אנו מזמינים אתכם
לצעוד אִתנו בדרכו של נעם ז"ל.

במפגש עם הטבע והארץ
נפגוש גם את עצמנו
ונגלה כוחות ותנועה
רוח ומשמעות.

• תחנה 1

  עץ האלון- בראשית

  

   

  משלט 'עץ האלון' נרד בשביל עד סופו, שם נפגוש בעץ האלון העתיק, אשר לידו ספסלים נוחים לישיבה.

   

  ראש השנה לאילנות הוא הזדמנות גדולה לצאת מהעיר אל הטבע ולבקר את בעלי השמחה - העצים. אזור הרי ירושלים הינו אחד האזורים היחידים בארץ בהם השתמרו עצים וחורש ים-תיכוני מפותח. זו הזדמנות ללמוד ולהעמיק במשמעות של העץ, המהות העמוקה שמעבר לעלים ולגזע.

  האלון הוא העץ הישראלי האולטימטיבי, הוא הנפוץ ביותר בחורש הים- תיכוני בארצנו. בשיאו הוא מגיע לגובה של 15 מטר, האלון פורח באביב יחד עם לבלוב העלים, ובסתיו מבשילים הפרחים והופכים לפרי האלון- הבלוט, המונח בתוך קליפה משוננת הנקראת ספלול.

  עץ האלון הזקן, שהוא כנראה העתיק ביותר בהרי ירושלים, שולח אותנו אחורה בזמן, אל הימים בהם עדיין לא היו עצים וצמחים, ימי ראשית העולם, ומזמין אותנו לקרוא את פסוקי בראשית המגלים לראשונה את העצים. אולי שם נמצא את הרמזים הראשונים:

   

  (יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹקים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן: (יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב:

  (יג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי:  (בראשית פרק א)

   

  היום השלישי לבריאה. אחרי שנקוו המים ונחשפה היבשה, מצע החיים, נברא מימד חדש בעולם - הצומח. לפניו הכל היה דומם: המים, השמים והיבשה. עכשיו ישנם גם צמחים, על זה נאמר - פעמיים "כי טוב".                   

  מתוך הפסוקים ניתן ללמוד משהו מעניין: הצמחים הם היצורים הראשונים שיש בהם פרטים עצמאיים, יחודיים. בדומם אין פרטים, יש שמים וארץ. לאבן גם אין משמעות בפני עצמה, היא חלק מתהליכים גדולים בהרבה. גיאולוגים אינם מנתחים אבן מסוימת בפני עצמה, אלא כחלק ממכלול. אצל הצמחים המצב שונה - זו מערכת אורגנית; כל דשא, ולו הקטן ביותר, הוא בריה בפני עצמה, מערכת סגורה שאפשר להתבונן בה ובמשמעותה. גם מבחינה רוחנית יש לכל צמח ייחודיות המאפיינת אותו, או בלשונו השירית של המדרש: "לכל עשב ועשב ישנו מלאך מלמעלה האומר לו 'גדל'" (עפ"י בראשית רבה פרשה י'). הצומח מפגיש אותנו עם אפשרות הבריאה המורכבת מפרטים רבים, ממינים שונים, וכך גם בפסוקים שלנו- "עץ פרי למינו".

   

  עם הרוח
  

• תחנה 2

  הזית החלול - עץ החיים

  

   

  מעץ האלון נחזור מעט אחורה במעלה השביל עד לעץ עתיק נוסף – עץ הזית החלול מימיננו.
   

  עץ הזית הינו אחד העצים ה'ישישים' בארצנו. חלקם בני 2000 שנה בקירוב. לזית מערכת שורשים רחבה ואופקית, ובה נאגרים חומרי ההזנה לתקופת הקיץ. הזית פורח באביב, ועם בוא הסתיו פרותיו- הזיתים - כבר בשלים ומוכנים לקטיף הפרי- המסיק.

   

  כבר במבט ראשון אפשר להבחין בעוצמתו של הגזע ובהשתרגות הענפים. אם נתעלם לרגע מעץ הדעת ועץ החיים - שאינם עצים 'רגילים' שאנו יכולים לראות היום - הרי הזית הוא העץ הראשון המופיע בתנ"ך. היכן ומדוע זכה לכבוד הזה?

