שלט 'שביל הסנהדרין'

צילום: אושרי חזאזי

'סנהדרין' –  לרבים מאתנו זו מילה בלתי מוכרת; גם למי שמכיר, אין המילה מובנת לחלוטין. תרגום המילה היוונית הוא 'לשבת יחד'. חכמים קראו בשם זה לגוף חשוב מאד שפעל בתקופת ימי הבית השני וגם לאחריו. גוף זה היה מועצת חכמים, הוא שימש כערכאה הגבוהה ביותר בבתי הדין, מוסד פסיקה ולימוד ולאחר מכן גם מרכז הנהגה.

היכן ישבה הסנהדרין? במקום החשוב ביותר – בירושלים, בלשכת הגזית שבבית המקדש. מה אנו עושים, אם כן, ביער קרית אתא בצפון, בסיור המתחקה על עקבות הסנהדרין?  נרד ממפרץ החניה מזרחה, אל תוך היער המלא אורנים ודשא ונתחיל לחפש את התשובה.

ראשית עלינו להכיר מעט את הרקע לתקופה אליה אנו רוצים לחזור בסיור: מרד בר כוכבא התרחש כ-70 שנה לאחר חורבן המקדש, בשנים 132–135 לספה"נ. הוא הסתיים במפלה נוראה ובחורבן. לא נותר דבר מארץ יהודה. הישוב היהודי כולו עבר לגליל. היהודים שהתקבצו בגליל התלבטו האם להגר לבבל ולבסס שם חיים יהודיים תחת השלטון הנוח  או להשאר בארץ תחת עול השלטון הרומי הקשה. רבים מהיהודים ירדו לבבל, והמעט שנשאר להתמודד עם השלטון הרומי הונהג על ידי חכמים שחלקו ביניהם בגישתם  על השלטון. רבי יהודה בן אלעי מאושא נקט בגישה של 'הסתכלות בחצי הכוס המלאה' ואמר: "מה נאין מעשיהם של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים תקנו מרחצאות" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, לג). יחס חיובי זה אל הרומים, שזה עתה החריבו את יהודה וירושלים, קומם רבים מחבריו ובראשם רבי שמעון בן יוחאי.  חכמים אלו סברו, שהרומים לא דאגו כלל לטובת הנתינים היהודים, וגם בניסיונותיהם לשפר את איכות חיי התושבים,  הם רק ניסו להרגיע את תחושת הכעס וכך לשלוט טוב יותר באוכלוסיה. הקולות של ההתנגדות לרומים היו רווחים יותר, אולם דווקא שיטתו המבוקרת של איש אושא, ר' יהודה בר עילאי, היא זו שהצמיחה בסופו של דבר, מחדש, את המרכז היהודי.

הכתובת חרותה באבן התחום

צילום: חיים מאירסון

נרד ישר מזרחה עד שנגיע לסימון שבילים כחול ונפנה בו ימינה (דרומה). לאחר כקילומטר השביל מתעקל מיד שמאלה ולאחר מכן שוב ימינה לכיוון דרום מזרח. בדיוק בעיקול הזה נעצור ונביט ימינה אל הסלעים בחיפוש אחרי כתובת.

מתחת לשלט שעליו רשום 'אבן תחום שבת', ישנו סלע נמוך ושטוח שעליו סימון בצבע כחול שנעשה על ידי הצבא לצורך אימונים. בשולי הסלע- מתחת לכתובת הצבאית נשים לב לכתובת החרותה בסלע. המילה הראשונה מתחילה באותיות היווניות CAB – סאב, ויש המציעים שזו ההתחלה של המילה – שבת, שזה סלע שסימן את תחום השבת של העיירה אושא. מבחינת המרחק מהעיירה ההשערה בהחלט מתקבלת על הדעת. חורבות אושא העתיקה נמצאות כמה מאות מטרים ממערב לנו. השערה זאת מקבלת נופך מיוחד במקום הזה. בתקופה שעליה דיברנו, לאחר המרד בו נחל עם ישראל תבוסה, היה גם העולם הרוחני התרבותי שלו בסכנת 'הכחדה'. עולם התורה נפגע פגיעה אנושה, רבים מהחכמים מצאו את מותם במרד, ואחרים היו עסוקים בנסיון לשקם את החיים, איש לא עסק כמעט בלימוד התורה בצורה רציפה. בעולם שבו התורה עברה בעל פה משמעות הדבר היתה אובדן התורה. בנוסף לכך, גזרו הרומאים להפסיק את ה'סמיכה' – העברת הסמכות ע"י רב לתלמיד, הרשות לפסוק הלכה, הרשות להורות. הרומאים הזהירו, כי עיר שבשטחה תתבצע סמיכה תיענש בחומרה.

