לטייל בדרכו

דרכי נֹעם – לזכרו של נֹעם מאירסון

טיולים בצפון – רמת הנדיב

על עושר ואקולוגיה

מאת: נעמה סדן
27/02/2013

תוצאות חיפוש

קרדיט תמונה: חיים מאירסון

מה בסביבה

אנו מטיילים היום ב'חוטם הכרמל', חלקו הדרומי של רכס הכרמל. בשונה מהכרמל הצפוני המאופיין במעטה של צמחיה ירוקה וצפופה, ברמת הנדיב חורש נמוך, והעונתיות מורגשת יותר. בצפונו גובל חוטם הכרמל במושבה זכרון יעקב, במזרח הוא משתפל אל בקעת הנדיב בה נטועים כרמים, מדרום מכרסמת אותו מחצבת בנימינה, ובמערב הוא נשבר במצוק מעל כביש חדרה-חיפה. רוב השטח שאינו מיושב שייך לגני רמת הנדיב (4500 דונם), בחלקו הקטן נטועים גני הזיכרון בהם קבורים הברון ורעיתו, וחלקו הגדול הינו פארק טבע. מערות רבות נמצאו בתחומו, ובכמה מהן נמצאו ממצאים פרהיסטוריים; על הגבעה עצמה נמצאות עתיקות המעידות על ישוב אנושי מתקופות מאוחרות יותר. אולם לא רק ממצאים אנושיים נמצאו כאן, הרמה שהיתה מכוסה עד לפני כעשרים שנה בצמחיה נמוכה סבוכה ודוקרנית, מציגה כיום חורש משתקם ומתפתח ואוכלוסיות של צבאים, עופות דורסים (מרכז פעיל של השבת עופות דורסים לטבע מתקיים ברמה) ועוד בעלי חיים רבים ושונים.

מאפיינים

משך המסלול

0 שעות

אורך המסלול

0 ק"מ

לטייל בזמן

יום העצמאות

מפה

4

עונות

כל עונות השנה

דרגת קושי

עגלות

אזור בארץ

כרמל

מסלול מעגלי, יש ברזיות ובתי שימוש. מתאים לאופניים. מתאים לנכים. יש לבדוק שעות ביקור.

הדרך אל הטבע

  • לסיפור הדרך
  • למפת המסלול

סיפור דרך

מהחנייה נלך על פי השילוט אל גני הזיכרון, ניכנס בשער הגדול ונעלה 6 מדרגות שמאלה אל השביל המתעקל שמאלה, נעבור בגן המפלים, המורכב מסדרת מפלונים קטנים שבקצה התחתון שלה בריכה עם שלוש מזרקות, ונפנה ימינה אל שביל קטן המוביל אל מערת הקבורה לברון והברונית רוטשילד. משם נחזור לשביל עליו הגענו ונמשיך בו, נעבור דרך גן ורדים, גן דקלים ונגיע למתחם עגול – גן הריחות – ממנו נחזור אל הכניסה. נצא מגני הזיכרון ונלך על פי השילוט אל פארק הטבע. מרחוק נבחין בשבשבת כחולה, בקרבתה נמצאת נקודת היציאה אל המסלולים בפארק. נפנה שמאלה אל המסלול המסומן בסימון שבילים כחול וכן בגדמי עצים הצבועים כחול. נחצה שביל ג'יפים וניכנס דרך מחסום מתכת אל השטח הפתוח. נעקוב אחר הסימון הכחול ולאחר כ-100 מטר נגיע לתצפית. מהתצפית נרד עם השביל עד שנגיע לחרוב גדול, נפנה ימינה עם השביל ונמשיך דרך קבוצת שיחים ולאחר מכן בדרך פתוחה שמצדדיה משוכות צבר עד שנגיע לחרוב גדול נוסף שתחת עלוותו ספסלים אחדים. זה מקום מצוין לעצירת צהריים. מהחרוב נמשיך עוד כ-50 מטר עם השביל, נעבור שתי ביצות קטנות (בתקופה) ונעלה במדרגות אל תוך מבנה של בית מרחץ רומי. סמוך לבית המרחץ מעין קטן – עין צור – ובריכה שניתן להיכנס אליה. מהמעין נעלה עם השביל דרך החורש, נעבור בגת קטנה ונגיע חזרה אל השבשבת הכחולה שממנה התחלנו. בקרבתה נמצא מגרש החניה.

מפת המסלול

סימני דרך

תחנה 1 שער גני הזיכרון – איזהו עשיר?

שער הברזל בכניסה

שער גני הזיכרון – איזהו עשיר?

צילום: חיים מאירסון

מהחניה נלך על פי השילוט אל גני הזיכרון.

