תצפית האלון

צילום: דבורה לב

מחניית הרכבים נצעד מזרחה על הסימון השחור. לאחר כמה מאות מטרים נבחין בעץ אלון גדול מעל הירידה לנחל – זו תצפית האלון. מהתצפית נשקף הערוץ המרשים והמתפתל של נחל שורק.
עזבנו את הרעש וההמולה שבאזור הכביש ונכנסנו מעט אל השטח הטבעי. תחתנו מתחילה התחתרותו של נחל קטלב, מהיפים שבנחלי הרי-ירושלים. נחל קטלב הוא אחד מיובליו של נחל שורק, והוא משופע בחורש ים-תיכוני. את שמו קיבל הנחל מעצי הקטלב המצוי הגדולים המצויים לאורך הנחל.  עוד רגע קט ונצנח אל תוך הירוק הצפוף והלבן של פריחת השקד.

השקד המשתייך למשפחת הוורדיים מקורו ככל הנראה באזור איראן, והוא תורבת על ידי בני האדם כבר לפני אלפי שנים. השקד משיר את עליו עם בוא הסתיו ככל העצים הנשירים, אך הוא מקדים ללבלב ולפרוח מהאחרים. בגלל הקרבה שבין מועד פריחתו לבין ט"ו בשבט הפך השקד לסמל חלוצי ולסמלו של חג האילנות. הצפייה בשקד הפורח מלווה בהתרגשות של חוויית הראשוניות. צבע הפריחה לבן-וורדרד בעוד כל הטבע מסביב עדיין שרוי באפרוריות החורף.

מחזור החיים של הצומח, והשקד בפרט, מעורר השתאות: כיצד מידי שנה חוזר העץ על אותה הפעולה לכאורה, אך למעשה גדל מעט, משתנה קצת, ולרוב מבלי שנשים לב לכך. כך לדוגמה אנו יכולים לחזות בפריחת השקדיות היפהפייה, שכה דומה לפריחה משנה שעברה, אך במבט מדוקדק נשים לב כי על אף המחזוריות המרשימה הזו, לא ייתכן שהעץ נותר בדיוק כפי שהיה אך לפני שנה.

מחזור הצמיחה של העצים המתבלט באופן מיוחד בשקד, איננו תכונה השייכת לעולם הצומח בלבד. זה המקום לנסות ולחשוב על עצמנו, האם התכונה הזו קיימת גם בנו? האם אנו מסוגלים להבחין ולגלות את השינוי והצמיחה שעברנו בתקופה האחרונה?.

השאלות אינן מסתכמות בזיהוי המחזוריות בלבד, שכן לצידה קיימת גם התחדשות מסוימת המביאה איתה שאלות נוספות – האם, כמו אצל השקד, הפריחה שלנו השנה דומה לזו של אשתקד? או אולי הרחבנו את מעגל ענפינו ואת היקף פריחתנו?

אם נביט למטה נבחין מבעד לסבך הצמחייה במבנה הרוס ובברכת אגירה – זו תחנתנו הבאה, עין גיורא.

סחלב פורח

צילום: דבורה לב

מהתצפית נרד לעבר הנחל על גבי השביל המסומן בסימון השחור ונגיע לעין גיורא, מעיין שכבה קטן וחורבה עתיקה.

עין גיורא הוא מעיין שכבה קטן שבמקור נבע מבין לשכבות הגיר והחוואר האופייניות לאזור זה. בעבר הרחוק נחפרה במקום תעלה עמוקה –  באורך של כ-30 מטרים – אל תוך שכבת החוואר, על מנת להגדיל את שפיעת המעיין.  לצערנו, בשל ירידת מפלס מי התהום כיום הוא נובע רק בחורפים גשומים במיוחד. בצמוד לברכת האגירה ניתן להבחין בחורבה של מבנה גדול. זהו בית חווה בו התגורר בעל שדות השלחין (השדות המושקים ממי המעיין), המשתרעים מתחת למעיין  שבמורד הגיא. בערבית נקרא המעיין 'עין אל-מדאר', כלומר 'נקודת השקיה למקנה'.

מעגל החיים בנוי בצורה מחזורית – כל עונה שעוברת עוד תחזור, כל תאריך שעבר יופיע שוב בשנה הבאה. כך, בהסתכלות על הטבע, דומה כי דבר איננו משתנה – העלים נושרים כבשנה שעברה, הסתוונית פורחת כמקודם, וגם השקד מלבלב כמו בכל חודש שבט. מבט כזה על הזמן יכול לתסכל וגרום ללאות ואדישות ביחס לעצמנו, הרי "אין חדש תחת השמש" (קהלת א).

