העלייה לתצפית קבר דוד

צילום: חיים מאירסון

 מחניון הר ציון נעלה בגרם מדרגות מרכזי לטיילת קטנה. בסוף גרם המדרגות נפנה שמאלה ומיד ימינה. כעת אנו עומדים מול בנין גדול ומרשים מוקף ב'מזלג'. נמשיך בנתיב השמאלי ולאחר עשרות מטרים נגיע לשער גדול, נעבור בו ונכנס למתחם של קבר דוד – הר ציון. עם עוברנו את השער ניכנס לתוך חלל מקורה כשלפנינו חצר פתוחה. נלך לכיוונה אך נפנה אל גרם המדרגות הצר הנמצא משמאל, בנקודת החיבור בין שני החללים הללו. נעלה במדרגות אל תצפית על גג קבר דוד המלך.

"אויר הרים צלול כיין וריח אורנים נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים". ננשום את האויר הצלול עמוק אל הריאות, אולי נשמע צלצולי פעמונים נישאים ממנזר דורמציון הסמוך.

אנו עומדים בהר ציון בנקודה גבוהה הצופה על החומות המקיפות את העיר העתיקה. המתחם בו אנו עומדים הינו מתחם שנבנה על ידי הצלבנים. אחת המסורות המיוחסות למתחם היא שקברו של דוד המלך, מייסד העיר ירושלים, נמצא מתחת לכיפה הגדולה הבולטת במרכז הגג. דוד, מייסד שושלת מלכי יהודה, עזב את בירתו חברון, כבש את ירושלים וקבע בה את בירת ממלכת ישראל  לפני יותר משלושת אלפים שנה. מהר מאד הפכה העיר ליותר מאשר עיר בירה. השם ירושלים נטען במשמעויות נוספות; עיר מקדש וקודש, סמל לנצח, גאולה ואחדות.

"ובתרדמת אילן ואבן שבויה בחלומה". האבנים העתיקות שסביבנו וגם העצים הצעירים מהן בשנים ראו תהפוכות רבות עוברות על העיר; תקופות בהן היתה העיר ערה ופעלתנית ותקופות לא מבוטלות בהן היתה העיר שקועה בחלום, כמו ממתינה למישהו שיעיר אותה. מהו החלום שירושלים שרויה בו ? האם החלום על איחוד העיר, על בית המקדש? על שלום לכל העמים?
בעת כתיבת בתי השיר ראתה נעמי שמר מול עיניה את ירושלים, עיר מחולקת, רדומה וממתינה, עיר שאין בה תנועה חופשית, עיר שבויה. עלינו לראות את ההקשר ההיסטורי בכל תמונה  כדי להבין את שניסתה נעמי שמר לומר לנו במילות השיר. בכיוון דרום, נבחין בשכונותיה של ירושלים נצמדות אל ההר. השכונה על הרכס הקרוב ביותר אלינו – אבו טור – בנויה בחלקה התחתון בסגנון ערבי כפרי ובחלקה העליון בסגנון מערבי חדיש. הגבול אינו קיים יותר, אבל הוא עדיין ניכר בשטח במבנים ובחלוקה הדמוגרפית. עם הקמת מדינת ישראל, ירושלים נמצאה בלב שדה הקרב, ובסוף מלחמת העצמאות עבר קו הגבול של המדינה הצעירה בליבה של העיר וחילק אותה לשניים. בקצה הגג שוכן חדר שעליו שלט – חדר נשיא המדינה. הנשיא יצחק בן צבי ביקש לשבת מול העיר העתיקה כדי לקבל השראה, והוקצה לו חדר על גג קבר דוד מול החומה. מיקום חדר עבודתו של נשיא המדינה על גג קבר דוד מעיד על חשיבות המקום ומרכזיותו; הגג הזה היה המקום הקרוב ביותר לירושלים העתיקה אליו יכלו ישראלים ויהודים להגיע, ואכן, הוא המה אנשים – מביטים, צופים, מתגעגעים.
נשים לב ללוח הזיכרון הקבוע סמוך לחדר. על הלוח חרוטים ארבעים ושמונה שמותיהם של חללי העיר העתיקה שנהרגו במלחמת השחרור ונקברו בתוך החומות, ובמשך 19 שנים לא ניתן היה להגיע אליהם. בהמשך הסיור נפגוש חלק מהשמות המונצחים כאשר נספר את סיפור נפילתה של העיר העתיקה.

