צילום: חיים מאירסון

אתר הסטף נמצא בלב הרי ירושלים, בצדו המזרחי של הר איתן, בפאתיה המערביים של העיר ירושלים. המדרון הירוק צונח אל נחל שורק. במעלה המדרון נובעים שני מעיינות אשר משקים מדרגות חקלאיות המשמרות תרבות עתיקה. בשנת 1985 שיקמה קק"ל את האתר וחידשה בו את השימוש בשיטות העיבוד העתיקות. כיום יש בו חלקות קטנות המעובדות על ידי ירושלמים המתגעגעים אל הטבע.  

ארץ ישראל מורכבת מארבע רצועות אורך. רצועת החוף במערב, השפלה ממזרח לה, שדרת ההר המרכזי מתרוממת במרכז, ובמזרח בקעה עמוקה וארוכה. מאפייני כל רצועה שונים מבחינה אקלימית, גיאולוגית וגיאומורפולוגית: לכל רצועה צמחיה שונה, נופים אחרים, ויש אומרים אפילו אנשים אחרים, לא דומים האנשים הגדלים בהר לאלו הגדלים בעמק.

עם הגעתם של שבטי ישראל אל הארץ המובטחת מצאו את העמקים ואזורי החוף מיושבים. רבים מהשבטים התיישבו באזורים הרריים. הנוף המבותר, הקושי בהליכה, הדרכים המועטות והמאמץ הרב המושקע על מנת לעבד את הקרקע מוזכרים רבות בתנ"ך.

התנ"ך מתאר את ארץ ישראל כארץ הרים ובקעות השותה מי מטר. את הגשמים הוא מתאר כקשר בין האדם לאלוהיו. ההרים הנישאים נותנים לאדם תחושה של קרבה לשמים, ועם זאת, ההרים הגבוהים והמבותרים תלויים יותר בחסדי השמים, מקורות המים אינם זמינים, ורוב החקלאות נסמכת על גשמים.

ההבדל התנכ"י בין ההר לעמק כמעט ואינו מורגש בימנו. במקומות בהם אנו גרים אין כמעט משמעות לגשם, למטר. הקרקע אינה חשופה, היא לבושה שלמת בטון ומלט ("שיר בוקר" של נ. אלתרמן). אולי פה בטבע נמצא חלק מהאמירות הללו מהדהדות בתוכנו.

בור מים

צילום: חיים מאירסון

מהחניון המרכזי של אתר הסטף נלך לכיוון תחנת המידע, נעקוף אותה משמאלה ונתקדם במסלול הירוק לכיוון גרם המדרגות. נמשיך מטרים אחדים בשביל סלול עד מקום המפגש עם המסלול הכחול. נפנה עם השביל הכחול ימינה. השביל הכחול נקרא גם 'שביל הבעל'. עשרות אחדות של מטרים לאחר הפניה נגיע עם סימון שבילים שקוף אל בור מים ומערת מגורים.