לעומת מבט כזה, ההתבוננות במעיין הנובע עוד ועוד, המתחדש ומנביע מים נוספים בכל רגע, מאירה לנו זווית שונה. הזמן כאן איננו מעגלי, אלא מתחדש ומתקדם על ציר ישר. וכמו המעיין כך האדם החי על הציר הזה; האדם נדרש להוסיף ולתת מעצמו, ומבין שכל יום שחולף מוסיף לניסיון חייו ומעניק חיות לסובבים אותו.

היופי טמון בחיבור בין שני צירי הזמן, המעגלי והישר. הזמן המעגלי הוא זה המאפשר לנו את התיקון, את היכולת למדוד עצמנו ביחס לשנה הקודמת, היכולת לשפר. הזמן הישר הוא זה המעניק משמעות לכל רגע שחולף, זה הדוחק בעדנו להתקדם והוסיף עוד ועוד מעצמנו, כמעיין המתגבר.

מים זורמים באפיק הנחל

צילום: דבורה לב

מעין גיורא נמשיך במורד הנחל לאורך הסימון השחור עד שנגיע לריבוע בטון ולסכר באפיק הנחל – זהו עין קטלב.

נרד בנחל הסבוך עד לנביעתו הכפולה (נובע לפעמים) של עין קטלב. הנביעות עצמן נמצאות במרחק של כ-150 מטרים זו מזו. ניתן להבחין באזור זה לפי הצמחייה ההידרופילית – צמחיית נחלים הזקוקה לכמות מים גדולה – המופיעה לפתע: פטל קדוש, ערבה ושערות שולמית הצומחים כאן בשפע. בנביעת המים התחתונה ניתן להבחין בסכר אבנים באפיק המים ובתקרת בטון, שנועדו לאגום את מי המעיין. בעבר נוצלו מים אלה לטובת תחנת הרכבת של דאר א-שייח' (תחנת בר-גיורא).

סבך הנחל, התפרצות הענפים לכל כיוון ללא סדר מסוים, הוא ה'זרימה' של הטבע. בניגוד לגנים ולפארקים הציבוריים שבהם לכל שיח ועץ יש כיווני התפשטות מוגדרים, קוים ישרים מפרידים בין דשא ועץ כמו בקטלוג הגננים, כאן שולט הסבך.

הסבך הפרוע מזכיר לנו כוחות שקיימים גם בנו, הרצון לא לצמוח בכיוון אחד מוגדר, אלא לפרוץ בלי שליטה לכל כיוון שיעלה על דעתנו. למול  השגרה הקבועה, המונוטונית, הגורמת לעיתים לחוש שחיקה ולאות, היציאה ממנה מזרימה פרץ התלהבות אדיר, התנועה בין הסדר לסבך, בין השגרה ליציאה ממנה, מעניינת  – שהרי שגרת היומיום קריטית לקיום חיים סבירים, ובאורח פרדוכסלי לא ניתן יהיה לצאת מן הסדר בלא שיהיה כזה; וללא יציאה מהשגרה – דומה כי אין טעם לשגרה כלל. הרי מה שמעניק את הייחודיות המתוקה ואת פרץ ההתלהבות מן הסבך הפרוע הוא דווקא אויבו המושבע – הסדר היומיומי. ולהיפך, דווקא הטלטלות והריגושים שאנו חווים בפריצת המסגרות הם המעניקים להם את כוחם הממכר והטוב – ביטחון וודאות.

חכמי ישראל הבינו את העוצמה שבוויכוח הזה ואת הנטייה הכמעט טבעית של האדם לצדד בלא שגרתי ובמיוחד. כנגד זה מעניין הדיון שקיימו בדבר הפסוק שבו נכללת התורה כולה –

"בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל והוא 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד', בן ננס אומר: מצאנו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך', שמעון בן פזי אומר: מצאנו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'.

עמד רבי פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי" (מתוך הפתיחה ל'עין יעקב' שנכתב ע"י רבי יעקב אבן חביב ועוסק באגדות שבתלמוד).

