ראש הנקרה

צילום: חיים מאירסון

סולם צור – גבול 1

לפני שנעלה אל הנקרות עצמן, נתקדם עם הכביש, נחלוף על פני מסעדה מצד שמאל וניגש לשער שהוא בעצם גבולה הצפוני של ישראל (שער של בסיס צבאי).

אנו עומדים לעלות עוד מעט אל המצוקים הלבנים של ראש הנקרה. מצוק ראש הנקרה הוא חלק מרכס הנקרא 'סולם צור' חלקו הגבוה במדינת ישראל מתנשא לגובה של כ-70 מטרים, אולם פסגותיו אשר בלבנון מגיעות עד ל-300 מטר.

נבחן את הגבול הגיאוגרפי הטבעי הזה ונבדוק מהן השפעותיו.

רכס הסולם מהווה מחסום טבעי, והוא מתואר כגבול כבר בתקופת החשמונאים במאה השניה לפני הספירה. בעת החדשה היה שייך הגליל כולו ובתוכו גם הגליל המערבי ל'ולאיה' vilayet  (מחוז מינהלי עותמני) של בירות. עם פירוק האמפריה העותמנית וכיבוש ארץ ישראל על ידי בעלות הברית החלו חיכוכים לגבי הגבול בצפון (שהיה אמור להיות דרומית למה שמקובל היום). בסופו של דבר נקבע קצה רכס הסולם (ראש הנקרה) כנקודה הצפון מערבית בגבול שהתקבל בהסכם בריטניה צרפת ב-1923, גבול זה אינו גבול טבעי המבוסס על תוואי השטח אלא גבול מלאכותי שנוצר על סמך הסכמים מדיניים. בין 1936-1939 בנו הבריטים את 'גדר הצפון' ולאורכה מצודות משטרה, וכך נקבע הגבול בשטח. עד היום משמש גבול זה כגבולה הצפוני של מדינת ישראל.

מה משמעות הגבול הצפוני? כפי הנראה הוא אינו רק מכשול גיאוגרפי ושער כניסה פיזי אלא יותר מכך. במדרש מתואר מסעו של אברהם אבינו אל הארץ אותה הבטיח הקב"ה להראות לו 'אל הארץ אשר אראך'. אברהם יצא לדרך מארם נהריים ועבר בה ובארם נחור הסמוכה, בכל מקום בו עבר הוא פגש אנשים פוחזים ובטלים. אולם כאשר הוא חצה את רכס הסולם פגש לראשונה אנשים שעדרו בזמן המתאים לעידור, וניכשו בזמן המתאים לכך, והוא ביקש 'הלואי יהי חלקי בארץ הזאת'. הגבול הצפוני היווה, אם כן, בעיני חז"ל, גם גבול תרבותי. אברהם ביקש לראות את עצמו בין האנשים העובדים, העמלים, בין אנשים המתקנים את העולם ולא יושבי הבטל. מעניין שהתפאורה שבחר המדרש לסיפור היא דווקא החוף הזה שבו המים 'עובדים' ללא הפסקה, מנסים לחדור אל החוף ללא מנוחה. כשעבר אברהם בנקודה זו הוא אמנם חש בשינוי, במעבר,  אך הוא עדיין לא ידע שזו, אכן, הארץ המובטחת, שכן, בשורה זו תבושר לו רק בהמשך הדרך, ובכל זאת משהו בליבו נפתח אל הארץ הזו ואל יושביה.

נעיף עוד מבט אחרון אל הסלע הנופל אל הים, המשרטט את הגבול וננסה לחשוב מדוע זהו התאור אותו בחר המדרש למפגש הראשוני של אברהם העברי עם ארץ ישראל. מה מנסים הדרשנים לרמוז על ההבדל בין ארץ ישראל לארצות השכנות, על הקשר שבין אדם לנוף מולדתו? ועל הקשר שבין אדם לנוף שהוא מרגיש בליבו שהוא נוף מולדתו, הנוף שהוא רוצה שיהיה נוף הולדת ילדיו?

סולם צור – גבול 2

ניכנס עם הרכבל אל נקרות הסלע הנחצבות על ידי גלי הים.

ניכנס אל הסלע ובעצם לאחת משתי מנהרות שחפרו הבריטים על מנת להעביר את קו הרכבת לביירות. שלא כמו קודמיהם שסללו דרכי מעבר על גבי הרכס (סנחריב, אלכסנדר מוקדון), בחרו הבריטים לעבור דרך ההר עצמו.