מהצד הצפוני של הגג ניתן לראות את חומת העיר העתיקה מבצבצת מבין העצים, ואם מסתכלים היטב רואים את כיפת הזהב מנצנצת על הר הבית. אנו רואים במו עינינו את המציאות עליה כתבה נעמי שמר את השורה: "העיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה"- החומה העתיקה שימשה כחומת גבול, עמדות של הלגיון הירדני הוצבו עליה. בין מתחם קבר דוד והחומה השתרע שטח הפקר מגודר בגדרות תיל- תלתליות – ומשולט היטב בשלטים המזהירים – גבול לפניך. זו אינה חומה מגינה, המקיפה את החוסים בה, אלא חומה מאיימת. מה המשמעות של חומה בלב, מה זה עושה לירושלים? יצחק שלו מתאר בשירו 'גג מנזר נוטרדם' את תחושת החסימה, את הרצון להתקרב ללא יכולת לגעת "… והכל כה קרוב, שלח ידך וקחם, את שער יפו ואת שער שכם. והכל כה רחוק, כחלום העובר, ירדת מגג ואיננו יותר– . רק מין רטט כזה בשרשי אצבעות, רק חרוק בשיניים ולחץ דמעות." קשה לראות העיר העתיקה מכאן, היא נגלית ונסתרת מבעד לעצים הנעים ברוח, המראה איננו ברור, נקודת מבט עם שאלות בצידה – אילו תחושות עולות מול הגבלת הראיה? מול הטשטוש? ירושלים הפכה למשהו רחוק, מושא געגוע, משהו יקר שלא ניתן לגעת בו, שנמצא מעבר להישג היד.

ביום העצמאות שנת תשכ"ח, 1967, הוחלט לערוך את שני האירועים המרכזיים – מצעד צה"ל ופסטיבל הזמר העברי בירושלים המחולקת. בבוקר יום העצמאות נערך המצעד הצבאי ברח' יפו. החייל הראשון בטור קיבל הוראה – להוביל את הטור עד לרמפה עליה יושבת צמרת הפיקוד של צה"ל ונציגי הממשלה, לפנות ולהצדיע לרמטכ"ל ולאחר קבלת אות מהרמטכ"ל להמשיך הלאה. החייל הצעיר הגיע עד הרמפה, פנה והצדיע, אך הרמטכ"ל לא הסתכל אליו. החייל התלבט מה לעשות והחליט להמשיך הלאה. מדוע לא הביט הרמטכ"ל לכיוונו?! מכיוון שבאותו זמן קיבל פתק, ועליו  המילים – "נאצר סגר את מיצרי טיראן". סגירת נתיבי מסחר בין לאומיים הינה עילה למלחמה. מדינת ישראל שהייתה נתונה במצב מתוח כבר כמה שבועות, נכנסה לכוננות; מילואים גויסו, המצב נראה מדאיג מאד.

באותו ערב התקיים פסטיבל הזמר המסורתי בבנייני האומה. טדי קולק, ראש העיר דאז, ביקש מאמרגן הפסטיבל גיל אלדמע לדאוג לכך שבעת ספירת הקולות יושר על הבמה שיר שעוסק בירושלים העכשווית, ירושלים המחולקת – עיר מודרנית שמסוכן להתקרב לחומה החוצה אותה לכל אורכה. אלדמע פנה לכמה יוצרים שהשיבו את פניו ריקם, בין השאר פנה גם לנעמי שמר. שמר עלתה  פעמים אחדות לירושלים, אך לא הצליחה לכתוב שיר מתאים. לאחר ימים אחדים התקשרה לאלדמע ואמרה שאיננה מצליחה לחבר שיר מתאים לבקשתו, בתגובה הוא הזמין אותה לכתוב על מה שהיא רוצה. כעבור 24 שעות נכתב השיר 'ירושלים של זהב'. שמר כתבה שני בתים בלבד – את הבית הראשון הפותח במלים: "אויר הרים", ואת הבית השלישי הנפתח בשורה: "אך בבואי היום לשיר לך". את השיר הראתה לחברתה הטובה רבקה מיכאלי. מיכאלי קראה את השיר ושאלה בתגובה – "מה עם העיר העתיקה?" כך נוסף הבית השני:

"איכה יבשו בורות המים כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו"

נרד מהגג ונחצה את הגבול שכבר איננו בדרכנו לשער ציון ולתוך העיר העתיקה.

כיכר בתי מחסה

צילום: חיים מאירסון

מהתצפית נחזור בשביל בו הגענו, אך הפעם נמשיך בטיילת כשמימיננו מגרש החנייה ולאחר כ-100 מטרים ניכנס בשער ציון. משער ציון נמשיך פנימה, מזרחה, אל הרובע היהודי בעיר העתיקה. הכביש מתעקל צפונה, וכעת מגרש החנייה מימיננו. נעבור גרם מדרגות אחד ונמשיך ללכת ברח' חב"ד עד לפניה ימינה. נרד ברמפת אבן 'רח' תפארת ירושלים', שמחברת את רח' חב"ד לרח' היהודים. נחצה את רח' היהודים כשלשמאלנו מכולת ונמשיך ברח' תפארת ירושלים עד לשער הכניסה החשמלי לחניון שמימיננו. נעקוף את השער מימינו, נפנה שמאלה ונגיע לרח' מקורה 'סמטת החצוצרות' (בכניסה לסמטה מימין קבוע חץ 'סיורובע') . נתקדם בסמטה זו, ההולכת וצרה עד ליציאה דרך פתח קטן, נפנה שמאלה ומיד ימינה לתוך שער קטן והלאה לתוך רחבה גדולה מוקפת בניינים. זוהי כיכר בתי מחסה.
אנו עומדים בכיכר רחבה, קשה למצוא שטחים פתוחים גדולים כל כך בתוך העיר העתיקה, ואכן במקום זה שכנה בעבר שכונה בתי מחסה. בתי מחסה היו השכונה היהודית האחרונה שהוקמה בתוך החומות, וזאת בשנת 1857. השכונה נהרסה לחלוטין במלחמת העצמאות. על החורבן מקוננת נעמי שמר בבית השני של שירה.
נעמי שמר פותחת את הבית השני במילה "איכה". מילת השאלה יוצאת מלב שבור שמסרב להאמין למה שאירע לו: איכה? איך? איך יתכן? במילה זו פתח הנביא ירמיהו את תיאור חורבן ירושלים במגילת איכה (פרק א') – "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם". השאלה  היא לכאורה שאלה פשוטה; איכה יבשו בורות המים? הגשם המשיך בודאי לרדת גם בשנות השלטון הירדני. אם כך, מה אירע לבורות? תשובה נמצא אולי במבנה של בור המים. הגמרא (ברכות ג ב) מתארת את תהליך מילוי בור המים – "אין הבור מתמלא מחוליתו". הבור אינו מתמלא מים דרך הפתח שבראשו, אלא המים נאספים אל הבור מהגגות השטוחים דרך מרזבים רבים. בורות מים יבשים משמעם, חורבן העיר. בעיר חרבה, המרזבים שבורים, הגגות הרוסים, וממילא הבורות אינם מתמלאים מים. המים מסמלים את החיים. יבוש הבורות הוא בעצם יבוש החיים. ירושלים ידועה כעיר צמאה למים, בורות המים הם הפתרון לצמאון. בורות יבשים מנציחים צמאון מתמיד.