   

  (ח) וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

  (ט) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה:

  (י) וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה:

  (יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: (בראשית ח')

   

  העולם חרב זמן לא רב אחרי שנוצר, מבול המים מחה את כל היקום, כל החי והצומח נכחדו. והנה לאחר ימים רבים כשנדמה שהכל כבר מת – מופיע סימן החיים הראשון; ההוכחה לכך שהחורבן הסתיים, ואפשר לחזור ולחיות על פני האדמה. הזית הזה שאנו יושבים תחתיו מציין את החיים, חיים המסומלים בעץ.

  ואכן, כך ההגדרה המדעית של הצמח: 'צמח הינו מערכת אורגנית המורכבת מתאים חיים' (ע"פ 'מדע ברשת', מילון). שורש החיים בעולם ראשיתו בצומח.

  בשונה משאר הכוכבים, כדור הארץ הוא כוכב הלכת היחיד עליו מתקיימים חיים, היצורים החיים אינם יכולים להתקיים ללא חמצן. בעצם, מה שמאפשר לכל התאים החיים לנשום ולהתקיים, הם העצים המזרימים חמצן לאטמוספרה.

  החמצן נוצר באחד מתהליכי החיים הבסיסיים של הצמח הנקרא 'פוטוסינתזה'. בתהליך זה הצמחים קולטים מהאוויר פחמן דו חמצני, ושורשי הצמחים קולטים מים מהקרקע. אליהם מתווספת אנרגיית האור הנקלטת בעלי הצמח ע"י חומר מיוחד הנקרא כלורופיל (שהוא גם מקור הצבע הירוק שבצמחים). בתהליך זה נוצר הגלוקוז (הסוכר), המשמש מזון בסיסי לצמח. אולם ביחס אלינו אחד התוצרים המשמעותיים של התהליך הינו עודפי חמצן הנפלטים אל הסביבה תוך כדי הפוטוסינתזה.

  בכך מהווים הצמחים את ה'ריאות הירוקות' שלנו, שכן הם הדואגים לאספקת החמצן העיקרית על פני כדור הארץ, חמצן המהווה את בסיס החיים המוכרים לנו.

  לא פלא שהעץ הראשון המוזכר בתנ"ך עוד לפני הזית הוא 'עץ החיים'. 

   

  עם הרוח
  

• תחנה 3

  חרבת סעדים- היער

  

   

  נשוב אל הרכב ונמשיך בנסיעה אל חלקו השני של המסלול, לחניה של חרבת סעדים. ממול החניה נבחין בשלט ירוק גדול של רשות שמורות הטבע והגנים שכותרתו חרבת סעדים. משמאל לשלט שביל ברור (ללא סימון שבילים) הנכנס לתוך החורש. ניכנס בשביל ונחצה קרחת יער גדולה (שבמרכזה  עמוד אבן קטום).
   

  חרבת סעדים הינה שרידי חווה חקלאית מהתקופה הביזנטית (שנת 600 לספירה). מקור שמה הינו במילה הערבית סעידה- שמשמעה 'המאושרת'. החווה נמצאת בלב החורש. מסביבנו אלונים ואלות, שיחים ופרחים רבים. הצומח ממלא את העין, אולם אם היינו מגיעים לכאן בראשית הצמיחה היינו מוצאים שיח אחד, אולי רק כמה זרעים מפוזרים על הקרקע ממתינים לגשם. תוך זמן קצר כיסה הצומח את הקרקע כולה, כשמו הוא צמח התחדש והתרבה.  

  נשוב להתבוננות בעצים ובצמחים ונשים לב לכך, שמפגש עם הצמח הוא גם מפגשנו הראשון עם ההמשכיות. הדומם נברא עם בריאת העולם, כך שטבעו להתעצב תוך כדי תהליכים גיאולוגים ארוכים, כחומר ביד היוצר; העולם משתנה - אבל אין חדש. בצמח טמונה אפשרות ההתרבות, היכולת של צמח חדש לצמוח מתוך זרע ואפילו מתוך חלקי צמח שונים וצמחים זקנים.