נביט אל הסלע. גוש הסלע הלבן האדיר שלפנינו מנוקב, הבריטים לא היו הראשונים ולא האחרונים לחצוב בסלע הזה. מי חפר את אותן הנקרות הגדולות עוד לפני ההתפתחות הטכנולוגית והציוד המשוכלל? על מנת לענות על שאלה זו עלינו לבחון את הרכב הסלע; רוב הרכס המצוי בשטח מדינת ישראל בנוי מרצועות של צור וקרטון, ברכס נבקעו סדקים עקב תזוזות גאולוגיות, ומי הים הרחיבו את הסדקים לכדי נקרות יפהפיות. המים נשברים בעוצמה על הסלעים, חוצבים בהם מנהרות ומגלפים צורות. בחורף יכולים הגלים להגיע לעצמת התנגשות של 250 טון ולזעזע את הסלע. זהו המאבק התמידי של המים לכבוש את גבולה של היבשה, להיכנס בסודה.

הגבול, השער, מפגש הים עם היבשה, הוא מקום המעבר, הכניסה לעולם אחר, למציאות שונה, אולי לארץ אחרת. שער המעבר הוא מרחב הכניסה אל בית חדש, מפגש עם מקום שאליו נכסף הזר, אך כמו כל מקום מפגש אתר המעבר הזה אינו רק תחנת מעבר שלווה, הוא טומן בחובו גם התנגשות, חיכוכים ומלחמה. עוצמות המפגש מוצאות להן דרכים שונות ומשונות כל פעם מחדש.

חוות הקינון לצבי הים

צילום: חיים מאירסון

נצא מראש הנקרה ונפנה אל הטיילת המתוחה לאורכו של החוף. ראו 'הדרך אל הטבע' לאפשרות המשך המסלול רגלית או באופן ממונע. נתקדם בטיילת דרומה ולאחר כ-2 קילומטר ניכנס לתחומו של חוף בצת החולי. בתוך החוף ישנו אזור מגודר המשמש חוות קינון לצבי ים (מחוץ לעונת הקינון המקום אינו מגודר אך ניתן להבחין בעמודי העץ בחוף). אם נעים ברכב הפרטי חוזרים בכביש 4 דרום ולאחר נסיעה קצרצרה פונים מערבה (ימינה) לכיוון הים עפ"י השלט החום 'חוף בצת'. נוסעים עד הטיילת המשמשת הולכי רגל ורכבים.

חוף בצת הוא החוף הצפוני ביותר בישראל שאליו מגיעים צבי ים. צב הים החום וצב הים הירוק חיים בים התיכון, משקלם מגיע עד ל-100 ק"ג. עם בוא הקיץ חוזרת נקבת הצב אל החוף בו נולדה על מנת לחפור בור בחול ולהטיל בו את ביציה. בלילות בוקעים האבקועים (הצבים והצבות הקטנים) מהביצים ומפלסים את דרכם אל הים. אותן דקות ספורות בהן שהו הצבים על החוף מספיקים על מנת ל'החתים' (imprint) את כל הנקבות לחוף הזה, כל אחת מהן שתצליח לשרוד ולהתבגר תשוב אך ורק אל החוף הזה להטיל בו את ביציה. מופלא, לא?

בשנים האחרונות נתונים הצבים לשתי סכנות, אחת בבגרותם – חנק משקיות ניילון; מכיון שהצבים בטבע אוכלים מדוזות, הם טועים בשקיות הניילון, חושבים אותן למדוזות, אוכלים אותן ונחנקים. הבעיה השנייה קשורה לשטח המגודר שלפנינו. הביצים של הצבים נתונות בסכנה כי רכבי שטח שנוסעים על החוף דורסים את הקינים, וחיות שונות טורפות אותן. אם הביצים אכן מצליחות לשרוד, יש חשש שהצבים הקטנים הבוקעים מהן 'ייתקעו' בחריצים שחרצו גלגלי רכבי השטח ולא יצליחו להגיע לים. לשם כך הקימה רשות הטבע והגנים חוות קינון. פקחים מאתרים את הקינים בטבע, מוציאים מהם את הביצים ומעבירים אותן למדגרות מוגנות ממש כמו המתחם הנמצא לידינו. לאחר בקיעת אבקועים הם הולכים בעקבות נצנוץ המים הישר לעבר הים. אנשי רשות הטבע והגנים נמצאים בסביבה כדי לוודא שלא יהיו מכשולים בלתי עבירים בדרך או תאורה ממקור אנושי שתגרום לאבקועים לאבד כיוון.

