תחנה 3
שגרה מול התלהבות – עין קטלב
מעין גיורא נמשיך במורד הנחל לאורך הסימון השחור עד שנגיע לריבוע בטון ולסכר באפיק הנחל – זהו עין קטלב.
נרד בנחל הסבוך עד לנביעתו הכפולה של עין קטלב. הנביעות עצמן נמצאות במרחק של כ-150 מטרים זו מזו. ניתן להבחין באזור זה לפי הצמחייה ההידרופילית - צמחיית נחלים הזקוקה לכמות מים גדולה - המופיעה לפתע: פטל קדוש, ערבה ושערות שולמית הצומחים כאן בשפע. בנביעת המים התחתונה ניתן להבחין בסכר אבנים באפיק המים ובתקרת בטון, שנועדו לאגום את מי המעיין. בעבר נוצלו מים אלה לטובת תחנת הרכבת של דאר א-שייח' (תחנת בר-גיורא).
סבך הנחל, התפרצות הענפים לכל כיוון ללא סדר מסוים, הוא ה"זרימה" של הטבע. בניגוד לגנים ולפארקים הציבוריים בהם לכל שיח ועץ יש כיווני התפשטות מוגדרים, קוים ישרים מפרידים בין דשא ועץ כמו בקטלוג הגננים, כאן שולט הסבך.
הסבך הפרוע מזכיר לנו כוחות שקיימים גם בנו, הרצון לא לצמוח בכיוון אחד מוגדר, אלא לפרוץ בלי שליטה לכל כיוון שיעלה על דעתנו. למול השגרה הקבועה, המונוטונית, הגורמת לעיתים לחוש שחיקה ולאות, היציאה ממנה מזרימה פרץ התלהבות אדיר, התנועה בין הסדר לסבך, בין השגרה ליציאה ממנה, מעניינת – שהרי שגרת היומיום קריטית לקיום חיים סבירים, ובאורח פרדוכסלי לא ניתן יהיה לצאת מן הסדר בלא שיהיה כזה; וללא יציאה מהשגרה - דומה כי אין טעם לשגרה כלל. הרי מה שמעניק את הייחודיות המתוקה ואת פרץ ההתלהבות מן הסבך הפרוע הוא דווקא אויבו המושבע – הסדר היומיומי. ולהיפך, דווקא הטלטלות והריגושים שאנו חווים בפריצת המסגרות הם המעניקים להם את כוחם הממכר והטוב – ביטחון וודאות.
חכמי ישראל הבינו את העוצמה שבויכוח זה ואת הנטייה הכמעט טבעית של האדם לצדד בלא שיגרתי ובמיוחד. כנגד זה מעניין הדיון שקיימו בדבר הפסוק שבו נכללת התורה כולה –
"בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל והוא 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד', בן ננס אומר: מצאנו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך', שמעון בן פזי אומר: מצאנו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'.
עמד רבי פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי" (מתוך הפתיחה ל 'עין יעקב' שנכתב ע"י רבי יעקב אבן חביב ועוסק באגדות שבתלמוד)
חכמים מנסים למצוא פסוק כולל, שיהיה מעין 'כל התורה כולה על רגל אחת'. בתחילה מובאים פסוקים מרוממים על היחס שבין ישראל לקב"ה והיחס שבין האדם לחברו. אולם בסוף מובא פסוק שכולו על טהרת השגרה: הציווי על קורבן התמיד, (קורבן שהובא באופן יומיומי,בוקר וערב, בבית המקדש והיווה למעשה את 'עמוד השדרה' של עבודת הכהנים) אותו פולחן שגרתי הנערך יום יום, בוקר וערב. מעניין לראות שהדעה המועדפת (ה'הלכה') היא דווקא בצד השגרתי, הלכאורה משעמם.
e