מתכוננים לרחיפה מעל העמק

צילום: חיים מאירסון

ממתחם החניה של הכנסיה הפרנציסקנית נצא רגלית אל עבר שער האבן המרשים (שדרכו עברנו במכונית).

אנו עומדים סמוך לשער אבן בנוי היטב מהתקופה הצלבנית,השער נקרא על ידי התושבים באב אל הווה – שער הרוחות. הר תבור גבוה מסביבתו בצורה ניכרת, ועובדה זו באה לידי ביטוי גם במשטר הרוחות בפסגתו. הסיור אליו אנו יוצאים היום הוא סיור הסובב את פסגת התבור. מהשביל בו נלך נשקף נוף מרהיב לארבע רוחות השמים. הגובה משפיע גם על הראות; המרחק מהנוף מאפשר לראות כל פרט בנוף כחלק מתמונה גדולה יותר. כל נקודה מקבלת מקום יחסי במארג הגדול.

המילה 'תצפית' כוללת את הציפיה, ואכן הציפיות יכתיבו את מה שנחפש בעינינו בשטח; שדה מסוים, נקודת יישוב, רכס הרים, ומומלץ בכל נקודת תצפית, לאחר שמצאנו בעינינו את הנקודות מרכזיות, להרפות מהציפיות ולצפות להפתעות; השטח תמיד מסתיר משהו נוסף, תמיד משתנה.

יחס הגבהים בין הר תבור לסביבתו (הפרש של כ-400 מטר) יוצר נקודות תצפית רחבות מיוחדות וייחודיות. כבר במדרש מבקש הר תבור שעליו תשרה שכינה מכיוון שהוא "גבוה מכל ההרים ולא ירדו עלי מי המבול" (מדרש תהלים, סח:ט).תחושת הכח והעצמה שנותן הגובה משפיעה גם על תולדותיו ההסטוריות של האזור, מהתבור יוצאים למלחמה ברק ואנשיו, על פסגתו מתבצרים חיילי יוסף בן מתתיהו במרדם ברומאים, אליו עולים לרגל צליינים נוצרים, וממנו יוצאים היום לרחיפות על זרמי האויר. איזו תחושה נותן לנו הגובה? מפחיד, עוצמתי, מרחיב את הלב, אולי דווקא מוריד את הלב למטה?

בסיורנו היום נשאר באותה נקודת גובה (פחות או יותר) וממנה נשקיף אל המרחבים.

בקעת כסולות

צילום: חיים מאירסון

נעבור את שער האבן ונפנה שמאלה (דרום מזרח) אל שביל הפסגה המסומן בסימון שבילים שחור ובסימון שביל ישראל. לאחר פנייה שמאלה בזווית כמעט ישרה (עם השביל) נחפש מקום בין האורנים לתצפית על עמק יזרעאל ובקעת כסולות המתחברת לעמק יזרעאל מצפון מזרח.

נביט נכחנו דרומה ומערבה(ימינה). עמק יזרעאל פרוש מתחתינו. בכל עונה שולטים צבעים אחרים, השדות הגדולים יוצרים פסיפס של צורות גיאומטריות בגוונים שונים, וביניהם זרועות בריכות מים קטנות. בדרום ניתן להבחין בהרי השומרון התוחמים את העמק.

"מה מה לילה מליל דממה ביזרעאל, נומה עמק ארץ תפארת אנו לך משמרת", כך מתאר המשורר נתן אלתרמן את עמק יזרעאל, חוד החלוץ של המהפכה הציונית.

בתקופת ההתנחלות  היה המצב הפוך, את הגליל כבשו ויישבו שבטי ישראל, אך את העמקים לא הצליחו לרשת, בעמקים ישבו הכנענים, ולהם מרכבות ברזל כבדות שנתנו להם יתרון אסטרטגי גדול.
התנ"ך מתאר מעין מעגל קסמים: בני ישראל חוטאים, אחד ממלכי האזור, השליטים המקומיים, מתגבר עליהם ומשעבד אותם, הם זועקים אל האלוקים, והוא שולח להם מושיע וחוזר חלילה. כאשר אנו צופים אל העמק, אנו צופים אל זירת ההתרחשות של אחד מהמעגלים הללו. מתואר, כי בני ישראל עשו את הרע בעיני האלוקים, וכתוצאה מכך הלכה וכבדה ידו של יבין מלך כנען היושב בחצור, על שבטי ישראל שבצפון. במשך עשרים שנה נמשך השעבוד; בני ישראל זעקו אל ה', והוא שלח לעזרתם את דבורה הנביאה. דבורה הזעיקה אליה את ברק בן אבינועם משבט נפתלי, אחד משלושת השבטים שגבלו עם הר התבור. היא הורתה לו לאסוף עשרת אלפים חיילים ולעלות אל התבור ומשם לצאת למלחמה ביבין מלך חצור ובבני בריתו. דבורה הודיעה לברק שבכוונתה למשוך את הכנענים לעמק הקישון תחת הר תבור, ושם יינתנו בידי ברק. 