לא רק צבים 'מוחתמים' שבים הביתה אל החוף למרות המאמץ הרב והסכנות הכרוכים בכך, כפי שמיד נראה, גם אנשים – מעפילים חוזרים אל החוף הזה, אל חוף מולדתם ההסטורית, בקשיים רבים.

אנדרטת ההעפלה

צילום: חיים מאירסון

נמשיך על קו חוף השוניות הקסום עוד כ-2 ק"מ (ברגל או ברכב) עד שנבחין באנדרטה חומה גדולה עשויה חלקי ספינות, מדובר באנדרטת ההעפלה שיצר האמן יחיאל שמי מקיבוץ כברי.

האנדרטה בנויה מחלקי אוניות מעפילים ובעיקר מחלקי האוניה 'חנה סנש'. בין 1933 – תרצ"ג (לאחר עלייתו של היטלר לשלטון) ל-1948 – תש"ח עלו לארץ במסגרת מבצעי העפלה כ-122,000 יהודים, דרך היבשה, האוויר ובעיקר דרך הים. לשערי הארץ היו מימדים טריטוריאליים – קווי הגבול היבשתיים וקו הגבול הימי של הישות המדינית 'פלשתינה' (כך נקראה ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי), אולם מעבר לכך ייצגו שערי הארץ מלחמה תודעתית. למי יש הזכות לפתוח ולסגור את השערים ומכוח מה? הישוב היהודי לא הסכים להכיר בשערים הסגורים של ארץ ישראל, והבריטים נלחמו כמיטב יכולתם לשמור על השערים הסגורים, הן במישור הפיזי והן במישור הייצוגי, בעיקר בעיני דעת הקהל העולמית. העלייה נמשכה על אף התנגדותם של הבריטים וסגירת החוף על ידם בעזרת משחתות, מכ"ם וסיורי משטרה. את המעפילים שנתפסו בספינות כלאו הבריטים במחנות מעצר בעתלית ולאחר מכן, עם התגברות זרם המעפילים, באי קפריסין.

בדצמבר 1945, חצי שנה בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, עלו בנמל סבונה באיטליה 252 ניצולי שואה על סיפונה של הספינה 'חנה סנש'. ההפלגה היתה קשה, והמזון והמים אזלו במהלך הנסיעה.

ב-24 בדצמבר הגיעה הספינה לחופי נהריה. צוותי הפלמ"ח עכבו את הספינה לילה נוסף על מנת לנצל את ערב ה-25, חג המולד, בו יש סיכוי שהחיילים הבריטים יהיו שתויים, ולהוריד את המעפילים לחוף. הספינה הגיעה לחוף, התנגשה בשרטון, והמעפילים ירדו ממנה בסיועם של תושבי נהריה וצותי פלי"ם (פלוגת הים של הפלמ"ח) והועברו לקיבוצים ומושבים באזור. לאחר שעות אחדות הגיעה המשטרה הבריטית ומצאה את הספינה ודגל עליו היה כתוב 'הספינה חנה סנש הורדה בעזרת ארגון ההגנה העברית. תהיה ספינה זו בחוף נהריה אחת המצבות לששת מיליוני אחינו ואחיותנו. תהיה זאת תעודת קלון לממשלה הבריטית'.

גורלה של הספינה חנה סנש היה ייחודי. רובן המוחלט של הספינות לא הצליחו לפרוץ את המחסום הימי ונתפסו על ידי הבריטים. הנסיונות העיקשים של המעפילים, ברובם ניצולי שואה, להגיע לארץ וההתנגדות הבריטים האלימה עוררו הזדהות עזה בקרב הישוב היהודי בארץ. סיפורי ההעפלה השפיעו לא רק בקרב הישוב בארץ אלא גם על דעת הקהל העולמית והיוו גורם תורם לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. עם סיומו של המנדט וקום המדינה נפתחו שערי ארץ ישראל לכל יהודי המבקש בישראל בית.