אנו מטיילים היום ברמת הנדיב הקרויה על שמו של הנדיב הידוע – הברון אדמונד בנימין דה רוטשילד. נעבור את המבנה המיוחד של מרכז המבקרים ונפנה אל שער הברזל בפתח גני הזיכרון. על השער יצוק סמלה של משפחת רוטשילד: מגן המוחזק על ידי חד קרן ואריה המסמלים עוצמה; במרכז המגן ישנו כובע משולש, זהו הכובע שהיה על היהודים ללבוש בפרנקפורט; ליד הכובע ניתן לראות יד מחזיקה חמישה חיצים המסמלים את חמשת בני רוטשילד; מעל המגן כתר משובץ תפוחים המסמל שלטון ותחתיו שלוש מילים – 'אחדות', 'יושר' ו'חריצות'.
מאיר אנשל רוטשילד נולד וגדל בגטו היהודי בפרנקפורט, היה לו כשרון מסחרי רב ולאט לאט החל מטפס בעולם העסקי- פיננסי. כאשר עסקיו התרחבו שלח את חמשת בניו לכל רחבי אירופה, וכל אחד מהם ניהל סניף מקומי של הרשת הפיננסית המשפחתית. המשפחה צברה הון רב והלוותה כספים לגופים מסחריים גדולים ואף למדינות.
רבים מבני המשפחה תמכו כלכלית בהתפתחות הישוב בארץ, אולם הבולט מכולם היה הברון אברהם (אדמונד) בנימין, נצר לענף הצרפתי של המשפחה. בעקבות פרעות ביהודי רוסיה בשנת 1881 הגיע הברון  למסקנה, שהפתרון לבעיות היהודים טמון בעליה לארץ ישראל והתיישבות בה. ב-1882נפגש עם הרב שמואל מוהליבר מחובבי ציון, עם קרל נטר מנהל בית הספר החקלאי 'מקוה ישראל' ועם יוסף פיינברג ממתיישבי ראשון לציון והשתכנע שעליו להיחלץ לעזרת המושבות אשר היו על סף התמוטטות כלכלית. הברון התנה את תמיכתו בקבלת אפוטרופסות על הרכוש, ציות להוראותיו והסתרת זהותו מידיעת הציבור. במהלך חייו השקיע הברון כ-40 מליון פרנק צרפתי בפיתוח הישוב, רכש כ-500,000 דונם אדמה עליהם נבנו ישובים ומפעלים רבים.

"איזהו עשיר?" שואלת המשנה במסכת אבות (ד:א), ומשיבה: "השמח בחלקו". המשנה בעצם מספרת לנו, שעשירות תלויה במבט של אדם על החיים. האדם המרגיש עשיר אינו מאוים, אינו חושש, הוא שמח בחלקו, כפועל יוצא מכך הוא מסוגל לתת, מכיוון שהוא יודע שיש, הוא יכול להשקיע ויש לו סבלנות להמתין, יש לו אורך נשימה.

האם הברון ידע מה יצא ממפעל ההתיישבות שלו? הוא היה שותף לחלומות, היו לו תקוות, והוא השתדל לקדם אותן בצורה מקצועית. והיו כמובן גם לא מעט טעויות בדרך. שנה אחרי שנה, בין אם מאופיינת בהצלחה או בכישלון, נמשכו הנתינה וההשקעה במושבות.

עם הרוח
close

"חדלו עוד מהיות עניים, שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם…" (מתוך מעשה יג' משבעה בעטלירס, ר' נחמן מברסלב) משפט זה מתוך סיפור שכתב רבי נחמן זכה לפרסום, אולי עקב גורם ההפתעה שבו. לכאורה ברור מאליו שאדם רוצה עושר ואוצרות ומנסה להגיע אליהם. רבי נחמן אומר, שבעצם הרבה אנשים אינם מוכנים להיות עשירים, לפחות לא ברמה הפנימית; הם בוחרים להיות עניים. רבי נחמן מבקש לחדול מהעניות, להכיר בכך שעניות ועשירות אינן רק מצב פיזי, אלא גם דרך חשיבה דרכה מתעצב הרצון. עושר גשמי אינו נופל בידיו של כל אדם, אולם צורת חשיבה של עשיר היא משימה אפשרית עבור כל אחד.

תחנה 2 גן המפלים – אדריכלות הנוף של רמת הנדיב

הכניסה למתחם קבר הברון והברונית רוטשילד

גן המפלים – אדריכלות הנוף של רמת הנדיב

צילום: חיים מאירסון

ניכנס בשער הגדול ונעלה 6 מדרגות שמאלה אל השביל המתעקל שמאלה, נעבור בגן המפלים, המורכב מסדרת מפלונים קטנים שבקצה התחתון שלה בריכה עם שלוש מזרקות.

המים מפכפכים במפלים הנופלים ממפת תבליט ובה 44 הישובים שהוקמו או נתמכו על ידי הברון. ב-1934 נפטר הברון רוטשילד. שלוש שנים מאוחר יותר הוחלט להביא אותו לקבורה ברמת הנדיב, אחד האזורים הצפופים ביותר בישובים שהוקמו על ידי הברון, ולהקים סביב קברו גני זיכרון. האדריכל אוריאל שילר נבחר כמתכנן האתר. ב-1938 התחילה העבודה, בשער הוצב סמל המשפחה, שבילים מתפתלים נסללו על מנת לאפשר שהיה מגוונת ולהוביל את המבקר לסיור של כחצי שעה במרחב הגנים. ברחבת המבוא ניטעו חמש ערוגות כסמל לחמשת בני רוטשילד.

תכנית גן הזיכרון כללה שני צירים, ציר הרוחב החובק את רחבת הכניסה וציר אורך המוביל מגני הזיכרון, השקטים, המטופחים והמסודרים בידי בני אדם אל פארק הטבע הפראי ומלא החיים.  גני הזיכרון נבנו גם הם בזיקה לרעיון הניגודיות, והם כוללים גן ורדים בסגנון צרפתי שהכל מתוכנן ומדוד בו לצד נופי פארק פתוחים וגן דקלים סבוך.

