תפריט
4 שעות
3 ק"מ
אלול / תשובה
1
סתיו
משפחה
גולן
הוראות הגעה בוויז:
נקודת התחלה – הר חוזק. נבחין בשלט גדול המסמן את תחילת מקטע 6 של שביל הגולן. שם נחנה את הרכב. השביל חוצה דרך עפר, כאן נמשיך עם המסלול הירוק וניפרד משביל הגולן.
נקודת סיום – עין גוייזה
סתוונית
צילום: חיים מאירסון
מעגל השנה היהודי על חגיו וחודשיו איננו נפרד ממעגל עונות השנה. השינויים והמאפיינים של כל עונה מחוברים באופן עמוק למשמעות התקופה ביהדות. ההתבוננות בעולם הטבע הסובב אותנו מגלה לנו זוויות מרעננות בתוך הזמנים המסורתיים.
כך גם בסתיו. בניגוד לראש השנה האזרחי החל בחורף, המסורת היהודית מציינת את ראש השנה העברי דווקא בסתיו, ולכן חודש אלול – החודש האחרון של השנה, חודש של סיום, סיכום והערכה – הוא זמן להתכנסות והתבוננות פנימה. מושגים של חשבון נפש, אמירת סליחות ובקשת סליחה שולטים בשיח ובמעשה. זוהי המסורת. אבל מה קורה בחוץ? בעולם? האם משהו בטבע שסביב קשור לכל זה?
נמתין עם השאלות ונתחיל לטייל. נזכור שאנו יוצאים אל הטבע בעקבות הסתיו, מחפשים היכן הוא מותיר את סימניו, באוויר, באדמה, בסביבה.
התחדשות העולם משתקפת בסיפורו של ר' נחמן 'הלב והמעיין':
"וזה המעין אין לו זמן, כי זה המעין אינו בתוך הזמן כלל. אך עקר הזמן של המעין, הוא רק מה שהלב נותן לו במתנה יום אחד. וכשמגיע היום להיות נגמר ונפסק, ואזי כשיוגמר היום לא יהיה זמן להמעין ויסתלק, חס ושלום, ואזי יסתלק הלב, חס ושלום, כנ"ל ויתבטל כל העולם, חס ושלום, כנ"ל. ואזי, סמוך לגמר היום, אזי מתחילים לטל רשות זה מזה ומתחילין לומר חידות ושירים נפלאים זה לזה. באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד…"
הלב והמעיין מספרים את סיפור ההתחדשות, זו שבלעדיה אנחנו שבויים במעגל ניצחי, תקועים בתוך ההרגלים וההתנהלות הישנה ללא יכולת להשתנות.
ר' נחמן מציע לנו מבט אחר על החיים. חיינו אינם מעגל קבוע אלא להיפך. בכל רגע ניתנת לנו פעימת חיים במתנה. זה יכול להיות יום, אבל בפרספקטיבה רחבה יותר זוהי השנה. כל סתיו אנחנו מקבלים במתנה שנה אחת, שנה שהיא חיים שלמים. בפשטות זה הרעיון של הדין שנחתם בראש השנה. כל מאורעות השנה נחקקים כבר בתחילתה. אפשר למצוא אמירות כאלה בתלמוד ובמדרש על גשמי השנה, הפרנסה, המוות ועוד.
בתורת הסוד הדברים מודגשים עוד יותר. ליל ראש השנה מתואר בכתבי האר"י כזמן חשוך, זמן שבו אור וחיות השנה הקודמת כבר הסתיימו, ועדיין לא ניתנה לעולם החיות של השנה הבאה. חיות זו תלויה בטקס ההמלכה המתרחש בראש השנה, בו מומלך בורא העולם בתרועת המלכות של השופר. טקס זה מביא עימו עולם חדש ואור חדש, ולנו – שנה חדשה.
מבט אל אלוני הבשן
צילום: חיים מאירסון
מחניית הרכבים נעלה מעט במעלה הכביש לתצפית על מרחבי הגולן.
נתחיל בתצפית המרהיבה: נוף הגולן השטוח, הישובים, מאגרי המים עד לכנרת ולהרי הגליל שבאופק. אם נזכר בעונה שאנו נמצאים בה- זה הזמן להתבונן ולשאול את עצמנו מה היינו רואים מכאן לפני חצי שנה, באביב, מה השתנה?