מה שהתרחש הוא, שהקישון עלה על גדותיו בעת גשם והציף את העמק. לשמע התכנסותם של ברק ולוחמיו בהר תבור נזעק סיסרא שר צבא יבין וגייס את כוחותיו. ברק ולוחמיו צפו למטה אל העמק המכוסה בכוחות צבאיים, 900 מרכבות ברזל ועם רב. לשמע קריאתה של דבורה אל ברק "קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא יְהוָה יָצָא לְפָנֶיךָ" (שופטים ד:יד). גלשו ברק ועשרת אלפים חייליו אל העמק,שבהיותו הספוג מים הפך למלכודת מוות לסיסרא וצבאו הרכובים על מרכבותיהם הכבדות.

מנהיגים דגולים מסוגלים לראות רחוק, אף דבורה ראתה רחוק, את התמונה השלמה יותר. מכוח הראייה של דבורה קיבלו חייליו של ברק את הכוח לרדת מההר אל העמק המלא כנענים רכובים על מרכבות ברזל. הם ראו לא רק את הכנענים והמרכבות שלהם, אלא גם את התנאים שאותם עתידים היו לנצל כדי לגבור על הכנענים, הם ראו את עוז רוחו של המפקד שלהם ואת עוז רוחה של המנהיגה שלהם, הם ראו עתיד אחר אפשרי. לעתים צריך לקחת מרחק, להתעלות כדי לראות את הדברים כפי שהם יכולים להיות, להתרחק כדי להבין שאותו דבר מפחיד וגדול, נהיה קטן, חלק ממכלול שלם, כאשר מביטים עליו מלמעלה. לראות אותם הדברים אבל אחרת.

תצפית על כפר תבור

צילום: חיים מאירסון

נמשיך לנוע בין העצים, נקיף את פסגת ההר ונתקדם לצד מתחם הכנסיה שמשמאלנו. בדרך נחלוף על פני סימוני שבילים נוספים: אדום – היורד לכפר אום אל-גנם וכחול – היורד אל הכפר שיבלי, ונמשיך עם סימון השבילים השחור באותו קו גובה בו התחלנו סביב פסגת ההר. אחרי המפגש עם השביל הכחול בהמשיכנו בשביל השחור נגיע למטע זיתים שממנו נוכל להשקיף אל כפר תבור שמתחתינו ומעבר לו רמות הגליל התחתון המזרחי, קיבוץ בית קשת, הכפר הצ'רקסי כפר כמא, הגולן (הרמתי) ורכסי הגליל התחתון. השטח יחסית ריק, והישובים מעטים ולכן בולטים.

מנקודת התצפית הזו אנו מביטים מזרחה, לרגלי ההר תחתינו פרוש ישוב גדול יחסית מוקף בשטחים חקלאיים, בתיו מכוסים גגות אדומים ומסודרים ברחובות ישרים, זוהי המושבה מסחה – ובשמה העברי 'כפר תבור'. כפר תבור הוקמה בראשית המאה העשרים, בשנת 1901, תרס"ב,על ידי בני הדור השני של העלייה הראשונה. הגרעין הראשון כלל 21 משפחות שבאו מהמושבות ראש פינה, מטולה, זכרון יעקב ובנותיה – שפיה ובת שלמה. למיישבי כפר תבור היה ידע חקלאי, הם גדלו בבתים חקלאיים או שלמדו זאת. המושבה נוהלה על ידי חברת יק"א בראשותו של הברון הירש. יק"א הלוותה לאיכרים סכום כסף וקרקע, ובעזרתם יכולים היו להתחיל לבנות משקים משלהם. כפר תבור ניצבה לבדה בלב שטח עוין. בין התבור לשומרון (הגלבוע הוא למעשה חלק מהרי השומרון שמסתיימים בעמק יזרעאל) לא היו ישובים יהודיים. ואדי בירה – המוכר לנו בשם נחל תבור – ירד מדרום מערב לכפר תבור אל הירדן. ואדי זה שימש כציר מעבר למבריחים ושודדים. הצורך בשמירה היה בוער במושבה, וב-1909 הוחלט באספה מיוחדת של ארגון 'בר גיורא' שהתכנסה בכפר תבור, לפרק את הארגון שהיה ארגון שמירה חשאי ולהקים ארגון שמירה יהודי ארצי שיפעל בגלוי ובצורה חוקית לשמירה על הישובים היהודים, הלא הוא 'השומר'.