המתכננים הבינו שהצמחיה תגדל ותסתיר את הנוף, ולכן השאירו ארבעה חלונות במסלול הטבעתי, אחד מהם הוא גן המפלים שאנו נמצאים בו. הרעיון מאחרי עיצוב החלון הזה הוא רעיון הניגודיות- הנוף הרגוע של מישור החוף, היכן ששכנו בעבר ביצות הכבארה, נצפה למרחקים, אך מתוחם בנוף בנוי ונוקשה של אבן. האבן הקשה מוקפת בצמחיה רכה ובמים. המים מסתובבים במסלול מעגלי ומסמלים את החיים, נשמת האדם בגלגוליה. בקצהו האחד של המסלול מוצב פסל של כפות ידיים המנסות לחפון את המים ללא הצלחה. החיים כמו המים לא ניתנים לאחיזה, הם זורמים הלאה.

נפנה ימינה אל שביל קטן המוביל אל מערת הקבורה לברון והברונית רוטשילד.

בתכנית המקורית ניצבה במרכז הגנים פירמידה בה היה אמור להיחצב קברם של הברון והברונית, אולם לאחר אישור התכנית, לא נחה דעתו של  שילר, והוא פנה לבנו של הברון, ג'יימס, והציע להציב את אחוזת הקבר בתוך מערה, כפי שהיה נהוג בתקופה הקדומה וכפי שנקברו אבות האומה במערת המכפלה, וכך היה.

ב-1954 הועלו עצמותיהם של הברון והברונית ארצה על ידי מדינת ישראל, הם נקברו בהלוויה ממלכתית, ונציגי הישובים שנתמכו על ידי הברון הגיעו לכסות בעפר מאדמת הישובים את קברו.

עם הרוח
close

אל צור ישראל אשא לבי ואודה לו בכל נפשי, כי היטה לי חסדו וזיכני לחזות לעת זקנתי את המראה הנפלא הזה, חיזיון תחיית ישראל. כשאני מעלה על זכרוני ימים עברו, זה כחמישים שנה, עת התחלתי עבודתי, כשאני נזכר את פני הארץ, ארץ כסוייה אבנים, מלאה קוץ ודרדר, ויושביה המסכנים יגעים להוציא מן האדמה הרזה שיבלים דקות – נראה לי שחלום אני חולם.

..,בימים ההם ראיתי את סבלות אחינו בני ישראל במזרח אירופה ולא מצאתי להם דרך תשועה כי אם בשובם לארץ אבותינו, חרף דלותה ושממונה. שם, אמרתי, יראה ישראל לעולם גם את ערכו הרוחני והמוסרי, גם את כוח עבודתו, עד כדי לקוות שיעלה בידינו להחיות את עם ישראל בארץ ישראל. לא עלה על דעתי, כי כל היהודים יכנסו לארץ-ישראל. מה שהיה בלבי הוא – ייסוד מרכז חיטוב כפי היכולת להתפתחות רוח היהדות, תורתו ותרבותו, והמרכז הזה ישפיע לטובה על מצב היהודים בכל ארצות תבל.

קודם כל היה מן הצורך לקבוע יסודות איתנים באדמה. החלוצים הראשונים נלחמו מלחמה קשה בחקלאים רעים וגם עם האדמה הנשמה. לא ארכו הימים והקיבוצים הראשונים היו למושבות פורחות.

היו אומרים לי אז : אתם בונים על החול – והנה החול, כדברי המשורר, היה ל'ראש-פינה' לבניין ישראל. השדות הנעבדים, הכרמים והפרדסים הרבים הנראים כנאות מדבר – כל זה הראה לדעת את כוחו של עם ישראל ואת אורך רוחו.

התוצאות שהושגו על ידי עבודה קשה זו הועילו הרבה בעולם הגדול לשאלה היהודית. הן הן שהשפיעו על דעת הקהל העולמית, וגרמו במועצת השלום להצהרה של הבית הלאומי. העובדה שראשי הממשלות האדירות קיבלו הצהרה זו וחבר הלאומים אישר אותה, נראית כהגשמת הנבואה אשר עודדה את רוח אבותינו בכל שנות המאות הרבות של צרות ומצוקות, ואשר עתה, אחרי אלפים שנה, היא מתקיימת לעינינו, כדברי הנביא: "כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה, להביא בניך מרחוק". אשרינו, שאנו חיים בעת מבורכת זו, ונוכל להוסיף על כן : "אך זה היום שקיוינוהו, ,מצאנו ראינו".

בכל המקומות קמו לתחייה מושבות חדשות; תל-אביב נהייתה לעיר גדולה, כוורת אמיתית של אנשים חיים ועובדים; היוזמה הפרטית יוצרת את העשיות מכל מין; אנו יכולים לומר, שהבית הלאומי עומד על שני בסיסים חזקים, שהם: עבודת האדמה והתעשייה.

אבל הסימן היהודי האמיתי של הבית הלאומי הלא הוא – העבודה הרוחנית והמוסרית, אשר בה יכלה רוח היהדות להתפתח, לכן תיחשב פתיחת האוניברסיטה למאורע גדול בקורות היהודים החדשות.

בלשון אבותינו, בלשון עברית, ילמדו באוניברסיטה. עוד מכבר, כאשר בקרתי בפעם ראשונה את המושבות, הקפדתי על הלימודים העבריים בבתי-הספר, ואחרי שנים אחדות שמחתי לראות, שהלשון העברית נהייתה ללשון חיה.