בשפות רבות, במיוחד באזורים צחיחים, המילה 'מה' והמילה 'מים' מזכירות אחת את השניה בצליל (what, water). יתכן שהסיבה לכך היא, הדמיון בין שאלת המה? כשאלה ראשונית ובסיסית אצל הילד לבין הנחיצות הבסיסית של המים לקיום האדם. מה הם מקורות המים שהיו זמינים לאדם בעבר? ומהם המקורות הזמינים בארץ ישראל, בה רוב הנחלים הינם נחלי אכזב, שהזרימה בהם אינה סדירה לאורך כל השנה?
התושבים סמכו לרוב על בורות, מעיינות ובארות. הבור לידו אנו עומדים מדגים צורת אגירת מים נפוצה מאד, במיוחד באזור ההרים. תושבי ההר חפרו בורות בסלע וטייחו אותם לצורך קליטת מי הגשמים. מילוי הבור תלוי בניקיון התעלות המובילות אליו, בכמות הגשמים השנתית ובעונה בשנה. באביב, לאחר הגשמים, הבור מלא, והמים בו טריים, ולעומת זאת, בסתיו יוותרו בבור מים מועטים בלבד, מים שעמדו בו במשך כל ימות הקיץ. ומה קורה אם לא ירדו גשמים מספיקים בחורף? לבור אין מקורות מים חלופיים, או מאגרי חירום, מה שנכנס בו הוא מה שיעמוד לרשות בעליו. החשיבות של החיסכון במים היא קריטית. אם הבור אינו אטום היטב, ומים יחלחלו ממנו החוצה, לא יוותרו מים לשתיה ולהשקיה הכרחית. משמעות הדבר הינה- מוות. בור מסויד היטב הינו נכס. המשנה בפרקי אבות נוקטת בדימוי של מקורות מים על מנת לתאר את תכונותיהם הטובות של חכמים שונים; את רבי אליעזר בן הורקנוס החכם, שאגר בתוכו על ידי לימוד מאומץ את המסורות של רבותיו, מכנה המשנה- 'בור סוד שאינו מאבד טיפה'. מאגר שניתן לסמוך עליו שיעמוד מלא וישמור על איכות המים לכל עת צורך. רבי אליעזר העיד על עצמו ש'לא אמרתי דבר שלא מפי רבי מעולם', הוא אינו רואה את עצמו כמחדש אלא כחוליה בשרשרת, הוא אוגר ומעניק. ראוי לציין, שהמשנה מעריכה מאוד את התכונה הפסיבית הזו, נראה, שאין זה מצב נפשי קל להיות מכיל, להיות תלוי באחר.

התלות בשמים, יכולה להביא לתחושת חוסר ודאות פחד או יאוש. היא יכולה גם להביא לתחושה של קרבה, ואפילו שותפות עם גורם גבוה מאוד, עם השמים. היבול שיצמח מהשדה אינו תלוי באופן בלעדי במה שיעשה האדם, אלא גם במה שיתנו השמים. כך או כך, עיני יושבי ההרים נשואות תדיר אל השמים.

הכרם על רקע הטרסות

צילום: חיים מאירסון

נחזור אל השביל הכחול ונמשיך בשביל בתוך היער במקביל לכביש. נחצה את הכביש ונמשיך עם הסימן הכחול ימינה. לאחר הפניה נגיע לכרם בו נעצור לפוש.

התבוננו בכרם שאליו הגענו: הגפנים מטפסות על עמודי הדליה, או שרועות על האדמה. אין פה השקיה, לא טפטפות, לא ממטרות. ברור שיש כאן חקלאות אנושית, התערבות בטבע, אך ההתערבות מינימאלית. זוהי 'חקלאות בעל' שקיבלה את שמה מעבודת האלילים שהיתה נהוגה באזור זה. במיתולוגיה הכנענית היו אלים אחדים, הראשיים שבהם היו 'בעל' ו'מות'. בעל – אל הפריון והחיים – תואר כלוחם אמיץ השולט ברעמים ובברקים, המוריד את הגשם המפרה את האדמה. בעל נלחם במות, אל השאול, המביא בצורת ועקרות אל עולם בני האדם. בארץ כנען השחונה וההררית תפס בעל מקום מרכזי עקב התלות בגשמים.

ישנן שתי שיטות עיבוד חקלאי, הראשונה היא 'חקלאות בעל', הכנה של הקרקע, שתילה והישענות מלאה על השקיה על ידי גשמים. בשיטה זו עיקר העבודה נעשה בסתיו – בחריש ובזריעה/ שתילה ולאחר מכן בקיץ – באיסוף. במהלך החורף כמעט שאין החקלאי נדרש לעשות דבר, רק להמתין לגשם. שיטת העיבוד השנייה הינה 'חקלאות שלחין' – חקלאות הנסמכת על מקור מים קבוע שאת מימיו משלחים אל הגידולים השונים. בחקלאות זו אין הבדל בעבודה הנדרשת בעונות השונות, ויש צורך לבנות ולתחזק את מערכת ההשקיה באופן תדיר. החקלאות בארץ ישראל, שבה כמעט ואין מקורות מים קבועים, הסתמכה בעיקר על חקלאות בעל. כל שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל יכולים לגדול בשיטת העיבוד הזו.