הקרבות ב-1948בעיר העתיקה, כמו בארץ כולה החלו לפני סיום המנדט הבריטי, והיו מלווים בנסיונות להערים על הבריטים תוך כדי מלחמה עם הכוחות הערביים השונים. הכוחות הלוחמים היהודיים הורכבו מתערובת של צעירים ומבוגרים, 'צברים' ו'עולים חדשים' שלפעמים כמעט לא ידעו איך להחזיק נשק. שרשרת הפיקוד לא היתה בנויה היטב, חסרו מפקדים רבים, הגדרות התפקידים, היחסים בין מפקדים ובין מפקדים לפקודיהם לא היו ברורים. המחתרות השונות נדרשו לשתף פעולה, אך לא תמיד עשו זאת בהצלחה יתרה.

ב-18–19 למאי חדר כוח חלוץ של הלגיון הירדני לעיר העתיקה. במשך עשרת הימים הירדנים הפגיזו עזות את הרובע היהודי והתקדמו אט אט תוך כרסום מתמיד בעמדות מגני העיר. כישלונות הפלמ"ח וההגנה לפרוץ אל הרובע מחד, ומאידך הכוח הרב שהפעיל הלגיון בקרבות – מוטטו בסופו של דבר את המגנים לאחר שעמדו בגבורה במשך מ-29 בנובמבר ועד ל-28 במאי בתקריות אש, במצור ובקרבות.

ביום שישי, י"ט באייר, שבועיים בלבד לאחר הכרזת העצמאות, חתם מפקד ההגנה בעיר העתיקה על הסכם כניעה עם מפקד הלגיון הירדני ברחבה בה אנו עומדים. היה זה הריכוז הגדול ביותר (1600 איש) שנכנע במלחמת העצמאות, וכן הכוח היחיד שהחזיק מעמד עשר יממות רצופות מול צבא סדיר של הלגיון הירדני (הקרב האחרון בגוש עציון נמשך יומיים, ניצנים נפלה ביממה אחת, קרבות יד מרדכי נמשכו 5 יממות, קרבות ההכרעה בנגבה נמשכו יומיים).

גלעד לוחמי הרובע

צילום: חיים מאירסון

נפנה שמאלה ושוב שמאלה (ע"י כך נקיף בניין אבן גדול – 'בית רושילד') אל רחבה קטנה שבמרכזה אבן מצבה, זהו הגלעד ללוחמי הרובע בתש"ח. 

"ובמערות אשר בסלע מיללות רוחות". בירושלים מערות רבות, אשר לאורך ההיסטוריה שימשו לקבורה. המערות נחצבו תמיד מחוץ לגבולות העיר בה ההקפדה על טומאה וטהרה היתה גדולה ביותר. במהלך מלחמת העצמאות נאלצו תושבי הרובע, בעקבות המצור, לקבור את מתיהם בתוך העיר, למרות שמקובל שלא לקבור מתים בתוך עיר ובודאי שלא בירושלים. הרב בורנשטיין, רבה של העיר העתיקה, היה זה שהתיר את הקבורה, וכאשר נהרג במהלך הקרבות נקבר גם הוא שם. הקושי שבמערכה הביא לכך שכל מי שיכול להיות לעזר ברמה כלשהי גוייס, כולל זקנים וילדים. במערכה על הרובע מצא את מותו החייל הצעיר ביותר בכל מערכות ישראל, ניסים גיני בן תשע וחצי, חייל עם שיני חלב. אולי אלה הן הרוחות המייללות במערות – אותן נשמות של ילדים וזקנים שלא מצאו את מקום מנוחתם. מיד לאחר מלחמת ששת הימים הועברו כל הנקברים בקבר האחים למנוחת עולמים בחלקה צבאית בהר הזיתים הצופה אל העיר העתיקה. על מקום קבורתם הזמני ברובע הוקם הגלעד.

"ירושלים של זהב

ושל נחושת ושל אור

הלא לכל שיריך אני כינור"

פסיפס מפת מידבא בקרדו

צילום: חיים מאירסון

נעבור את הגלעד, נפנה שמאלה לרח' גלעד עד  שנראה מימיננו את סמטת החצוצרות ונפנה בה ימינה (מערבה). ביציאה מן הסמטה נפנה ימינה, נעקוף את המחסום משמאל, נלך בצמוד לבניין עד לרח' היהודים ונפנה בו ימינה. לאחר כ-100 מטר הרחוב יתרחב, ומשמאלנו נמצא את גרם המדרגות המוביל לקרדו. נרד אליו ונמשיך עד לחלקו המקורה שם נשב להסבר באמפי קטן עם פסיפס.