…אי אפשר שעם ישראל יתקיים בארצו בלי קשר עם עברנו הגדול ועם מסורתנו ועל-ידי כוחות חומריים בלבד. מה יכול לעשות קיבוץ קטן של יהודים בקרן זוית זו?

אפילו נגד סופה קטנה לא תהיה לכם תקומה, והייתם כקש נידף וכענן פורח, בכל מה שתפנו עליכם ללכת אחרי רעיונות היהדות, לפי סימניהם המובהקים, אחרי השלמות המוסרית, היא עצם דתנו: תורת נצח של הרוחניות היותר גבוהה, זאת התורה, אשר קיבל אותה עם ישראל לפני אלפים שנה, בו בזמן שכל העמים הסובבים אותו היו עוד פראים ושקועים בתועבותיהם – היא היא שקיימה את העם היהודי החי לנצח, שמרה על כוחו וגבורתו במשך אלפי שנים.

לוחות הברית האלה, שקיבל משה רבנו על הר סיני ואשר זיכרונם נחוג בעוד ימים אחדים בחג השבועות, נשארו עד היום יסוד כל תרבות. כשתעו בני ישראל במדבר היה תמיד ארון הברית הולך לפניהם.

…אחר-כך באו הנביאים והשמיעו בלהב פיהם את העיקרים הגדולים של התורה ושל המוסר, של הטהרה ושל הקדושה, תולדותינו הן תולדות הקודש לכל עמי הארצות, ועליהן נשענו אבותינו הנפוצים בכל פינות העולם, …עברו את מאות השנים האלה, על צרותיהן גזרותיהן, מלאי און וכוח נגד צריהם, כי בלבם הייתה צפונה אמונת אבותיהם. …הם מסרו לבניהם מדור לדור, כאבוקת אור שלא תכבה לנצח, את הרעיון האלוהי עם תורת ספרינו – ספרי הקודש. אם המשך תמשיכו את המסורת הזאת, תוכלו למלא גם אתם תפקיד גדול בעולם, אותו התפקיד הראוי לצאצאי האבות, לזרע השומעים קול נביאים. כמעשיכם יכבדוכם העמים.

…חנכו נא את בניכם בתורה אשר מסרו לנו אבותינו, ואשר קיימה את עמנו והגיעתהו עד היום. נאמנים תהיו לעבר שלכם …הנר שנתנו לנו אבותינו לא יכבה, עבור יעבור מדור אל דור, ככה יגדל הבית אף אם קטון יהיה, ואבני הבניין שבנה בארץ-ישראל תהיינה חזקות ומוצקות לעולם.

הנה הגעתי לגבורות, לימים, אשר כדברי קהלת "אין חפץ בהם". כליתי את חוקי כי "הולך האדם אל בית-עולמו" – ובני הבכור יעקב, אשר רוחו כרוחי, ימשיך את עבודתי ויימסר למפעל אשר החילותי.

המקום יגן על הבית הלאומי בארץ-ישראל".

(מתוך הספריה הוירטואלית של מט"ח)

תחנה 3 גן הריחות – בעיות של עשירים

תבלין בגן הריחות

גן הריחות – בעיות של עשירים

צילום: חיים מאירסון

נחזור לשביל עליו הגענו ונמשיך בו. נעבור דרך גן ורדים, גן דקלים ונגיע למתחם עגול – גן הריחות.

עברנו בדרכנו את גן הורדים וגן הדקלים וכעת אנו ניצבים בגן פחות מרשים ויזואלית, סביב הגן הפנימי שתולים עשרות צמחי ריח. מעקה הנחיה משובץ בשלטים המופיעים גם בכתב ברייל מציין את שמות הצמחים. בימים חמימים הריח המשכר נידף אל האויר, בימים קרירים יותר יש לתחוב את הפנים אל השיחים ולמולל את העלים.

לפנים ניצב פה גן צמחי תנ"ך, אולם כלת הנדיב הידוע, דורותי, העלתה ב-1985 את הרעיון ליצור פה גן למען אלה שאינם יכולים לראות וליהנות משפע הצמחיה הפורחת בשאר חלקי הגן. היה זה שינוי, אחד מני רבים שנעשה על ידי משפחת רוטשילד על שלוחותיה השונות, כאשר הבינו שיש לשנות כיוון.

עושרם של הרוטשילדים היה אגדי, הם קיבלו תארי אצולה, וראשי מדינות היו תלויים בהם על מנת לאפשר מבחינה כלכלית את מלחמותיהם או לחילופין את התשתיות החדשות שרצו להכניס למדינותיהם. תמיכתו הכלכלית של הברון במושבות גרמה לתופעה דומה, האיכרים נעשו תלויים בברון. כספי הברון הם אלה שאפשרו את רכישת הקרקעות, ייבוש ביצות חדרה, הקמת מושבות חדשות, יקבי יין, מפעלים תעשייתים, מוסדות ציבור, דרכים ותשתיות מים, אך לתמיכה זו היו גם חסרונות. הברון שלח פקידים שינהלו את המושבות בצורה הכלכלית הנכונה ביותר, לפי השיטות המתקדמות באירופה, לכל איכר הוענקה מעין משכורת חודשית שהיתה תלויה בגודל משפחתו ולא בתפוקת המשק שלו. התנהלות זו הביאה לחוסר יעילות בעבודת האיכרים, תלות בפקידים, מריבות וחיכוכים עמם והתחזקות של התרבות הצרפתית שהביאו מחו"ל. המושבות, שנבנו על מנת להוכיח שיהודים יכולים אחרת, שהם מסוגלים להשתחרר משיטת החלוקה ולהיות לגורמים יצרניים, הפכו לתלויות בחסדי אחרים. בשלב מסוים הגיע המצב למרד של מושבות מסוימות בפקידות הברון. ב-1899 הבין הברון שהתלות הזאת אינה חיובית והעביר את השליטה במושבות לחברת יק"א יק"א ביססה את השיטה שעל כל איכר להיות רווחי או לעזוב, צמצמה את מספר הפקידים והחליפה את המענקים, המשכורות, בהלוואות.