רבי יהודה בן בבא הסתובב בין שתי ערים, בין שני תחומי שבת, בין אושא שממערב לנו ושפרעם שממזרח לנו . כך שלא נמצא בתחומה של אף אחת מהערים, ושם הוא סמך חמישה תלמידים. סיור רומאי שעבר באזור הרג אותו במקום, אך התלמידים ברחו, ועולם התורה המשיך. בגבעה ממזרח לנו מציצה שפרעם, ובוואדי שתחתיה (גם מזרחה לנו) מצוי קברו של ר' יהודא בן בבא. היה זה אחד האירועים הדרמטיים בתולדותיו הרוחניים של עם ישראל. רבי יהודה בן בבא נחשב במסורת כאחד מעשרת הרוגי מלכות, וסיפור זה הוא גם מה שנתן למחלף הסמוך את שמו 'מחלף סומך'. מה קרה לחמשת התלמידים? נמשיך הלאה ונגיע אל המקום בו התכנסו שנים אחדות מאוחר יותר.

הגת באושא העתיקה

צילום: אושרי חזאזי

נחזור מעט על עקבותינו ונפנה בפניה הראשונה שמאלה (מערבה) עם השביל העולה במעלה הגבעה.  בסוף השביל נראה שלט שמכריז 'אושא העתיקה', נעבור אותו ונעלה אל הגבעה, ונתקדם עד לגת – מתקן חקלאי גדול חצוב בסלע .

אושא העתיקה היתה מקום מושבו הראשון של הסנהדרין בגליל, והיא משמשת כיום תחילתו של שביל באורך 100 קילומטר המתחקה אחר נדודי הסנהדרין. השביל מתחיל באושא ומסתיים בטבריה. הוא נעשה ביוזמת רשות העתיקות לכבוד יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל.

נביט סביבנו. המתקן החקלאי שלידו אנו עומדים ממוקם בליבו של מרחב בר. סביבנו  שטחים מעובדים בולטים בלב המרחב הטבעי. כמו כן ניתן להבחין בשטחים שהיו מעובדים וננטשו. סוג הצמחיה והמגוון שלה הם המאפשרים לנו להבחין בין השטחים השונים.  ישנם שטחים ובהם עצים גדולים ושטחים ובהם עשביה נמוכה.  השוני בין השטחים נובע, בעצם, מהשלב בו הם נמצאים בתהליך הסוקצסיה – תהליך התחדשות הצמחיה. ישנם שטחים שננטשו לא מזמן, עיבוד הקרקע, שהוא בעצם הפרעה דרמטית לצומח הטבעי, הופסק, ועכשיו מגיעה אליהם חברה של צמחים טבעיים, המכונה 'חברת החלוץ'. חברת החלוץ, המגיעה לתנאי שטח קשים (חלחול מהיר וקרקע לא יציבה), מאופיינת בהתפתחות מהירה. בדרך כלל היא מורכבת מצמחים חד-שנתים, ששולחים שורשים קטנים אל האדמה, מפוררים את רגביה ומחדירים אליה חומרים אורגניים. חלוצים אלה הם המאפשרים את המשך תהליך ההתחדשות. לאחריהם יגיעו אל הקרקע שכבר טופלה  צמחים ובעלי חיים נוספים, עד שבסופו של דבר תבנה שם חברת שיא (כינוי לחברה מפותחת ועשירה של צמחים ) המורכבת בעיקר מצמחים רב-שנתיים. מאפיינים נוספים של חברת השיא הינם מגוון האורגניזמים גדול, ההתפתחות והרביה שלהם איטיות יותר, והקרקע יציבה. באזור בו אנו נמצאים חברת השיא היא יער אלונים.