ריחוקו של כפר תבור מריכוזי אוכלוסיה והשענותו על חקלאות בלבד היתה לו לרועץ, הישוב לא התפתח, עד שנות ה-60 לא היו בכפר תבור תשתיות של מים או חשמל, ובני כפר תבור עזבו אותו. בעת השפל גרו בכפר תבור 150 תושבים בלבד. בשנות ה-70, כעשור לאחר שחובר למים, החלו בני המושבה לחזור אליה, ואחד מהם אף הפך לראש המועצה אשר קידם ויזם תהליכי שיקום תשתיות ופתיחת מוסדות שונים בישוב. הישוב שינה את פניו, והיום כפר תבור היא מועצה מקומית הגדלה בהתמדה בקצב של כמעט 4% בשנה.

בכפר תבור גדל יגאל אלון, שהיה מפקד הפלמ"ח, אלוף בצה"ל וכיהן בכמה תפקידים בכנסת ובממשלות ישראל. אלון מתאר את ילדותו בערגה גדולה בספרו – 'בית אבי'. אלון היה בן זקונים למשפחה שורשית בכפר תבור. הוא מתאר את הכפר החי בתוך מעגל עונות השנה כמעט ללא קשר לעולם האורבני החיצון, הוא מתאר את חווייתו כנער מול התבור וההיסטוריה הקשורה בו ובאזור כולו ואת חוויות הילדות והגדילה בבית שהיה מיוסד על יסודות הציונות, עבודת האדמה והאחווה. אלון מסיים את ספרו בתיאור קבורתו של אביו: "כאשר היה עלינו לבחור אבן למצבתו, יצאנו מרדכי ואני אל שדותיו של אבא בכפר תבור, פנינו אל חלקת הקאסטל – אותה חלקת שדה, שבמו ידיו הפכה מגבעת טרשים וקוצים לטובה ולפוריה שבכל חלקות שדותינו – ומבין סלעי הבזלת שבשדה זה בחרנו בגוש סלע שחור, שהוא עקרו בשעתו במו ידיו… רק שמו נחקק בה (באבן-סלע שהיה למצבה. נ"ס) ושתי מילים – איש ראשונים… ביום השנה הראשון למותו התכנסה המשפחה כולה.. היתה דומיה.פתאום נשמע קולו של אודי, צעיר הנינים: "הסלע הזה נורא דומה לסבא".

מהנקודה שבה אנו עומדים אי אפשר לראות אבנים ספציפיות, סלעים מסוימים. הגוון והטקסטורה הייחודית שלהם נבלעת בפסיפס הגדול של העמק. יכול להיות שבאופן סמלי זו הדרך המתאימה להתבונן בעמק; העמק הוא המקום שבו הושם דגש רב על המטרה הגדולה – יישוב הארץ, כיבוש האדמה והשמירה, ומהמטרה הגדולה נגזרה המשמעות של הפרטים הקטנים.

חצבים על הר תבור

צילום: חיים מאירסון

מעט אחרי הנקודה זו יש לשים לב לשינוי בסימוני השבילים: השביל השחור משנה את צבעו לירוק, ועלינו לבחור בדרך השמאלית העולה עם הסימון הירוק ושביל ישראל (ולא לרדת מההר). נמשיך עם השביל הירוק אל כביש, נפנה שמאלה ונתקדם מטרים ספורים עד לנקודת התצפית האחרונה: עץ אלון בודד, אבנים גדולות על שפת הכביש וחומת אבנים נמוכה התוחמת את שטח הכנסיה. כאן נפתח לפנינו המרחב, נקודת תצפית טובה אל הרי הגליל התחתון. מנקודה זו נחזור מעט אחורה לסימון הירוק שמשמאלנו, נגיע איתו עד לשער האבן וממנו אל מגרש החניה.