עם השנים והתפתחותה של מדינת ישראל לא היה צורך יותר בסיוע להתיישבות, והמיקוד בקרן רוטשילד ורמת הנדיב השתנה – ממיקוד בהתיישבות למיקוד בחינוך ובאיכות הסביבה. גורם התלות לא נעלם אלא השתנה, השאלה שעלתה עם השינוי הייתה – כיצד נכון לנהוג בגנים ובפארק הטבע? עד כמה יש לדאוג לצורתם וכמה לשחרר ולתת לטבע לעשות 'לבד' את העבודה?!

מובן, שבכל מקרה ישנם פרטים שונים מאד, אולם השאלה הבסיסית נשארת: כאשר אני מעוניין לעזור, ויש בכוחי לעזור, כמה אני נותן בתנאי שרצוני יעשה בצורה הנכונה לטעמי, וכמה עזרה אני  מגיש בהסכמה שהיא תהיה בשליטתם ובהכוונתם של מקבליה?

רובנו רוצים ויכולים לתת לאחרים בהזדמנויות שונות. לעתים הנתינה הופכת לשליטה, והשאלה היא כמה אני מוכן להודות שהעזרה שלי אינה נחוצה בסיטואציה מסוימת, או אולי אפילו מזיקה? מול הילדים שלי? החברים שלי? הסביבה הטבעית שלי? הנטייה הטבעית, הרבה פעמים, היא לתת תוך כדי שליטה, כיוון, אך השליטה הזו יכולה להגיע לכדי 'הרס' של הנתינה. מהנסיון של הברון אפשר ללמוד שלעתים הנתינה האמיתית היא דווקא בכך שנותנים פחות, בכך שלומדים לשחרר, לסמוך על מקבלי הטובה שידעו לעשות את הטוב ביותר.

עם הרוח
close

נתינת צדקה ועזרה לזולת הן רצויות וחשובות, ויש דרכים רבות לעשות אותן. הרמב"ם מונה 8 מעלות שונות בצדקה. ומעניין שדוקא המעלה הגבוהה ביותר איננה נכנסת באופן אינטואיטיבי תחת הקטגוריה של צדקה, כפי שאנו רגילים לראות אותה, אלא דווקא תחת הקטגוריה של הלוואה. כלומר, המעלה הגדולה ביותר של הצדקה היא דווקא לתת לאדם את הכסף בצורה שתיתן לו עצמאות, תשמור על כבודו ואף תחייב אותו להחזיר את הכסף:

א  חייבין אנו להיזהר במצות צדקה, יתר מכל מצוות עשה–שהצדקה סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו, שנאמר "כי ידעתיו, למען אשר יצווה…"  ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר "בצדקה, תיכונני"; ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר "ציון, במשפט תיפדה; ושביה, בצדקה"…

י  שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו:  מעלה גדולה שאין למעלה ממנה–זה המחזיק בידי ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לברייות ולא ישאל; ועל זה נאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך", כלומר החזק בו שלא ייפול ויצטרך.

יא  פחות מזה–הנותן צדקה לעניים, ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה:  כגון לשכת חשיים שהייתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי.  וקרוב לזה–הנותן לתוך קופה של צדקה; ולא ייתן אדם לתוך קופה של צדקה, אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע לנהוג בה כשורה כחנניה בן תרדיון.

יב  פחות מזה–שידע הנותן למי ייתן, ולא ידע העני ממי לקח:  כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר, ומשליכין המעות בפתחי העניים.  וכזה ראוי לעשות, ומעלה טובה היא, אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה.

יג  פחות מזה–שידע העני ממי נטל, ולא ידע הנותן:  כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן, ובאין העניים ונוטלין, כדי שלא יהיה להן בושה.

תחנה 4 מרכז המבקרים – גדולים בפרטים הקטנים

מרכז המבקרים – גדולים בפרטים הקטנים

צילום: חיים מאירסון

נחזור אל הכניסה, אל מרכז המבקרים.

שטחי רמת הנדיב נרכשו על ידי הברון רוטשילד בפתחה של המאה העשרים כחלק ממפעלו ההתיישבותי, בראשית המאה ה-21 נבנה כאן המבנה שלידו אנו עומדים. קשה לפעמים להאמין שאנו עומדים ליד מבנה, שהרי לידינו רק קירות אבן גבוהים המחזיקים טרסות מלאות צומח. הטרסות הללו בעצם מכסות את גג המבנה.

מרכז המבקרים הוא בנין המייצג את חזונה של רמת הנדיב. כיצד מחליטים איך לעצב בנין? כדי לענות על כך יש לשאול מה מסמל הבנין ומהן מטרותיו השימושיות.