  מובן, שחלק בלתי נפרד מזה, ואולי עוד קודם לכך, היא יכולתו של הצמח למות. אצל הדומם אין חיים ומוות. צמח ניתן להרוג, ויותר מכך: הוא מזדקן ומת. זהו חלק ממורכבות התאים האורגניים, החיים שלא רק ממחזרים את עצמם, אלא מתחדשים ומתרבים. זו היכולת ליצור מתוכך את ההמשך; וכך בפסוקים המתארים את בריאת הצמחים: "עשב מזריע זרע".

   

  

• תחנה 4

  עץ החרוב- העץ הקדוש

  

  
  בפינה השמאלית של קרחת היער נבחין מבעד לעצים במבנה כיפתי עתיק ולידו עצי אלון וחרוב מרשימים בגדלם (עצי החרוב אינם ליד המבנה, אלא תוחמים את קרחת היער בדרך למבנה).

   

  אחרי הזית והאלון, עצים ארץ ישראליים מובהקים, מגיע תורו של עץ החרוב.

  על אף היותו עץ ארצישראלי מובהק החרוב איננו מופיע בתנ"ך. האיזכורים הראשונים של החרוב הינם בספרות חז"ל של ימי הבית בשני. מסתבר, שלמרות מה שמקובל לחשוב, החרוב איננו עץ ארצישראלי מקורי. מוצאו באזור תימן, ובזכות פירותיו היבשים, ששימשו מזון משומר למובילי שיירות המדבר, הוא הגיע לארץ בימי הבית השני. ההוכחה למוצאו של החרוב הינה תקופת הפריחה של החרוב: בניגוד לאלון, לזית ולשאר עצי א"י החרוב איננו פורח באביב אלא דווקא בסתיו, תקופת הפריחה משמרת את מוצאו הטרופי.

   

  איך נשתמר כאן עץ אדיר כזה ולא נכרת לטובת אדני הרכבת או להסקה, דבר שקרה לעצים רבים באזור? מסתבר, שמה שהציל את החרובים ושאר העצים סביבם הוא המיקום שלהם - המקום הקדוש של קבר שייח' אחמד, שאף הוא הוקם על שרידי מבנה קדוש קדום עוד יותר מהתקופה הביזנטית. על משקוף אבן גדול שהיה מוטל סמוך לקבר השיח' נתגלה גם שמו של דייר המבנה הקודם - הכומר מרינוס.

   

  בתלמוד הבבלי (תענית דף כג ע"א) מובא מעשה אודות עץ חרוב אחד:

  "אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני) היה מצטער על (הבנת) מקרא זה:

  'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' (תהלים קכו א).

  אמר: האם ייתכן שיישן אדם שבעים שנה ברציפות בחלום?!

  יום אחד היה מהלך בדרך, ראה את אותו האיש שהיה נוטע חרוב.

  אמר לו: חרוב זה, עד כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פירות? אמר לו עד שבעים שנה לא יטען בפעם ראשונה.

  אמר לו חוני לאיש: האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה?

  אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים, כמו ששתלו עבורי אבותי - כך אני שותל לבני.

   

  70 השנים, פרק הזמן המוזכר בסיפור, הן שנות חיי האדם, זמן המסמל את חילוף הדורות. ובנוסף זהו גם משך הזמן של גלות בבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון. הפסוק שאותו דורש חוני המדבר על "שיבת ציון", מתאר את החזרה של העם לארצו מגלות 70 השנים. חוני תמה על החזרה מהגלות- הרי לא אותם שגלו מירושלים הם אלה שיחזרו אליה- אם כן, היאך מתאר כך הפסוק את השיבה לציון?

  תפקיד החרוב בסיפור הינו התשובה לשאלה של חוני. חיי האדם אינם נמדדים רק בשנות חייו מהלידה ועד המוות, אלא הם חלק ממשהו גדול יותר משרשרת הקיום והחיים בה אנחנו נמצאים. התלמוד בחר דווקא בעץ החרוב כדי להדגיש את הנקודה המשמעותית הזו - אבותינו נטעו למעננו, ואנחנו נוטעים למען הדורות הבאים: הקיום שלנו אינו עומד בפני עצמו, מערכת יחסי גומלין מתקיימת בינינו לבין הדורות הקודמים לנו והבאים אחרינו.