במקורות אנו רואים את שתי שיטות העיבוד הללו כבר בסיפור הבריאה; התורה מספרת על העולם טרם היות אדם: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב:5). אין אדם, ואין גשם, ולכן אין גם צמחייה. אין חקלאות בעל. פסוקים אחדים לאחר מכן מתארת התורה "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן" – שלחין דווקא יש. החלוקה בין שיטות העיבוד, אם כך, הינה ראשונית מאוד, חבויה עמוק בשרשי תרבותנו.

מאבק עיקש ניטש בין תרבות האלילים הכנענית ובין האמונה באל אחד שאותה הביאו לארץ שבטי ישראל. ההרים השחונים מהווים מבחן קשה לאמונה באל אחד. מי שמאמין במגוון אלילים יכול לתלות בהם את תקוותו – לנסות לרצות את האחד בקרבנות, ואז לפנות אל השני במנחה. ההתרחשות הינה שרירותית בין האלילים השונים, והאדם נדרש לרצות אותם על מנת לזכות בשפע. אולם מי שמאמין שכל התופעות – בצורת, גשם, ברקים ויובש – מגיעות ממקור אחד אינו יכול לפנות לריצוי שרירותי של אל זה או אחר. המאמין נדרש לשנות את ההתנהגות שלו. התופעות הינן סימן לקשר של האדם עם אלוהיו, ולא מאבק בין כוחות שאין ביכולת האדם להתערב ביניהם. 

ארץ ישראל, הארץ המובטחת, הינה מרכז לאמונה באל אחד שמתגלה לעמו, עם של בני חורין הבוחרים ללכת בדרך טובה או רעה, בעוד מצרים, שממנה יצאו ישראל, נתפסת כבסיס לעבדות לאלילים ולבני אדם, חוסר יכולת לשנות, עבדות תמידית שאינה משתנה בהתאם לנסיבות שונות. הבדלים אלה משתקפים בצורת העיבוד החקלאית. במצרים עיבדו את השדות בשלחין, תעלות נחפרו מכל יובלי הנילוס הרחב אל השדות ונחסמו או נפתחו בהתאם לצורך. בארץ ישראל, לעומת זאת, עיקר החקלאות היא בעל, והחקלאות שלה מתבססת על מעיינות ותלויה ישירות בגשם בניגוד למצרים. השוני בין שנה לשנה הוא רב. האדם נדרש ליטול אחריות על מעשיו, התנהגותו ותפילותיו. הא-ל יענה בגשם או בבצורת. המאבק עובר מן השמים אל בני האדם.

השומרה

צילום: חיים מאירסון

מהכרם נמשיך עוד כ-300 מטר ונגיע לשומרה.

סמוך לגפנים אנו מבחינים במבנה קטן, עשוי אבנים לא מהוקצעות. מתיישבי ההר נאלצו להשקיע עמל רב בעקירת הטרשים – פעולה הקרויה במקרא 'עיזוק', ובסילוקם של הסלעים אל שולי מדרגות הסלע הטבעיות – 'סיקול'. מהאבנים הללו הקימו קירות תמך לשכבת האדמה הפוריה שהובאה לשם. כך נבנו המדרגות החקלאיות המכונות בלועזית 'טרסות', מלשון 'טרה' – 'אדמה' בלטינית. מעודפי האבן שנותרו מן הסיקול הוקמו מגדלים קטנים לשמירה על היבול שנאסף בשטח – 'שומרות'. הכרם עליו שומרת שומרה זו מאכלס 26 זנים של גפנים עתיקות שגדלו בארץ ישראל.

ישעיה הנביא מושל משל: "כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויעזקהו ויסקלנהו ויטעהו שורק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו ויקו לעשות ענבים, ויעש באושים…" (ישעיהו ה).

ישעיה מספר על ידידו שהכין את השטח ונטע גפנים משובחות, והנה צמח פרי באוש ומקולקל. הידיד תוהה מה לעשות לכרמו ובסופו של דבר מחליט להפקיר את הכרם, לעצור את ההשקיה, להסיר את הגדרות ולא לטפל בכרם עד מצב של הרס מוחלט.