בשנת 1998 החליטו ברמת הנדיב לחדש את הכניסה לגנים אשר נבנתה בהתאם לצרכים בשנות ה-50. בפניה למשרד האדריכלים עדה כרמי ובשיתוף איתם נקבעו ארבעה עקרונות מנחים למבנה – קשר אל האדמה, קשר אל השמים, ייצוג של הדואליות הקיימת ברמה של חדש וישן, שטח טבעי מול שטח מתוכנן ועוד… וייצוג של רעיון הדרך.

כאמור, ברמת הנדיב ציר אורך המחבר בין גני הזיכרון ופארק הטבע וציר רוחב החובק את רחבת המבוא לגנים. מרכז המבקרים 'התישב' על ציר הרוחב, בכניסה אל הגנים, ותוכנן למלא פונקציות רבות שישמשו את המבקרים הרבים על סוגיהם השונים (כ-350,000 בשנה!): קיוסק, מסעדה, שירותים, חדרי למידה ומרכז מידע. לצד הצרכים השימושיים נשמרו העקרונות המנחים, ומרכז המבקרים הינו המבנה הראשון בישראל ש עמד בחמשת הקריטריונים של תו התקן לבניה ירוקה, וזכה בציון מצטיין.

מה ירוק כל כך בבניין (חוץ מהגג כמובן)?

תהליכי תכנון ובניה מקטינים מאד ואף מעלימים את ההשפעות השליליות של בנין על סביבתו ואף על המבקרים והשוכנים בו. מרכז המבקרים של רמת הנדיב תוכנן כך, שהיעילות האנרגטית שלו תהיה גבוהה, כלומר, המבנה שקוע באדמה, שמספקת בידוד מצוין, וכך אין צורך בחימום וקירור מסיביים. כמו כן הותקנה בו מערכת מיזוג גאותרמית זו מערכת המוטמנת בעומק האדמה ומשתמשת בחום הקבוע של האדמה כמקור אנרגיה לקירור המבנה בקיץ וחימומו בחורף. כל זה חוסך בחשמל – אנרגיה. במבנה הותקנו חלונות עיליים המאפשרים תאורה על ידי אור השמש בכל שעות היום. הקירות נצבעו בצבעים ידידותיים לסביבה (מבחינה כימית ואסתטית גם יחד). נעשה שימוש בחומרי בניה מקומיים, דבר החוסך הובלות ארוכות הדורשות שריפה רבה של דלק. חומרי האבן העודפים נגרסו ונעשה בהם שימוש כחצץ. הפסולת שלא מוחזרה, מוינה ונמכרה.

הבניין תוכנן על מנת להיות בר קיימא, מתקיים לאורך שנים, הוא מתחשב בסביבה, גם בסביבה הקיימת בהווה, בה הוא מנסה לפגוע כמה שפחות, וגם בסביבה העתידית, בכך שהוא דואג להמנע מזיהומים שיפגעו בה, מניצול יתר של המשאבים ומהפרעה משמעותית לקו הנוף. תשומת לב רבה הושקעה בתכנון – מתקנים מיוחדים אוספים את מי הגשמים ומחדירים אותם לבורות המחזירים אותם לקרקע. מים שנעשה בהם שימוש עוברים למתקן טיהור ולאחר מכן משמשים להשקיית הגן.

מסתבר, שהדאגה לסביבה עושה טוב לבני האדם. מחקרים שנעשו במבנים אחרים שנבנו על פי תו תקן ירוק, מראים שיפור באיכות החיים של המבקרים, בבתי חולים שנבנו בשיטה זו התקצר זמן האישפוז, בבתי ספר השתפרו ההישגים במבחנים וכך הלאה.

הפרטים הקטנים הם שעושים את ההבדל; התכנון הקפדני, הביצוע היסודי. הפתגם העממי טוען, ש'לקנות בזול זה לקנות ביוקר'; מי שקונה סחורה גרועה יאלץ לחזור ולקנות עוד ועוד וכך ישלם בטווח הארוך ביוקר על אותו מוצר. העשיר לעומת זאת, קונה ביוקר וכך משלם לאורך זמן פחות. החשיבה האקולוגית גם היא מבקשת להשקיע בהווה יותר ממה שלכאורה נדרש, על מנת לא לשלם מחיר יקר יותר בעתיד. העקרון הזה משתקף היטב במבנה. אנו עוזבים כעת את הבניין הייחודי הזה ולדרכנו ניקח איתנו את צורת החשיבה שבסיס תכנונו; נוכל להשתמש בה בהזדמנויות שונות בחיינו.

תחנה 5 מסלול כחול; תצפית- לו הייתי רוטשילד

מסלול כחול; תצפית- לו הייתי רוטשילד

צילום: חיים מאירסון

נצא מגני הזיכרון ונלך על פי השילוט אל פארק הטבע. מרחוק נבחין בשבשבת כחולה, בקרבתה נמצאת נקודת היציאה אל המסלולים בפארק.

אנו עומדים בתצפית, הנוף נפתח לפנינו צפונה ומערבה, רחב וירוק. בניגוד לגן בו הלכנו מוקפים בצמחיה מסודרת, בשונה מהשבילים הכבושים בהם הגענו אל השבשבת. הגבעות סביבנו מכוסות בחורש ארצישראלי סמיך. האמנם השטח סביבנו טבעי לחלוטין? גזרי העץ המסמנים את הדרך מעידים שלא, אך יש מעבר להם עוד מערכת אנושית שלמה.