אנו יושבים באמפי ומולנו מפה עשויה פסיפס. המפה הזו היא העתק של מפה שנמצאה בעיר מידבא בעבר הירדן המזרחי. המפה היא אחת המפות העתיקות ביותר המתארת את ירושלים בתקופה הביזנטית לפני כ-1500 מאות שנים. שלא כמו המפות שלנו שמכוונות לכיוון צפון, חלקה העליון של מפה זו פונה לכיוון מזרח, ובמרכזה רחוב שנמתח לאורך העיר מצפון לדרום – הקרדו, בו אנו יושבים. השם 'קרדו' בא מן המילה 'לב', ואכן, הקרדו היה ליבה של העיר בתקופה הרומית ביזנטית, רחוב תוסס בו התנהל המסחר והתנועה היתה ערה. הקרדו הזה נבנה אמנם לאחר חורבן ירושלים היהודית, אך הוא שימר תוואי שבו נעשה שימוש גם בימים בהם עמד על תילו בית המקדש השני בירושלים. כאן, בקרדו, היו גם החנויות של אחד מגדולי הסוחרים של ירושלים – כלבא שבוע – אשר בתו נישאה לרועה הצאן  עקיבא אשר הפך בזכותה לרבי עקיבא, גדול החכמים בתקופת המשנה. כאות לאהבתו והערכתו למסירותה קנה לה רבי עקיבא תכשיט בשם 'ירושלים של זהב'. נעמי שמר שאלה את הביטוי מתוך הסיפור המובא בגמרא כדי לבטא אהבה ומסירות גדולה ואמון מלא בתהליך ארוך ואיטי.

זהב הוא מתכת יקרה, משהו שחשוב לשמור עליו. הדעות על ירושלים רבות ושונות, היחס אליה מורכב, ועניינים הקשורים בה מעוררים לא מעט סערות, וזאת משום שירושלים יקרה וחשובה לכל אחד ונוגעת בכולם באופן עמוק.

"אך בבואי היום לשיר לך ולך לקשור כתרים

קטונתי מצעיר בניך ומאחרון המשוררים

כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף

אם אשכחך ירושלים אשר כולה זהב."

סמטה

צילום: חיים מאירסון

נעלה בחזרה לרחוב היהודים, נפנה בו ימינה, נגיע לגרם מדרגות מימיננו ונעלה בו לרח' חב"ד, בו נפנה ימינה. ברח' חב"ד נמשיך כ-400 מטר נוספים, עד למדרגות אבן היורדות אל חנויות השוק הערבי. בנקודה זאת נעלה ימינה אל מדרגות ברזל צרות, בסופן נפנה שמאלה אל תצפית הגגות.

במשך שנים נושאים יהודים את עיניהם לירושלים, מזכירים אותה בתפילותיהם, תחת חופות ילדיהם, בליל הסדר ובמוצאי יום הכיפורים. יהודים רבים עשו מאמצים כבירים להגיע אליה בדרך לא דרך  ובתנאים לא קלים. קצת למעלה מאלף שנה  לאחר חורבן המקדש , יצא יהודי לא צעיר מספרד שבאירופה ומטרתו להגיע לארץ ישראל – יהודה הלוי, חכם חשוב, משורר וסופר. מתוך מערבולת התלאות שעברו על היהודים באותה תקופה – מסעות הצלב, מאבקים בין דתיים בספרד וויכוחים תיאולוגיים- יצא רבי יהודה הלוי (ריה"ל) להתוות דרך במעשיו כפי שעשה קודם לכן בשיריו ובכתביו. לא ידוע אם הגיע לירושלים בסופו של דבר או לא, אך הוא שורר לה – "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב", ו"ציון הלא תשאלי לשלום עדרייך דורשי שלומך הם ויתר עדרייך… אני כינור לשירייך". ריה"ל התכתב עם משורר תהלים ששר שיר קינה "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו". הכינורות נתלו בבבל, עד שהתעוררו בצליל עדין בשירו של רבי יהודה הלוי ומשם המשיכו לשירה של נעמי שמר.