אנו מביטים כעת צפונה ומזרחה. הגליל התחתון פרוש לפנינו. אם הראות טובה נוכל להביט מזרחה לכיוון בקעת הירדן ומעבר לה הרי גלעד (שאותם ראינו גם בתצפית הקודמת). בתחנות הקודמות ראינו כי גובהו של הר תבור ביחס לסביבתו מכתיב את משטר הרוחות שלו, את יתרונו האסטרטגי ואף מאפשר לנו המטיילים, הצופים זוית הסתכלות שונה ומענינת על עמק יזרעאל.

גובהו של הר תבור שימש גם למטרות תקשורת בינלאומית בימים רחוקים בהם לא עמדו אמצעי תקשורת משוכללים לרשות תושבי האזור. מקורות תנאיים מספרים כיצד היו מודיעים לקהילות יהודיות ברחבי הארץ והעולם על תחילתו של החודש העברי. הלוח היה נקבע בירושלים בבית הדין הגדול על פי עדים שהעידו שראו את הירח המודיע על תחילתו של חודש חדש, משם עברה הבשורה אל כל רחבי הפזורה היהודית בארץ ומחוצה לה על ידי משואות של אש. "בראשונה היו משיאין משואות בראשי ההרים הגבוהים: בהר המשחה, בסרטבא, ובצרופנה, בתבור, בחורן,בבית דלתיה" (תוספתא, ראש השנה, א, טו). אנו יכולים לדמיין לעצמנו את משיא המשואה עומד ומניע את התורן הדולק ימינה ושמאלה למעלה ולמטה על מנת לאותת לבא אחריו, וכיצד לאט לאט נדלקות עוד ועוד משואות "מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש" (שם).

השאת משואות היתה דרך תקשורת במקומות רבים בעולם. על פי סימנים מוסכמים היו מוסרים הודעות לחלקי הצבא השונים, אותתו על סכנות באות או על אירועים חשובים. למשואות העם היהודי היה, כאמור, תפקיד ייחודי – הן הודיעו על בואו של חודש חדש, ובמידה ויש בחודש זה חגים, הן גם הודיעו על בואם. אמצעי זה איפשר לשמור על קשר בין חלקי הפזורה היהודית למרכז – לירושלים. במהלך השנים הבחינו אויבים שונים בחשיבותו של תהליך זה, הרומים אסרו על קידוש החודש, והכותים החלו ל'זייף' ולהדליק משואות משלהם, שגרמו לכך שלא ניתן היה לסמוך יותר על האיתות, וממילא נפסק סוג זה של קשר. פתרונות אחרים נמצאו לכך ושינו את מהלך ההסטוריה היהודית במידה רבה. בתקופתנו התקשורת הבין לאומית מפותחת ומתפתחת בקצב מסחרר, העברת מידע היא ענין של יום ביומו. אם תחודש מצוות קידוש החודש בירושלים, יוכלו יהודי העולם להתבשר על כך דרך הרשתות החברתיות השונות או באתר שייוחד לעניין. הגובה כנראה כבר לא ישחק תפקיד חשוב בעניין. במהלך מאות שנים הודלקה המשואה פה, על ראש התבור, ומי יודע אולי עוד תודלק שוב כסמל, באחד הימים?

עוד מעט נסיים להקיף את התבור, נגיע חזרה אל שער הרוחות, ובעינינו מראות חדשים, המבט מלמעלה נותן תמונה רחבה. כמו בטיול, כן גם בחיים, יש רגעים שעוצרים, רגעים משמעותיים שבהם האדם עולה אל ההר – פונה אל אדם 'גבוה' יותר, לחלקים 'גבוהים' יותר בתוכו, על מנת לקבל נקודת מבט שמאפשרת הבנה אחרת, שמאפשרת לאותת לרחוק, לנשום מעט אוויר פסגות ולשוב אל המציאות, אחרת.