במשך שנים רבות עמלו ברמת הנדיב על מחקר אקולוגי שיאפשר ליצור ממשק שישמור על השטחים הפתוחים ללא התערבות אנושית גסה. החוקרים הבינו, שאם הם רוצים למזער נזקים של שרפות, למנוע את "הרמת" הנוף או את שינוי הרכב המינים, עליהם להתערב בעיצוב הנוף הצמחי. בעצם בשביל לשמר את הנוף כפי שהוא יש צורך בבקרה ופעילות. החוקרים בחרו לעשות את עיקר ההתערבות על ידי גורם 'טבעי' – עדרים של פרות ועזים שהוכנסו לשטח לרעות, ובכך צמצמו את הצומח. בנוסף לכך נקטו בפעולות הכרחיות של כריתה, גיזום, נטיעה, שריפה מבוקרת והשבת בעלי חיים אל הטבע. החוקרים מקפידים לשמור על כך שהתכנון המנחה אותם, הממשק שהם בונים לאזור פארק הטבע, יהיה אדפטיבי- מסתגל. כל הזמן נאסף מידע לגבי השטח, וכך נבנה בסיס ידע שמאפשר התייחסות מתאימה לתקופה המתאימה.

גם להתערבויות אלו, עדינות ככל שיהיו, יש מחיר. במקרה הזה – מחיר אקולוגי המתבטא בדלדול עושר הצומח העשבוני, "צמצום הכמות והמגוון של מיני החרקים", פגיעה בפריחה של פרחים מסוימים ועוד.

בשנים האחרונות מתקיים ברמת הנדיב מחקר ארוך טווח, הבודק את ההשפעות והמרקמים האקולוגיים בטווחים של עשרות שנים ובשיתוף פעולה בין לאומי, לא מחקר מקומי של שנים בודדות כפי שהיה קודם לכן. שוב, ניתן לחוש בתכנון קפדני, חזון לטווח ארוך, היכולת לעבוד במתינות ולפעול מתוך שיקול דעת שנעשה בנחת. זה אחד הקשרים בין פרויקט ההתיישבות והמהפכה הירוקה ברמת הנדיב: שניהם אקולוגיים בעומק שלהם, יש בהם מחשבה ארוכת טווח, המתחשבת בעתיד הרחוק. שניהם מתייחסים אל התנאים הנוכחיים, אך נושאים עיניים הרבה מעבר להם.

בשביל ריצה למרחקים ארוכים דרושים חזון- לדעת לאיפה רצים, ואמצעים- הכושר והיכולת לרוץ לשם. המהפכה הירוקה – מחקר שיעמיק אותה וחינוך שיעשיר את האוכלוסיה בה – היא הנתיב בו בחרו להשקיע ברמת הנדיב. לו היינו רוטשילד, מה היינו אנו בוחרים לעשות?

עם הרוח
close

ד"ר דניאל שליט הציע ב-1994 דרך הסתכלות אחרת על הבעיה האקולוגית, הנובעת ממקורות ישראל. הסתכלות שאינה אנליטית, מפרקת, אלא דווקא הוליסטית וכוללת ריסון עצמי וחשיבה לטווח ארוך.

אבל כשם שטעות היא לתפוס את הבעיה האקולוגית כבעיית טבע ונוף, או כבעיית החור באוזון – כך טעות היא לראות אותה רק כבעיית פסולת וזיהום.

האדם מסכן את סביבתו גם כאשר הוא מתערב במבנה של סביבתו בעוד אין לו תפיסה שלמה שלה. התפיסה המדעית שואבת את כל עצמתה מכך שהיא מפרקת, כאמור לעיל, את המציאות לרכיבים, ובונה אותם מחדש כמערכות מעשה-ידי-אדם. אבל המבנה האמיתי של הטבע הוא זה של מערכות אורגניות, שבהם כל רמה היא שלם בפני עצמו. את המבנה הזה אין אנו מבינים, וכנראה שלעולם לא נבין אותו עד סופו בשיטה האנליטית…

למרות שהבעיה נראית מעשית, פרקטית, טכנית, ביצועית, חקיקתית, ושאר השטחים שבן-זמננו שולט בהם להפליא – שרשיה נמצאים עמוק בתפיסת-העולם ובתפיסת עצמו של האדם המערבי, שטחים שבהם הוא מגשש באפלה. ולכן, מלבד הקדמות וחתימות רמות ומצלצלות, נבצר מן המערב להתקדם מעבר למצב ההרס-העצמי שלו כרגע…

(מתוך 'אקולוגיה וירושלים', דניאל שליט).

תחנה 6 עין צור –- אנשים ברמת הנדיב

עין צור

עין צור –- אנשים ברמת הנדיב

צילום: חיים מאירסון

נפנה שמאלה אל המסלול המסומן בסימון שבילים כחול וכן בגדמי עצים הצבועים כחול. נחצה שביל ג'יפים וניכנס דרך מחסום מתכת אל השטח הפתוח. נעקוב אחר הסימון הכחול ולאחר כ-100 מטר נגיע לנקודת תצפית. מהתצפית נרד עם השביל עד שנגיע לחרוב גדול, נפנה ימינה עם השביל ונמשיך דרך קבוצת שיחים ולאחר מכן בדרך פתוחה שמצדדיה משוכות צבר עד שנגיע לחרוב גדול נוסף שתחת עלוותו ספסלים אחדים. זה מקום מצוין לעצירת צהריים. מהחרוב נמשיך עוד כ-50 מטר עם השביל, נעבור שתי ביצות קטנות (בתקופה) ונעלה במדרגות אל תוך מבנה של בית מרחץ רומי. סמוך לבית המרחץ מעין קטן – עין צור – ובריכה שניתן להיכנס אליה.