השינוי הגדול הוא בצבע – הירוק וצבעוניות הפריחה של האביב שהתחלפו באפור-צהבהב של סוף הקיץ. שינוי הצבע משקף את מחזור החיים של מרבדי העשב והצומח. מחזור החיים של הצמח שהתחיל בחורף עם הזרע הנובט מסתיים בסתיו. האפור-צהוב הוא סימן ליובש. אותו היובש המסמן את סיום החיים של צמחי השנה הזו, הוא זה המאפשר לזרעי הצמחים של השנה החדשה להינשא עם הרוח. סיום המחזור הזה משקף גם את סיום מחזור המים השנתי: המים שירדו כגשם בחורף, הרוו את האדמה ומילאו את הצמחים, הולכים ומתאיידים וממלאים את העננים לקראת המחזור הבא.
סיום מחזורי הטבע מקביל לסיום השנה העברית. האדם המחובר לטבע חווה גם הוא סיום של שנה. רעיון השנה החדשה ביהדות מבטא בצורה מילולית את השינוי וההתחדשות הפוקדים את האדם החי עם הזמן. האמונה שהעולם נברא מחדש כל שנה, ושכוחות האדם מתחדשים, היא מעיקרי ראש השנה היהודי.
בדרך לעין ג'וייזה
צילום: חיים מאירסון
נחזור לחניה, נצעד בשביל המסומן בירוק ונכנס בין עצי האלון של יער חזקה.
נכנסים ליער. יער חזקה הוא שארית ליער גדול שכיסה את רוב הגולן – אלונים ואלות ועוד. בהתבוננות על חלק מהעצים אפשר להבחין שהצבע הירוק נעלם מן העלים. הכלורופיל שתפקידו לקלוט את אנרגיית השמש נעלם בד בבד עם התארכות הלילות והחלשות הקרינה. העלים לובשים את צבעי הצהוב והכתום, צבעים שהם חלק מן העלים ונסתרו עקב צבעו העז של הכלורופיל. חלקם כבר עברו לשלב הבא, והם מתייבשים ונושרים עם משבי הרוח, מותירים את העץ ערום וחשוף. כך נשאר העץ בגרעינו הפנימי ללא מעטה העלים המחייב השקעת אנרגיה מיותרת על מנת לעבור את החורף.
שורש המילה 'שלכת' זהה לשורש של מסורת יהודית סתווית- 'התשליך'. עם צהרי היום של ראש השנה יוצאים מבית הכנסת והולכים אל מקווי המים לאמירת תפילת התשליך, שבמרכזה הפסוק (מיכה פרק ז') 'ותשליך במצולות ים כל חטאתם'. השלכת החטא מאיתנו אל קרקעית הים נראית במבט ראשון כפולחן פגאני חסר משמעות. אולם ההתבוננות בשלכת העצים נותנת הבנה חדשה גם לשלכת האדם [התשליך]. החטא נתפס במסורת היהודית כ'החטאה' במובן של פספוס. משהו שאינו מהותי לאדם עצמו. השלכת החטאים היא ההתנערות מכל מה שחיצוני לנו, והשארות עם הגרעין הפנימי שלנו. כמו העץ בסתיו גם האדם נשאר בעצ-מיותו, ללא המעטה שלבש על עצמו מאז ה'שלכת' האחרונה.
אותה תנועה של שלכת אפשר למצוא גם בתפילת כל נדרי עם פתיחת יום הכיפורים:
כָּל נִדְרֵי. וֶאֱסָרֵי. וּשְׁבוּעֵי. וַחֲרָמֵי. וְקונָמֵי. וְקִנּוּסֵי. וְכִנּוּיֵי. דְּאִנְדַּרְנָא. וּדְאִשְׁתַּבַּעְנָא. וּדְאַחֲרִימְנָא. וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא:
מִיּום כִּפּוּרִים זֶה. עַד יום כִּפּוּרִים הַבָּא עָלֵינוּ לְטובָה. בְּכֻלְּהון אִיחֲרַטְנָא בְהון. כֻּלְּהון יְהון שָׁרָן. שְׁבִיקִין. שְׁבִיתִין. בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין. לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין:נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי. וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי. וּשְׁבוּעָתָנָא לָא שְׁבוּעות:
תרגום: כל הנדרים והאיסורים והשבועות והחרמות והקונמות [=נדר שאדם אוסר על עצמו] שנדרתי ונשבעתי והחרמתי ואסרתי על נפשי מיום כיפורים זה ועד יום כיפורים הבא עלינו לטובה, בכולם אני מתחרט עליהם, כולם יהיו מותרים, מחולים, בטלים ומבוטלים, לא מאושרים ולא קיימים. נדרי אינם נדרים, איסורי אינם איסורים, ושבועותיי אינן שבועות
תפילת כל נדרי משליכה מעל האדם את הכינויים, התוויות והקשרים בהם קשר את עצמו. תנועת ההתרה הנוכחת כאן משחררת את האדם להיות הוא עצמו, ללא כבלים.