חכמים מנסים למצוא פסוק כולל, שיהיה מעין 'כל התורה כולה על רגל אחת'. בתחילה מובאים פסוקים מרוממים על היחס  שבין ישראל לקב"ה והיחס שבין האדם לחברו. אולם בסוף מובא פסוק שכולו על טהרת השגרה: הציווי על קורבן התמיד, (קורבן שהובא באופן יומיומי,בוקר וערב, בבית המקדש והיווה למעשה את 'עמוד השדרה' של עבודת הכהנים) אותו פולחן שגרתי הנערך יום יום, בוקר וערב. מעניין לראות  שהדעה המועדפת (ה'הלכה') היא דווקא בצד השגרתי, הלכאורה משעמם.

תחנת הרכבת

צילום: דבורה לב

מעין קטלב נרד בין שיחי הנחל ונצעד עד למפגש בין נחל קטלב לנחל שורק.  נחצה את מסילת הרכבת במנהרה (כאן, למיטיבי הלכת המעוניינים במסלול מעגלי, הכולל עלייה, אפשר לחזור עם סימון השבילים הירוק שמאלה), נגיע לצומת T ונפנה ימינה (מזרחה) כ-50 מטרים באפיק נחל שורק עד תחנת הרכבת הישנה דאר א-שייח'. את המסלול נסיים ליד התחנה בחניון הרכבים.

נחל שורק הוא הגדול שבנחלי הרי ירושלים. ראשיתו באזור רמאללה, ואפיקו מתחתר עד לחוף פלמחים שבים התיכון. עקב גודלו ושיפועו המתון, נוצל הנחל לצורך העברת פסי רכבת עוד בתקופה העות'מאנית, דרך ימי המנדט הבריטי ועד 2020. תחנת הרכבת לירושלים שבה אנו נמצאים נבנתה על ידי הבריטים בסוף מלחמת העולם הראשונה, יחד עם תחנת הרכבת בנען, כתוספת לשבע התחנות התורכיות שכבר היו קיימות. ממזרח לתחנה ניתן להבחין במיכלי מתכת, אשר מולאו במימי עין קטלב. מיכלים אלה שימשו את קטרי הקיטור שעברו במסילה זו.

אחד ממאפייניו הבולטים של נחל שורק הוא פיתוליו הרבים והעמוקים. אין נחל אחר היורד מהרי ירושלים הניחן בצורת נוף זו. מה שהעלה בקרב חוקרים את השאלה, כיצד נחל אכזב שמימיו מעטים מתחתר לעומקים, נפתולים וממדים כאלו? מסקנתם היא  שנחל שורק הוא נחל קדמן. 'נחל קדמן' הוא נחל אשר זרם עוד טרם נבקע השבר הסורי-אפריקאי ואף עוד בטרם התרוממו ונוצרו הרי יהודה, כך שמידת השיפוע של הנחל הייתה קטנה בהרבה משיעורה כיום. נחל הזורם לאורך מרחק רב אך ללא שיפוע ניכר, יוצר פיתולים (או נפתולים) שאנו רואים עד היום. בנוסף, שהרי אם מדובר בנחל גדול שהגיע מעבר הירדן אגן הניקוז שלו היה הרבה יותר גדול וזרמו בו הרבה יותר מים. ראיה התומכת בכך שהנחל הוא 'קדמן', היא הימצאותם כאן של חלוקי נחל ממסלע אופייני להרי ירדן, שכנראה הגיעו עוד בטרם נחלקה הארץ על ידי השבר הסורי אפריקאי, ונוצרה הפרדה פיזית בין ירדן לישראל. העמקת פיתוליו של הנחל התרחשה עם התרוממותם של הרי יהודה. ראיה נוספת היא נחל היבוק הנמצא בעבר הירדן שבקיזוז תנועת הלוח הערבי צפונה נמצאת במיקום מקביל לנחל שורק שלא אגן ניקוז עצום של 3900 קמ"ר.

שימו לב להבדל שבין נחל קטלב הקצר, התלול והישר, לבין נחל שורק הארוך, המתון והמפותל. האם ניתן למצוא לנתונים אלו מקבילה בחיי היומיום? האם מי שהולך בכל כוחו ישר, לא מתפשר ולא מתמתן, דרכו מסתיימת מהר? ואולי מי שיודע כי דרכו ארוכה, מבין כי עליו להתמתן ולהתגמש בכדי להצליח ולהגיע למחוז חפצו?

עם סיום הטיול נתבונן בדרכנו שלנו – על החידוש שמצאנו בה, ועל מה שהוספנו אנחנו מעצמנו לדרך זו בויכוח בין השגרתי למלהיב ובשאלה האם דרכנו שלנו תהיה קצרה או שמא ארוכה.