעצים רבים באזור? מסתבר, שמה שהציל את החרובים ושאר העצים סביבם הוא המיקום שלהם – המקום הקדוש של קבר שייח' אחמד, שאף הוא הוקם על שרידי מבנה קדוש קדום עוד יותר מהתקופה הביזנטית. על משקוף אבן גדול שהיה מוטל סמוך לקבר השיח' נתגלה גם שמו של דייר המבנה הקודם – הכומר מרינוס. ישנה גם סברה הפוכה הטוענת שהעצים במקומות הגבוהים קודשו עוד בימי קדם ושימשו לעבודת אלילים כפי שכתוב בתנ"ך ומפני קדושת המקום השתמרה השתמשו בהם גם לקבורת השיח'ים.

בתלמוד הבבלי (תענית דף כג ע"א) מובא מעשה אודות עץ חרוב אחד:

"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני) היה מצטער על (הבנת) מקרא זה:

'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' (תהלים קכו א).

אמר: האם ייתכן שיישן אדם שבעים שנה ברציפות בחלום?!

יום אחד היה מהלך בדרך, ראה את אותו האיש שהיה נוטע חרוב.

אמר לו: חרוב זה, עד כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פירות? אמר לו עד שבעים שנה לא יטען בפעם ראשונה.

אמר לו חוני לאיש: האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה?

אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים, כמו ששתלו עבורי אבותי – כך אני שותל לבני.

70 השנים, פרק הזמן המוזכר בסיפור, הן שנות חיי האדם, זמן המסמל את חילוף הדורות. ובנוסף זהו גם משך הזמן של גלות בבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון. הפסוק שאותו דורש חוני המדבר על "שיבת ציון", מתאר את החזרה של העם לארצו מגלות 70 השנים. חוני תמה על החזרה מהגלות- הרי לא אותם שגלו מירושלים הם אלה שיחזרו אליה- אם כן, היאך מתאר כך הפסוק את השיבה לציון?

תפקיד החרוב בסיפור הינו התשובה לשאלה של חוני. חיי האדם אינם נמדדים רק בשנות חייו מהלידה ועד המוות, אלא הם חלק ממשהו גדול יותר משרשרת הקיום והחיים בה אנחנו נמצאים. התלמוד בחר דווקא בעץ החרוב כדי להדגיש את הנקודה המשמעותית הזו – אבותינו נטעו למעננו, ואנחנו נוטעים למען הדורות הבאים: הקיום שלנו אינו עומד בפני עצמו, מערכת יחסי גומלין מתקיימת בינינו לבין הדורות הקודמים לנו והבאים אחרינו.

יחסי הגומלין הינם יסוד מהותי המיוחד לצומח, ואינם מיוחדים רק לחרוב. הצמח קולט מהאוויר פחמן דו חמצני ופולט חמצן, החיוני לקיומם של שאר היצורים החיים.

ולא רק ביחס לאוויר, גם ביחס לאדמה. הצמחים צורכים מינרלים מהאדמה, ובתהליך התפרקותם הם הופכים לאט לחלק מהאדמה ולמחצבי פחם. הצמחים הינם בסיס החיים, עליהם ופירותיהם הם הבסיס לתזונת כל עולם החי. העץ מאפשר את הקיום של אחרים, כאשר אדם שותל עצים הוא דואג לדורות, לאחרים. לפני שנעזוב את עץ החרוב נשים לב שוב לשורשיו הגדולים, לענפיו, עליו ופירותיו המהווים חלק מאותה רקמת חיים גדולה בה שותפים הוא ואנחנו.

הגת מגלה לנו אלו עצים נוספים היו כאן, בטרם "עלו ארצה" האורנים של הקרן הקיימת הממלאים את היער. הגת מספרת על הגפנים. הגפן גם היא מן העצים המוזכרים בתנ"ך. ונחלת שבט יהודה ידועה בגפניה כמו בברכת יעקב ליהודה "אֹסְרִ֤י לַגֶּ֙פֶן֙ עִירֹ֔ה". אם נחזור לסיפור המבול, אחד המעשים הראשונים של נח ביציאתו מן התיבה הוא השיבה לעבודת האדמה:

(כ) וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: (בראשית ח)

הנטיעה של הגפנים כחלק מחידוש העולם שנחרב במבול ועתה שב לחיים, מזכירה לנו את סיפור הבריאה בו המעשה הראשון של הבורא בעולמו היה נטיעת עצים. הנטיעה, שהיא כמעט 'מצוות היום' בט"ו בשבט, הינה דרך מיוחדת להתחבר אל הבורא, וכמו שמספר המדרש (ויקרא רבה כה):

ר' יהודה בר' סימון פתח "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" (דברים יג,ה).

אמר ר' יהודה בר סימון וכי איפשר לאדם לבשר ודם להלוך אחרי הקב"ה?