קרחת היער
צילום: חיים מאירסון
לאחר כ-100 מטר במורד השביל נגיע לקרחת היער.
קרחת היער היא ההזדמנות של הפרחים. שניים מהם שייכים באופן מובהק לעונה- הסתוונית בעלת העלים הורודים והחלמונית הגדולה, הדומה לגביע צהוב. כמו החצב המפורסם פרחי סתיו אלו עוברים את הקיץ החם בתוך פקעת באדמה הקרירה, ועכשיו מנצלים את העונה כדי לפרוח, בניגוד לרוב הפרחים הנפתחים באביב.
כאן ניתן גם למצוא את טורי הנמלים המנצלות את הימים האחרונים שלפני הגשם כדי לאגור זרעים וגרגרים. נתבונן בעבודת הנמלים, זו שעליה אמר שלמה המלך (משלי פרק ו') 'לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם', ונזכר במשל הידוע על הנמלה והצרצר. תכונת האגירה של הסתיו איננה ייחודית לנמלה בלבד, ושותפים לה בעלי חיים רבים, הבונים עכשיו מחסה מוגן לימים הקרים של החורף ומציידים אותו היטב.
אותה תנועת התכנסות אנו מזהים גם בנפש האדם, בצורך שלו לבוא חשבון עם עצמו ועם בוראו. אלו ימי אלול: ימים של סליחות, של סיכום שנה. אלול הוא גם ראשי תיבות של פסוק משיר השירים (פרק ו'): 'אני לדודי ודודי לי'. 'דודי' הוא כינוי אהבה לבורא, ובכך ראשי התיבות משקפים את ההתכנסות שלנו ל'אחד על אחד' איתו.
על פי המסורת 40 היום שבין א' אלול ליום כיפור אלו הימים בהם עולה משה להר סיני לקבל תורה בפעם השנייה. זאת לאחר שהלוחות הראשונים שניתנו בחג השבועות נשברו ע"י משה עצמו למרגלות הר סיני, כתגובה לחטא הגדול של עם ישראל בבניית עגל הזהב. את ההבדל בין לוחות ראשונים ושניים מסביר מדרש תנחומא בפרשת כי תשא:
הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי לפיכך שלטה בהן עין הרע ונשתברו
וכאן אמר לו הקב"ה אין לך יפה מן הצניעות
שנאמר 'ומה ה' אלוקיך דורש מעמך כי אם עשה משפט ואהבת חסד והצנע לכת' ".
אנו מכירים את האמרה הלקוחה מתוך התלמוד (תענית דף ח): 'אין הברכה שרוייה אלא בדבר הסמוי מן העין'. הדברים המוחצנים מושכים אליהם את המבט וגוררים את מה שמכנה המדרש 'עין הרע'. כך גם להיפך, כמו עובר במעי אימו המתפתח באין רואה מתא בודד ליצור חי, כך העשייה הצנועה כורכת בעקבותיה את הברכה והיציבות.
הלוחות השניים נכתבו בסתיו. לא היתה זו העתקה פורמאלית של הלוחות שנשברו. אלה לוחות אחרים, תורה אחרת. לעומת הלוחות הראשונים שניתנו בפרהסיא, במופע מדהים של חושך ואש וקולות, הלוחות השניים ניתנו בצניעות ובשקט.
צילום: חיים מאירסון
ביציאה מהיער השמיים נפתחים, ואפשר להביט למעלה. אם יתמזל מזלנו נוכל להבחין באחת מלהקות הציפורים הנודדות דרומה במסע של אלפי קילומטרים אל ארצות החום. למרות שהחורף עדיין לא התחיל, הן כבר מזהות את הקרירות וממהרות לצאת למסע הארוך, חסידות, עגורים, שקנאים ואף דורסים אחדים. בזכות מיקומה המיוחד של ארצנו בין אירופה ואסיה לאפריקה היא מהווה 'גשר נדידה' לציפורים רבות.