זה הזמן להוציא את הארנק ולשלוף ממנו שטר של חמישים שקלים, על השטר באותיות קטנטנות כתוב הנאום שנשא ש"י עגנון כאשר קיבל את פרס נובל; "מתוך קטסטרופה היסטורית, שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים.. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש, כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם… בזכות ירושלים כתבתי את כל אשר נתן ה' בלבי ובעטי".

"חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח בדרך יריחו"

צילום: חיים מאירסון

בערבו של יום העצמאות תשכ"ז עלתה שולי נתן, חיילת צעירה, על הבמה בבניני האומה. ושרה את השיר בזמן שספרו את הקולות, אך כשראש העיר טדי קולק הגיע על מנת להכריז על הזוכה בפסטיבל המשיכו להישמע ברחבי האולם מחיאות כפים וקריאות בקשה לשוב ולשיר את 'ירושלים של זהב'. בהקלטה המקורית שומעים את הקהל מצטרף לפזמון כבר בפעם השניה כשהשיר הושר. השיר הושמע שוב ושוב ברדיו במשך שלושה שבועות מתוחים בהם גויסו כוחות המילואים של ישראל והתכוננו למלחמה. השיר היה בעצם מעין נבואה.

שלושה שבועות לאחר הופעת הבכורה של השיר בפסטיבל, פרצה מלחמת ששת הימים, שבמהלכה אוחדו שני חלקי ירושלים. לאחר ששמעה ברדיו את הצנחנים השרים את שירה ליד הכותל, הוסיפה נעמי שמר, כשהיתה אז בסיני עם להקה צבאית, בית חדש לשיר ובו הנגידה את המצב לפני ואחרי המלחמה. לעומת "איכה יבשו בורות המים" "ואין פוקד את הר הבית" הכריז הבית החדש "חזרנו אל בורות המים" ו"שופר קורא בהר הבית".

בעמדנו מול הכותל המערבי, חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, ואנו יכולים לעצום עיניים ולדמיין את תקיעת השופר שתקע הרב גורן, הרב הראשי לצה"ל ביום בו נכנסו כוחות צה"ל אל העיר העתיקה. הכתב אמיר רפאל היה עם הלוחמים בעת הפריצה לעיר העתיקה ושידר "השעה עשר ועשרים, השבעה ביוני. ברגע זה, יחד עם סגן הרמטכ"ל בג'יפ ואלוף הפיקוד, אנו עוברים את שער האריות. אני נמצא עכשיו בצל, בצל של השער, ושוב אנו יוצאים לתוך השמש, לרחוב. אנחנו בתוך העיר העתיקה. החיילים צמודים לקירות" ברקע דבריו נשמעים קולות ירי, קריאות חיילים: "לכותל, לכותל", קולות שופר וקולות חיילים שרים "ירושלים של זהב". מול הכותל נטען השיר במשמעויות חדשות. החומה שעמדה בלב העיר נחצתה, חורבן העיר העתיקה נחשף לעיני החיילים, והשירים נישאו על השפתיים. את הבית האחרון החיילים עדיין לא הכירו, אך הם פשוט שמעו וחשו- שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה. ובמערות אשר בסלע אלפי שמשות זורחות. נשוב, נרד אל ים המלח בדרך יריחו.

משם נצא דרומה (שמאלה) אל סמטה מקורה. במדרגות משמאלנו נרד אל הכותל המערבי. מהכותל נצא ביציאה הדרומית (לכיוון הרובע היהודי ושער ציון) ונעלה בכביש כ-10 דקות (בתוך החומה) עד שנגיע לשער ציון. מהשער נצא ונגיע חזרה אל מגרש החניה.