  יחסי הגומלין הינם יסוד מהותי המיוחד לצומח, ואינם מיוחדים רק לחרוב. הצמח קולט מהאוויר פחמן דו חמצני ופולט חמצן, החיוני לקיומם של שאר היצורים החיים.

  ולא רק ביחס לאוויר, גם ביחס לאדמה. הצמחים צורכים מינרלים מהאדמה, ובתהליך התפרקותם הם הופכים לאט לחלק מהאדמה ולמחצבי נפט וגז. הצמחים הינם בסיס החיים, עליהם ופירותיהם הם הבסיס לתזונת כל עולם החי. העץ מאפשר את הקיום של אחרים, כאשר אדם שותל עצים הוא דואג לדורות, לאחרים. לפני שנעזוב את עץ החרוב נשים לב שוב לשורשיו הגדולים, לענפיו, עליו ופירותיו המהווים חלק מאותה רקמת חיים גדולה בה שותפים הוא ואנחנו. 

   

   

  

• תחנה 5

  הגת- עת לטעת

  

  
  מהמבנה נחזור אל קרחת היער ובצמוד למבנה נפנה פניה חדה שמאלה אל שביל צר המתפתל בינות עצי האלון כ-150 מטר ומגיע למשטח גדול חצוב באבן- שרידי גת קדומה.

   

  הגת מגלה לנו אלו עצים נוספים היו כאן, בטרם "עלו ארצה" האורנים של הקרן הקיימת הממלאים את היער. הגת מספרת על הגפנים. הגפן גם היא מן העצים המוזכרים בתנ"ך. אם נחזור לסיפור המבול, אחד המעשים הראשונים של נח ביציאתו מן התיבה הוא השיבה לעבודת האדמה:

  (כ) וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: (בראשית ח)

  הנטיעה של הגפנים כחלק מחידוש העולם שנחרב במבול ועתה שב לחיים, מזכירה לנו את סיפור הבריאה בו המעשה הראשון של הבורא בעולמו היה נטיעת עצים. הנטיעה, שהיא כמעט 'מצוות היום' בט"ו בשבט, הינה דרך מיוחדת להתחבר אל הבורא, וכמו שמספר המדרש (ויקרא רבה כה):

   

  ר' יהודה בר' סימון פתח "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" (דברים יג,ה).

  אמר ר' יהודה בר סימון וכי איפשר לאדם לבשר ודם להלוך אחרי הקב"ה?

  אלא מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב) "ויטע ה' אלקים גן בעדן" (בראשית ב,ח), אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה - "כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל".    

   

  המדרש מבטא את הרעיון שנטיעת עצים מבטאת את הקשר והמגע האלוקי הקיימים במציאות, באופן הכי ראשוני וישיר. "וייטע גן בעדן" מכוון גם אלינו. התורה מבהירה לנו, שהאופן בו אנחנו מבטאים באופן העמוק ביותר את החיבור שלנו לבורא העולם ואת השותפות עמו הוא על ידי נטיעת עץ. כמובן שנטיעה היא חלק ממהלך שלם: לחפור, לנטוע, להשקות.

   

  .

  קיימת תפיסת עולם שלמה המחפשת את הפרי והשכר, כזו שמה שמכוון את עשייתה היא השאלה: 'מה אני מרוויח מכך?'

  למול תפיסת עולם זו מצביעה נטיעת העץ על תפיסה רחבה יותר, על ראיית תפקיד האדם כשותף לבורא, נותן ויוצר: העשייה שלנו איננה כזו המחפשת רק את הסיפוק האישי, אלא את השותפות של האדם במשהו גדול ממנו. האדם יכול להיות שותף של ממש בעולם על ידי העשייה, היצירה, הפעילות- מבלי לראות את הפירות.  

  נקודת מוצא לכך היא אמונית; לאו דווקא אמונה דתית, אלא היכולת להאמין במהלך ארוך, לבצע פעולות  הנגזרות לאו דווקא משיקולי נוחיות ופרגמאטיות, אלא מתוך היותנו חלק מהעולם, שותפים במעשה הבריאה והפיתוח שלו. זוהי המשמעות העמוקה של נטיעת העצים במדרש. 