לאחר שהלכנו בממלכת הטבע, עם סימנים אנושיים אך ללא נקודת יישוב, הנה הגענו אל מוקד היישוב הקדום של האזור. סביבנו קל להבחין במבנה עתיק – בית מרחץ, ובמעין קטן הזורם דרך נקבה אל בריכה. כמות המשקעים השנתית ברמת הנדיב הינה 560 מ"מ, ספיקת המעין, עין צור, הינה 29 מ"ק ליום, מה שמאפשר קיום אנושי לאורך כל השנה.

משחר ההיסטוריה התיישבו אנשים ברמת הנדיב, ובאזור נמצאו עדויות לקיומה של התישבות אנושית כבר בסביבות שנת 1200 לפני הספירה. באזור נמצאו שרידים מתקופות הברונזה, הברזל (מאה 10 לפנה"ס), התקופה הפרסית (המאה ה-4–7 לפנה"ס) התקופה ההלניסטית (המאה ה-2–4 לפנה"ס), התקופה הרומית הקדומה (37 לפנה"ס–132 לסה"נ) התקופה הרומית (המאה ה-3) ואחרונה חביבה – התקופה העותמנית (המאה ה-19). חורבותיו של הישוב שאנו רואים הינן מהתקופה הרומית וליתר דיוק מתקופת שלטונו של הורדוס, בית המרחץ שיך לארמון הרודיאני גדול (4800 מ"ר) ששכן על הגבעה מעלינו (צפון מערב).

ומה קרה פה בעת החדשה? בזמן מפעלי ההתיישבות של הברון?

ב-1913 רכש הברון את הקרקע מידי משפחת חורי, בין 1914–1916 עיבדו את הקרקע הגדעונים – עשרה מבני זכרון יעקב ועולים שהצטרפו אליהם מרוסיה, תימן וארה"ב, הישוב נקרא גבעת בנימין. מלחמת העולם הראשונה הביאה לפיזור המתיישבים וחיסול נסיון ההתיישבות. בעקבות החלטת הברון לרכז את מאמציו באזור השומרון, שוב החלה התרחשות באזור, ביצות הכבארה יובשו וסמוך לגבעה הוקמה מושבה למופת – הלא היא בנימינה. אל הגבעה הזאת עלו ב-1920 קבוצת חלוצי השומר הצעיר, אולם התנאים הקשים הכריעו אותם, והם נטשו את המקום. ב-1937 נעשה הניסיון האחרון ליישב את המקום על ידי פלוגת בית"ר, אשר הקימה קיבוץ חקלאי, אך עקב חוסר הסכמה עם פיק"א, החברה המיישבת באותה העת שטיפלה בהתיישבות אך ורק בארץ ישראל נאלצה לעבור לצידה של בנימינה. באותן השנים כבר יועדה הגבעה להפוך לאתר זיכרון לברון כך שנסיונות התיישבות חדשים לא נעשו יותר בתחומה.

תחנה 7 השבשבת הגדולה – סיכום

השבשבת הגדולה – סיכום

צילום: חיים מאירסון

מהמעיין נעלה עם השביל דרך החורש, נעבור בגת קטנה ונגיע חזרה אל השבשבת הכחולה שממנה התחלנו. בקרבתה נמצא מגרש החניה.

הלכנו על הציר האורכי של רמת הנדיב. מגני הזיכרון אל הטבע, וכעת אנו כמעט שבים אל ממלכת האדם, טיילנו בין עושר מינים- עושר אקולוגי ועושר אנושי.

אקולוגיה היא המדע הרב תחומי המובהק ביותר. היא מעמידה בפני האדם המודרני שני אתגרים גדולים בחשיבה. האתגר הראשון הוא היפוך הכיוון – החשיבה המדעית רגילה לפרק כל דבר לגורמים, האקולוגיה דורשת חשיבה על השלם המתחשבת במערכות רבות. האתגר השני קשור לקצב פנימי- החשיבה האנושית בטבעה נוטה בקלות להיות הישרדותית ומחפשת פתרונות קרובים בעוד שהאקולוגיה וההתחשבות בסביבה דורשות איפוק, חשיבה ארוכת טווח, חשיבה בת קיימא, חשיבה של עשירים – במובן היפה ביותר של המילה.

ברמת הנדיב עושר גדול, וזה המקום ללמוד להיות עשירים, עשירים שאינם רואים רק את עצמם, אלא מעניקים מתוך הבנה עמוקה שהם חלק ממערכת, ומתוך אמונה, שהכל מגיע וחוזר למקור אחד, ומה שאתה נותן הוא באמת בסופו של דבר מה שאתה מקבל.

טיול נעים!

עם הרוח
close

על הנטיה לאגור ולא לתת עמד יאנוש קורצ'ק ואף הוסיף מילים של חלום לעתיד שיבוא:

יש לך – תן. קשה? אני יודע. אבל תן בכל זאת. ללא תרעומת, מכל הלב. זה חשוב. נסיון – ומי יודע? אולי בשורת הימים שיגיעו (לא כ"כ מהר), כאשר ישתנה האדם (חייבים להאמין), והוא ייהנה יותר לתת מאשר לאגור. פשוט לא יהיה מסוגל לנהוג אחרת. בינתיים תעניק משלך באורך רוח, עד אשר (חייבים להאמין) יחלוק האדם בשמחה את מה שיש לו.