אלא מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב) "ויטע ה' אלקים גן בעדן" (בראשית ב,ח), אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה – "כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל".    

המדרש מבטא את הרעיון שנטיעת עצים מבטאת את הקשר והמגע האלוקי הקיימים במציאות, באופן הכי ראשוני וישיר. "וייטע גן בעדן" מכוון גם אלינו. התורה מבהירה לנו, שהאופן בו אנחנו מבטאים באופן העמוק ביותר את החיבור שלנו לבורא העולם ואת השותפות עמו הוא על ידי נטיעת עץ. כמובן שנטיעה היא חלק ממהלך שלם: לחפור, לנטוע, להשקות.

קיימת תפיסת עולם שלמה המחפשת את הפרי והשכר, כזו שמה שמכוון את עשייתה היא השאלה: 'מה אני מרוויח מכך?'

למול תפיסת עולם זו מצביעה נטיעת העץ על תפיסה רחבה יותר, על ראיית תפקיד האדם כשותף לבורא, נותן ויוצר: העשייה שלנו איננה כזו המחפשת רק את הסיפוק האישי, אלא את השותפות של האדם במשהו גדול ממנו. האדם יכול להיות שותף של ממש בעולם על ידי העשייה, היצירה, הפעילות- מבלי לראות את הפירות.

נקודת מוצא לכך היא אמונית; לאו דווקא אמונה דתית, אלא היכולת להאמין במהלך ארוך, לבצע פעולות  הנגזרות לאו דווקא משיקולי נוחיות ופרגמאטיות, אלא מתוך היותנו חלק מהעולם, שותפים במעשה הבריאה והפיתוח שלו. זוהי המשמעות העמוקה של נטיעת העצים במדרש.

 עין סעדים הינו מעין שכבה כדי להגביר את ספיקת המעיין נחפרה נקבה בנתיב החלחול של  הסדק האופקי המנצלת את המים שעוברים בתוכו.

כבר בדרך מהגת נבחין בעצי השקד הפורחים. השקדיה שהפכה לסמל של ט"ו בשבט, זו הפורחת הראשונה מבין העצים הנשירים, בעוד החורף בעיצומו. הפריחה מעידה על תהליך פנימי של חיים מתחדשים המתרחש גם בתוך העצים הערומים בשלכת.  

הרעיון של התהליך הפנימי בעצים מהותי לעץ השקד, והוא מופיע במשל העתיק של הנביא ירמיה:

(יא) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה:

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשׂתוֹ:  (ירמיה א')

השקידה, הטמונה בשם העץ – השקד – היא פעולה מתמשכת, הדבקות במטרה. למרות שבמבט חיצוני התוצאה אינה נראית, בעומק, התהליך מתחיל להתרחש. תכונה זו בולטת אצל הצומח בכללו, אצל בעלי החיים ובני האדם  תהליכי החיים גלויים ומהירים, אצל הצמחים תהליכי החיים לרוב איטיים יותר ולוקח זמן עד שהם נראים בפן החיצוני. הצמח נראה סטטי, אין אנו רואים את הצמח גדל או מעמיק שורשים. ובכל זאת, אם נראה את העץ לאחר פסק זמן של שנה – לא נוכל שלא להבחין בצמיחה.

נחזור אל כלי הרכב. בעודנו מהלכים נשים לב להבדל קטן: לעומתנו, האדם והחי, היכולים לנוע ממקום למקום, הצמחים נראים כחסרי תנועה. הנה אנחנו זזים, והעצים נשארים במקומם.

אפשר לראות בזה חסרון, אבל קיים גם פן אחר. בניגוד אלינו, המנותקים ממקום חיותנו, הצמחים מכים שורש ונשארים במקומם כל חייהם. במובן זה הצמח הוא חלק מהאדמה, ולכן בריאתו שייכת – כמו האדמה – ליום השלישי: "ותוצא הארץ דשא"

הצמחים אינם נעדרי תנועה לחלוטין. הרי קיימת בצמח תנועה הקשורה לעצם שם הפעולה 'לצמוח', התנועה כלפי מעלה, לשמיים. יש משהו מיוחד בניצן הירוק הבולט מהקרקע, שמתחיל בתנועתו והתפתחותו שכולן שאיפה כלפי מעלה. תנועת הצמח אינה מסתכמת בזה, ישנה תנועה נסתרת, הפוכה, תנועתם של השורשים. על כל התקדמות כלפי מעלה חותרים השורשים עוד לעומק. השאיפה לשמיים מגובה תמיד בהעמקה, העמקה שהיא בעצם היאחזות במקום, באדמה. אנו, בני האדם, נעים במישור האופקי, השטוח. הצמחים נעים למעלה ולמטה, במישור האנכי. ולוואי והיינו יכולים ללמוד מהעצים תנועה זו, לשאוף כל הזמן למעלה, ולא להזניח את חיבורנו לקרקע, ולהעמקת השורשים.
'כי האדם עץ השדה'