רובם של המעפילים לא היו אנשים עשירים בחומר. לאחר סיום מלחמת העולם השניה רבים מהמעפילים היו שבורים לא רק כלכלית אלא גם בגופם ורוחם. ולמרות כל זאת הם מצאו את תעצומות הנפש לעלות על ספינות רעועות אל ארץ חסומה, להבקיע את הקו, לחצות את הגבול פנימה. מאיפה באו הכוחות? ומדוע בחרו רבים כל כך להגיע בתנאים אלו לארץ ולא לנסות ולבנות מחדש את חייהם במקומות אחרים? כנראה שחלק מהתשובה טמון במילה – הביתה. מפעל ההעפלה היה אחד המפעלים הגדולים של הישוב היהודי בארץ ישראל, אך גם לנו כאנשים פרטיים יש העפלות קטנות, לעתים אנו מוצאים בחיינו נתיבים כאלו, נתיבים שאליהם אנו מוכנים לנסוע ב'ספינות רעועות', ללכת בדרכים לא בטוחות ולא ברורות, מכיוון שברור לנו, שאנו נוסעים אל מקום שאנו מרגישים בו בית.

אנדרטת יד לי"ד

צילום: חיים מאירסון

מהאנדרטה נמשיך כ-500 מטרים דרומה לאורך החוף לשפך נחל כזיב. אם ברכב – מחנים אותו בחניית חוף אכזיב המוסדר. בנקודה זו נפנה מזרחה (שמאלה), נתקדם בתוך מנהרת הניקוז של נחל כזיב מתחת לכביש ונעלה אל אנדרטת 'יד לי"ד' לזכר י"ד הלוחמים שנהרגו בליל הגשרים.

אנו עומדים בתוך מעגל שבמרכזו כיכר עגולה עליה 13 שמות, ובהיקפו 14 מצבות. באנדרטה זו קבורים 13 לוחמים שנהרגו בפיצוץ גשר אכזיב. מדוע פוצצו את הגשר? מעבר למצבה של יחיעם וייץ קבוע שלט אבן על הדשא 'נחל כזיב – שער יד לי"ד'. נלך בכיוונו ונרד עם השביל המתחיל בקצה הצפוני מזרחי של בית הקברות אל הגשר הנושא את פסי הרכבת.

אנו עומדים תחת הגשר שפוצץ על ידי חוליית לוחמים מהגדוד הראשון של הפלמ"ח בי"ח בסיון תש"ו, יוני 1946. במהלך מלחמת העולם השנייה התחלק הישוב היהודי לשניים על רקע השאלה האם נכון להתנגד לבריטים בעת שהם נלחמים בנאצים באירופה. לאחר סיום המלחמה והבנת ממדי השואה, נרתמו כל ארגוני הלחימה היהודים והתאחדו על מנת להאבק בבריטים המגבילים את העלייה לארץ ומצרים את צעדי הישוב היהודי בארץ. תנועה זו, שכללה את ההגנה האצ"ל והלח"י, נקראה 'תנועת המרי העברי'. בתחילת שנת 1946 הוחלט לצאת לפעולה גדולה במיוחד. הפעולה נדחתה על מנת להמתין לפרסום העמדה הבריטית הרשמית בנושא העלייה לארץ. שר החוץ של בריטניה, ארנסט בווין, הכריז כי האנגלים ימשיכו להגביל את העלייה, משום שמתן רשות כוללת לעליה תגרום להוצאת כספים גדולה מדי עבור הממשלה האנגלית. לאחר הצהרה זו החליטה תנועת המרי ליזום פעולה שתוכיח לבריטניה הגדולה כי חסימת שערי הארץ בפני פליטי השואה, והיהודים בכלל, לא תחסוך להם כספים, אלא דווקא תעלה להם ביוקר. בליל י"ח בסיון, 17 ליוני, יצאו חוליות הפלמ"ח ל-11 גשרים שונים בגבולות הארץ. הפקודה הייתה לפוצץ את הגשרים בכל מחיר, על מנת שהפעולה תהיה מתואמת ותשאיר את הרושם הנכון בארץ ובעולם. 10 מתוך 11 הגשרים פוצצו, וכך נותקו קווי האספקה של הבריטים ונגרם להם נזק רב. חוליה בפיקודו של נחמיה שיין יצאה אל שני הגשרים שעל נחל כזיב במטרה לנתק את נתיב הרכבת והכביש המחבר את ארץ ישראל ללבנון. בעת שהתקרבו לגשר התגלו הלוחמים על ידי נוטרים ערבים. מהירי נפגע לוחם הפלמ"ח יחיעם וייץ ופונה אחורה, החוליה התקרבה אל הגשר והדביקה עליו את חומר הנפץ. כדור שנורה לעברם גרם לפיצוץ חומר הנפץ בעת שהלוחמים עדיין שהו לידו. גשר הרכבת נהרס, ו-13 לוחמי פלמ"ח נהרגו בפיצוץ. גשר הכביש לא פוצץ, והוא היחיד ש'שרד' מבין הגשרים. גשר הרכבת שמעלינו נושא עליו את המסילה שאת המשכה ראינו בראש הנקרה, המתמשכת בואכה ביירות.

