נחזור אל השביל הכחול ונמשיך בשביל בתוך היער במקביל לכביש. נחצה את הכביש ונמשיך עם הסימן הכחול ימינה. לאחר הפניה נגיע לכרם בו נעצור לפוש.
התבוננו בכרם אליו הגענו: הגפנים מטפסות על עמודי "הדליה" , או שרועות על האדמה. אין פה השקיה, לא טפטפות, לא ממטרות. ברור, שיש כאן חקלאות אנושית, התערבות בטבע, אך ההתערבות מינימאלית. זוהי "חקלאות בעל" שקיבלה את שמה מעבודת האלילים שהיתה נהוגה באזור זה. במיתולוגיה הכנענית היו אלים אחדים, הראשיים שבהם היו בעל ומות. בעל - אל הפריון והחיים - תואר כלוחם אמיץ השולט ברעמים ובברקים, המוריד את הגשם המפרה את האדמה. בעל נלחם במות, אל השאול, המביא בצורת ועקרות אל עולם בני האדם. בארץ כנען השחונה וההררית תפס בעל מקום מרכזי עקב התלות בגשמים.
ישנן שתי שיטות עיבוד חקלאי, הראשונה היא "חקלאות בעל", הכנה של הקרקע, שתילה והשענות מלאה על השקיה על ידי גשמים. בשיטה זו עיקר העבודה נעשה בסתיו - בחריש ובזריעה/ שתילה ולאחר מכן בקיץ - באיסוף. במהלך החורף כמעט שאין החקלאי נדרש לעשות דבר, רק להמתין לגשם. שיטת העיבוד השניה הינה "חקלאות שלחין"- חקלאות הנסמכת על מקור מים קבוע שאת מימיו משלחים אל הגידולים השונים. בחקלאות זו אין הבדל בעבודה הנדרשת בעונות השונות, ויש צורך לבנות ולתחזק את מערכת ההשקיה באופן תדיר. החקלאות בארץ ישראל, בה כמעט ואין מקורות מים קבועים, הסתמכה בעיקר על חקלאות בעל. כל שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל יכולים לגדול בשיטת העיבוד הזו.
במקורות אנו רואים את שתי שיטות העיבוד הללו כבר בסיפור הבריאה; התורה מספרת על העולם טרם היות אדם "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב 5). אין אדם, ואין גשם, ולכן אין גם צמחיה, אין חקלאות בעל. פסוקים אחדים לאחר מכן מתארת התורה "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן" - שלחין דוקא יש. החלוקה בין שיטות העיבוד, אם כך, הינה ראשונית מאד, חבויה עמוק בשרשי תרבותנו.
מאבק עיקש ניטש בין תרבות האלילים הכנענית ובין האמונה באל אחד אותה הביאו לארץ שבטי ישראל. ההרים השחונים מהווים מבחן קשה לאמונה באל אחד. מי שמאמין במגוון אלילים יכול לתלות בהם את תקוותו - לנסות לרצות את האחד בקרבנות, ואז לפנות אל השני במנחה. ההתרחשות הינה שרירותית בין האלילים השונים, והאדם נדרש לרצות אותם על מנת לזכות בשפע. אולם, מי שמאמין, שכל התופעות - בצורת, גשם, ברקים ויובש - מגיעות ממקור אחד, אינו יכול לפנות לריצוי שרירותי של אל זה או אחר. המאמין נדרש לשנות את ההתנהגות שלו. התופעות הינן סימן לקשר של האדם עם אלוהיו, ולא מאבק בין כוחות שאין ביכולת האדם להתערב ביניהם.
ארץ ישראל, הארץ המובטחת, הינה מרכז לאמונה באל אחד שמתגלה לעמו, עם של בני חורין הבוחרים ללכת בדרך טובה או רעה, בעוד מצרים ממנה יצאו ישראל נתפסת כבסיס לעבדות לאלילים ולבני אדם, חוסר יכולת לשנות, עבדות תמידית שאינה משתנה בהתאם לנסיבות שונות. הבדלים אלה משתקפים בצורת העיבוד החקלאית. במצרים עיבדו את השדות בשלחין, תעלות נחפרו מכל יובלי הנילוס הרחב אל השדות ונחסמו או נפתחו בהתאם לצורך. בארץ ישראל, לעומת זאת, עיקר החקלאות הוא בעל, והשוני בין שנה לשנה הוא רב. האדם נדרש ליטול אחריות על מעשיו, התנהגותו ותפילותיו, הא-ל יענה בגשם או בבצורת, המאבק עובר מן השמים אל בני האדם.