   

  עם הרוח
  

• תחנה 6

  עין סעדים - השקדייה פורחת

  

  
  נמשיך בשביל ונרד אל שביל עפר רחב המסומן בסימון שבילים אדום. נפנה בו ימינה לאחר כ-10 מטרים נבחין בשלט המכריז על עין סעדים. נרד אל עין סעדים.

   

  עין סעדים הינו מעיין שכבה  כדי להגביר את ספיקת המעיין נחפרה נקבה בנתיב החלחול של  הסדק האופקי המנצלת את המים שעוברים בתוכו.

  כבר בדרך מהגת נבחין בעצי השקד הפורחים. השקדיה שהפכה לסמל של ט"ו בשבט, זו הפורחת הראשונה מבין העצים הנשירים (העצים המשירים את עליהם בחורף), בעוד החורף בעיצומו. הפריחה מעידה על תהליך פנימי של חיים מתחדשים המתרחש גם בתוך העצים הערומים בשלכת.  

  הרעיון של התהליך הפנימי בעצים מהותי לעץ השקד, והוא מופיע במשל העתיק של הנביא ירמיה:

   

  (יא) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה:

  (יב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשׂתוֹ:  (ירמיה א')

   

  השקידה, הטמונה בשם העץ – השקד - היא פעולה מתמשכת, הדבקות במטרה. למרות שבמבט חיצוני התוצאה אינה נראית, בעומק, התהליך מתחיל להתרחש. תכונה זו בולטת אצל הצומח בכללו, אצל בעלי החיים ובני האדם  תהליכי החיים גלויים ומהירים, אצל הצמחים תהליכי החיים לרוב איטיים יותר ולוקח זמן עד שהם נראים בפן החיצוני. הצמח נראה סטטי, אין אנו רואים את הצמח גדל או מעמיק שורשים. ובכל זאת, אם נראה את העץ לאחר פסק זמן של שנה - לא נוכל שלא להבחין בצמיחה.

   

  נחזור אל כלי הרכב. בעודנו מהלכים נשים לב להבדל קטן: לעומתנו, האדם והחי, היכולים לנוע ממקום למקום, הצמחים נראים כחסרי תנועה. הנה אנחנו זזים, והעצים נשארים במקומם.

  אפשר לראות בזה חסרון, אבל קיים גם פן אחר. בניגוד אלינו, המנותקים ממקום חיותנו, הצמחים מכים שורש ונשארים במקומם כל חייהם. במובן זה הצמח הוא חלק מהאדמה, ולכן בריאתו שייכת – כמו האדמה - ליום השלישי: "ותוצא הארץ דשא"

  הצמחים אינם נעדרי תנועה לחלוטין. הרי קיימת בצמח תנועה הקשורה לעצם שם הפעולה 'לצמוח', התנועה כלפי מעלה, לשמיים. יש משהו מיוחד בניצן הירוק הבולט מהקרקע, שמתחיל בתנועתו והתפתחותו שכולן שאיפה כלפי מעלה. תנועת הצמח אינה מסתכמת בזה, ישנה תנועה נסתרת, הפוכה, תנועתם של השורשים. על כל התקדמות כלפי מעלה חותרים השורשים עוד לעומק. השאיפה לשמיים מגובה תמיד בהעמקה, העמקה שהיא בעצם היאחזות במקום, באדמה. אנו, בני האדם, נעים במישור האופקי, השטוח. הצמחים נעים למעלה ולמטה, במישור האנכי. ולוואי והיינו יכולים ללמוד מהעצים תנועה זו, לשאוף כל הזמן למעלה, ולא להזניח את חיבורנו לקרקע, ולהעמקת השורשים.
   

  'כי האדם עץ השדה'  

   

  כשנחזור אל השלט 'עין סעדים' נבחין מולו בשביל העולה שמאלה ועוזב את דרך העפר. נמשיך עם השביל כ-300 מטר עד לשביל המסומן בירוק, נפנה ימינה בשביל הירוק חזרה אל מגרש החניה.

  עם הרוח