הנבואה זועקת את הנמשל – מיהו אותו הכרם?! – אלו הם בני ישראל אשר לא הלכו בדרך הישרה, "כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו, ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה". ישעיהו משתמש בדימוי הכרם המוכר לרוב האנשים שהינם עובדי אדמה. הוא מבקר אותם בחריפות ותולה את האחריות להרס הכרם בהתנהגות חברתית קלוקלת- המשפט והסדר החברתי מעוותים.

על פי המסורת, הנבואות העתיקות שהועלו על הכתב הינן אלו הנצרכות לדורות, יש בהן רלוונטיות לכל דור עד היום. בעומדנו מול שרידי ההשקעה הגדולה של אנשי ההר בכרם ובהביננו את מידת הטיפוח והטיפול הנדרשים, נקשיב לנמשל של הנביא ונתבונן על הכרם שלנו- המשפחה, הכיתה, ואף הקהילה והחברה כולה.  ישעיהו מציע לנו זווית אחרת למבט על התיקון חברתי, זווית בה יש אכפתיות וצפיה מאיתנו  לבנות חברה טובה ומיטיבה. התנאים ניתנים לנו ולנו נשאר לשאול את עצמנו – האם אנחנו מנצלים את התנאים והפוטנציאל הקיימים?

בריכת עין סטף

צילום: חיים מאירסון

המשנה בפרקי אבות מתארת את תכונתו הטובה של רבי אלעזר בן ערך כ"מעיין המתגבר". מה מנסה המשנה לומר על רבי אלעזר בן ערך? מה השוני בינו לבין רבי אליעזר שהוזכר קודם לכן, אותו רבי אליעזר שמתואר כבור סוד שאינו מאבד טיפה? איזו תחושה מעורר בנו מעיין נובע וקולח בשונה מבור מים ומכרם  המחכים לגשמים? המעיין מסמל משהו בטוח, שופע, ללא הפסקה, נקודת חיים שניתן להפנות אותה אל האדמה הצמאה ולהצמיח ממנה בוסתנים וערוגות, ליצור. כששלמה רוצה לתאר את שבחה של האישה בשיר השירים הוא בוחר במעיין ושלחים עם צמחי בושם: "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם־נְרָדִים: נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים." (ד:יג-יד). חקלאות השלחין מאפשרת לאדם יצירה ללא תלות מהותית בכוח חיצוני לו, הוא תלוי אך ורק בעבודתו וביחסי השכנות שלו. אלה תחומים שעליהם יש לו שליטה ויכולת השפעה רבה יותר. בשיטת עיבוד זו עלול האדם להשתעבד לעבודתו, הוא אינו מוכרח להפסיק ליצור, הוא אינו צריך לחכות למטר. מבטו של חקלאי השלחין מופנה דרך קבע אל האדמה ואל המעיין המפכה ממנה. אולם, הוא יכול לבחור לעצור, להביט אל השמים  ולהמשיך לשאוב מים בששון.

צילום: חיים מאירסון

נעקוב אחרי השילוט לעין ביכורה, ועם השביל הירוק נמשיך לפינת עופר. נתצפת על ההרים והעמק שמתחתינו ונמשיך עם השביל חזרה לחניון ממנו התחלנו.  

בקרוב נצא חזרה אל החניון, המכונית, הקיוסק והגלידות. ההוויה האנושית המודרנית תעטוף אותנו חזרה. רגע לפני שנשוב אליה נתרשם שוב מאתר החקלאות הקדומה פה בהרי ירושלים, ניזכר בשיטות העיבוד השונות ומשמעויותיהן. האם משהו מאלה קיים גם היום? האם אפשר למצוא בתוך ההוויה המודרנית משהו מתחושות העבר?

גם לאחר ההתפתחות הגדולה נראה, שהאנושות עדיין תלויה בחסדי הטבע. האסונות האקולוגיים ההולכים ומתרגשים, רעידות האדמה והצונאמי הם רק חלק מכך. תנודות השוק ונפילות הבורסה גם הם אינן רציונאליות ומוכיחות שגם עתה, הבטחון שלנו בכלכלה וביבול איננו מושלם ואולי אנחנו יכולים ללמוד משהו מאבותינו ומיחסם לאדמה ולגשם.