הגת שאנו נמצאים לידה היתה בשימוש באושא בתקופה הביזנטית ואולי היתה חלק מפרנסת תושבי העיירה. בית המדרש שהוקם באושא לאחר מרד בר כוכבא היה במובן מסויים 'חברת חלוץ'. בתקופה בה הכל היה שרוף, והקרקע לא היתה יציבה  הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית ותרבותית, עלה צורך עז להתחדש מנקודה כלשהי. אל אושא הגיעו פליטי בתי המדרש מהדרום וניסו ליצור המשכיות. אין זה פשוט להיות חברת חלוץ, אם נשווה זאת למושגי חברת החלוץ של עולם הצומח ולמושג החלוצים שאנו מכירים מימי העליות הראשונות, נלמד כי האנשים המסכימים להיות חלוצים מוותרים על איזון בחייהם, על נוחות, על בניה של חייהם האישיים. הם חייבים להתפתח מהר, לייצב את הקרקע, לעמול בעיקר בשביל אלה שיבואו אחריהם. האם יש מקומות בחיים בהם אנו מרגישים חלוצים העושים למען הדורות הבאים? מקומות בהם אנו פועלים על אף ולמרות התנאים המאתגרים?

ראיה לעובדה שהפועלים בגת היו יהודים ניתן לראות בצמד המקוואות הסמוכים, אך הסמיכות הגדולה לגת מעלה תהיות. רש"י בפירושו למסכת נידה ו' נותן לנו את הסיבה "חבריא מדכן בגלילא – חבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחו', שמא יבנה בהמ"ק בימיהם. שכן חז"ל בגליל הקפידו על ייצור יין ושמן טהורים כל העת שמא בכל רגע יבוא המשיח ויצטרכו אותם לעבודת המקדש.

מקווה באושא

צילום: אושרי חזאזי

נעלה ונפנה שמאלה ונמשיך עד לאלון הגדול הבולט, סמוך לאלון יש שלט 'מבנה ציבור', נשב תחת האלון.

הגענו מגת עתיקה, כמוה יש עוד רבות באזור, חלק ממתקני החקלאות המעידים על היות אושא כפר חקלאי. עובדה זו משתקפת גם מהמדרש המתאר את הגעתם של החכמים לאושא לאחר מרד בר כוכבא על מנת לייסד בה בית מדרש חדש. לאחר השרפה הגדולה, החורבן האדיר, הבינו החכמים כי עת חירום היא, ופרסמו צו חירום. "שלחו אצל זקני הגליל ואמרו: כל מי שהוא למד יבא וילמד, וכל מי שאינו למד יבא וילמוד. נתכנסו ולמדו ועשו כל צרכיהון" (מדרש שיר השירים רבא, ב,ג). החכמים התכנסו באושא, כפר קטן, רחוק מעיני הרומים. אנשי אושא פרנסו אותם על מנת שישבו שם וילמדו. באושא הם התקינו תקנות המראות על המצב הלא פשוט בו נמצא העם באותה עת; לדוגמא, "באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים" (כתובות מ"ט, ע"ב). אחד הדברים האלמנטרים ביותר שכל אדם מוכן לעשותו הוא לזון את ילדיו הקטנים, אך המצב לאחר החורבן היה כל כך קשה, עד שאנשים התחמקו מאחריות בסיסית זאת. במצב זה נזקקו אנשים לכוחות כבירים על מנת להמשיך ולשנן את דברי התורה ולהעבירם מדור לדור. בעת עזיבתם את אושא, לאחר שסכנת השכחה חלפה, הודו החכמים לאנשי אושא על כך שפרנסו אותם, אך היתה בדבריהם נימה של ביקורת או חוסר שביעות רצון. ואכן, לאחר ההתכנסות שתוארה לעיל לא נשארו בה גדולי החכמים, אלא התפזרו למקומות ישוב שונים שם המשיכו ללמד תורה. אולי היה זה הקושי לקבל את עמדתו של רבי יהודה בן עלאי בן אושא לגבי היחס לרומים. אולי היו סיבות אחרות. חכמים התקבצו באושא, עיירת ספר, כדי לאסוף את השברים, הם בנו חברת חלוץ על מנת ל'טייב' את הקרקע, לבנות מסד לדורות שעוד יבואו אחריהם. מי יודע? אולי אלו הכוחות שעמדו אלפיים שנה אחר כך לחלוצים חדשים שהגיעו לגבעות הללו, לטעת בהם יתד ולהתחיל לבנות תשתיות לבאים בעקבותיהם, להיות גלגל כשצריך היה גלגל, לשאת את העגלה.

לאחר רבי יהודה בן עלאי עמד בראש הסנהדרין באושא רבן שמעון בן גמליאל. בנו וממשיכו רבי יהודה הנשיא עשה שינוי אדיר במעמדה של הסנהדרין, העביר אותה לבית שערים וביסס את מקומה וכבודה – אך זה כבר סיפור לסיור אחר.

נרד עם השביל חזרה אל הכביש. בכביש נפנה שמאלה ולאחר כ-50 מטר נשוב למכוניות.