 המסר היה ברור – אם שערי הארץ לא יהיו פתוחים עבור יהודים, הם לא יהיו פתוחים עבור אחרים. פעולת 'ליל הגשרים' עוררה זעם רב בקרב השלטון הבריטי, ולאחריה נערכו מעצרים המוניים הידועים בשם  'השבת השחורה'.

מיד לאחר ליל הגשרים נסגרו שערי הארץ לחלוטין, ולא ניתן היה להיכנס ולצאת. סגירה זו פגעה בכל תושבי הארץ, הבריטים, הערבים והיהודים, ברמה הכלכלית הפשוטה. בנוסף, לאחר הפעולה הקשו הבריטים עוד יותר את ידם מול הישוב היהודי, ביצעו מעצרים המוניים והכבידו על כל אישור ופעולה. העצירה הזו הביאה בטווח הקצר לחסימה בגבול ולמעצר אנשים, אולם בטווח הארוך הביאה פעולה זו (ופעולות נוספות) לשינוי בדעת הקהל בבריטניה, שלא רצה להוציא כספים מיותרים על צבא שיחזיק את פלסטינה שקטה. חוסר הנחת בבריטניה ובעולם כולו הביא, בסופו של דבר, לעצמאות וליכולת לפתוח את השערים.

הפעולה המתבקשת בעת עצירה היא התנגדות ופתיחה, וזו גם היתה דרכו של הכוח הלוחם של הישוב בארץ. אולם, מתוך הסתכלות רחבה יותר, הבינו מנהיגי הישוב כי פעולה הפוכה שתביא תוצאות לא רצויות לטווח קצר היא דוקא זו שתביא להתגשמות משאלתם לפתיחת הגבולות באופן קבוע. בחיינו אנו מגיעים לסיטואציות כאלו שבהן אנו רוצים להתנגד למצב המתרגש עלינו, אולם אם יש לנו היכולת לנשימה ארוכה, נוכל להישיר מבט כולל יותר אל המציאות וליישם את התובנה הפשוטה האומרת כי לפעמים כדי לפתוח צריך דווקא לסגור.

חוף אכזיב

צילום: חיים מאירסון

נחזור מתחת לגשר הכביש אל הצד השני (דרומה), ונגיע בקו ישר אל החוף.

אנו עומדים על חוף הכורכר. מצפון לנו מתנשא ראש הנקרה, מתחת לנו רוחש הים בקצב קבוע.

נתבונן רגע בטבע החשוף ללא ההיסטוריה האנושית שהתרחשה עליו. מתחתינו חלקת הסלע השטוחה המכונה ה'ארמון'. זוהי טבלת גידוד: דיונת כורכר, שגלים שייפו אותו במשך שנים רבות, שיטחו את פניה, וכיום היא נראה כרצפת סלע ממורקת ומוצף במי-ים רדודים. בבריכות הקטנות נפגוש ביצורים קטנים המתקיימים על טבלאות הגידוד. כאן מי הים סוערים פחות, ובסלע נוצרות מעין בריכות זעירות, שיצורי-ים שונים חיים בהן בשלווה יחסית. השקט מופר בהמיית הגלים בלבד.

ניזכר בראש הנקרה שבה התחלנו את סיורנו, ובה מתנפצים בעוצמה גלים אל קירות הסלע. ההבדל בולט, אולם בשני המקומות חורצים הגלים את סימניהם באבן, מותירים את חותמם בחוף בכוח התמדתם. המים הרכים משאירים את סימנם באבן הקשה, פותחים בה סדק, משטחים אותה. בנקודת המפגש, החיכוך, נוצרות צורות, לעתים דרמטיות, לעתים רכות, רדודות.

הרבה שערים נפתחו בתוך התפאורה המיוחדת הזאת. חלקם מתוך פשטות הלב, כמו שערו של אברהם אבינו – כפי שראו זאת בעלי המדרש; חלקם מתוך התמדה, מלחמה וקושי – כמו דרכם של המעפילים שפילסו את דרכם בין השרטונים אל החול, אל המולדת החדשה.

שערים מופיעים בחיינו, פיסות חוף עולות מדי פעם ומציבות לפנינו התמודדויות, מה יש שם שקורא לנו? מהו ה'בית' שמושך אותנו לשוב אליו? מה רואה הלב מעבר לשער? האם נצליח לבוא בו? וכיצד?

טיול נעים!