נדידת הציפורים מהווה השראה לשירים וסיפורים רבים. מתברר, שיצר הנדידה איננו נשאר בשמיים אצל הציפורים אלא פוקד גם אותנו, בני האדם. ההרגשה היא שהמקום בו אני נמצא איננו המקום האמיתי, שאני רוצה לשנות ולהשתנות. המסורת היהודית מסיטה את התנועה הזו פנימה אל תוך הנפש. זמן הסתיו היהודי הוא זמן של השתנות. שינוי הלב ושינוי המעשים. זהו הרצון הפנימי שאליו מכוונים מנהגי התשובה ואמירת הסליחות. כדי לחזור בתשובה ולהיות לאדם אחר, צריך לצאת מן המקום הפנימי הנוכחי.
טורי הציפורים הנודדות וההתרחשות הגדולה הממלאת את השמיים נשקפים בתוך הנפש ומעירים בה את הקול הקורא לנדוד, להשתנות ולהתחדש.
החזרה לעצמנו, לבית שלנו, הפיזי והרוחני כאחד, משתקפת במילותיה של לאה גולדברג בשיר 'השכנים כבר ארזו'.
אפשר לקרוא את השיר ולנסות להקשיב לאווירה ולתחושות אותן מעלה המשוררת:
ומישהו בא ואמר/כבר קרבים הימים הנוראים
הקיץ עבר/ ובגן נשר האגס / לתוך עשב מצהיב
הקיץ היה קצר/ וקצר עוד ממנו היה האביב
בעיר מחכים לנו לימים נוראים.
צילום: חיים מאירסון
נמשיך לרדת קילומטר נוסף עד המקום בו השביל חוצה דרך עפר, דרך הנכנסת לישוב אלוני הבשן. אנו נמשיך עם השביל הירוק דרומה לאורך קילומטר וחצי נוספים עד חורשה הצפצפות היפה של עין ג'וייזה.
חורשת הצפצפות של עין ג'וייזה, רגע לפני סיום הטיול, היא המקום להתיישב בו ולסכם את אשר ראינו. מה המשותף לכל התחנות שבדרך, ואיך אנו, בני האדם, קשורים לכל תהליכי הטבע הללו?
האדמו"ר הזקן מחב"ד מסביר, שתקופת אלול היא הזמן בו 'המלך בשדה'. כמו מלך העובר בשדות בין נתיניו בדרכו לארמונו, כך ריבון העולמים יוצא מארמונו השמיימי ועובר כאן בארץ בינות לאנשים הפשוטים עד אשר יומלך בארמונו בראש השנה.
ואם נתבונן על אשר עברנו בטיול נוכל אולי למצוא את הנוכחות האלוקית המתגלה כאן בארץ, במאפיינים הטבעיים של הסתיו הפזורים לאורך המסלול. זו הזדמנות להיפגש עם המלך, עם הסתיו ועם עצמנו.
השביל הופך לדרך עפר המחזירה אותנו אל כביש 98, קילומטר אחד דרומית לכביש הכניסה לאלוני הבשן, אל סימון השבילים הירוק והרכב המחכה לנו לצד הכביש.
המלך בשדה- המשל המלא מתוך אתר 'בית חב"ד'
היה היה מלך גדול וחכם, שממשלתו הייתה פרושה על מדינה רחבת ידיים. הוא היה מלך טוב, מסור לאזרחי מדינתו ודאג תמיד להיטיב את חייהם ולגרום להם אושר.
מלך זה פרסם פעם כרוז בו נאמר, כי כל אזרח שיש לו בקשה כלשהי רשאי לבוא אליו לארמונו בכל עת שירצה.
אולם האזרחים לא הרבו לבוא לארמון, והמלך התפלא על כך מאד. לאחר מכן הבין כי, עם כל ההקלות, עדיין לא כל כך קל לבני העם הפשוט להגיע אליו. מלבד זאת, הרי רוב העם גרים מחוץ לעיר הבירה וקשה להם להגיע לארמון ולשטוח בפני המלך את בקשותיהם.
בהתחשב בכך, החליט המלך לצאת אל העם. בלוית שריו ועבדיו הוא יצא למסע על פני המדינה. הם ביקרו בכל עיר וכפר ושמעו את בקשות העם ומאווייו.
בכל מקום ומקום לשם הגיעה פמליית המלך, קיבל אותם העם בתרועת שמחה. כל מי שרצה, יכול היה לבוא לפני המלך, שהיה ידידותי מאד: לזה ויתר על מסים, לשני העניק מתנה נאה ואת האחרים שאל על שלומם ושלום משפחותיהם.
מאז נהג המלך לעשות כן מידי שנה בשנה. למשך ארבעים יום נטש את ארמונו ויצא אל העם, אזרחי ממלכתו. כולם ידעו שבימים אלה אפשר להשיג אצל המלך הכל. צריך רק לגשת אליו ולהגיש את הבקשה.