כיכר בתי מחסה

צילום: חיים מאירסון

מהקארדו הסגור נפנה ימינה נעלה במדרגות לרח' היהודים, נפנה בו ימינה (דרומה) ולאחר כ-50 מטר נפנה שמאלה ונגיע לרחבה גדולה שבמרכזה המבנה המרשים של בית כנסת החורבה. נלך צמוד לצלע הימנית של הכיכר, נחלוף על פני חנות מכולת קטנה ונמשיך כאשר מימיננו קיר של מבנה. כאשר המבנה מסתיים נפנה ימינה לרח' המקובלים ; משמאלנו רח' חיי עולם – לא נפנה אליו, אלא נמשיך עוד כמה מטרים ונעלה במדרגות שמעליהן דלת גדולה ומפוארת של בית הכנסת האיסטנבולי. ניכנס לסמטה הצרה, רח' הגלעד, שבמעלה המדרגות ונמשיך בה עד שנראה משמאלנו מצבת זיכרון לחללי הרובע היהודי בתש"ח. נפנה שמאלה לרח' מעמדות ישראל, נעבור את המצבה, ונכנס לכיכר רחבת ידיים – זוהי כיכר בתי מחסה.

אנו עומדים בכיכר רחבה. אם נביט סביבנו נתרשם מהלובן המבהיק; אין כמעט צל, הכל בגוונים בהירים; הרגשה כמעט מדברית. כיכר בתי מחסה היתה החצר המרכזית בשכונה היהודית האחרונה שהוקמה בתוך החומות בשנת 1857. השכונה יושבת על שוליה הדרומיים מזרחיים של הגבעה הניצבת ממערב ומצפון להר הבית. לא נרחיב אודות השכונה כעת, אלא נפנה אל שני העמודים הניצבים במרכז הכיכר סמוך לגדר הנמוכה. עמוד אחד רחב מאוד ונמוך – ניגש אליו וננסה להקיף אותו. כמה אנשים דרושים לכך? סמוך לעמוד זה נמצא עמוד נוסף – צר וגבוה יותר. שימו לב: העמוד עשוי חוליות-חוליות של אבן. אם נבחן את העמוד היטב מקרוב נמצא על החוליה הרביעית מלמטה את הספרה היוונית 8, הוכחה לכך, שחוליה זו היתה מיועדת להיות שמינית מבין החוליות המרכיבות את העמוד. העמודים הללו הינם שרידים מימי בית שני, אשר נמצאו בקרבת מקום והוצבו בכיכר. יש אף בסיס להניח, שמקור העמודים בהר הבית הסמוך כל כך, וזאת לפי תיאורו של יוספוס פלביוס, הסטוריון יהודי רומי המתאר את גדלם וצורתם של העמודים באכסדרת העמודים המפוארת – 'הסטיו' המלכותי במקדש. יוספוס מתאר עמודים רחבים עד כדי כך שדרושים שלושה גברים על מנת להקיף אותם: "עוביו של כל עמוד היה (כזה שהספיק) לשלושה אנשים אחוזים אלה באלה בזרועותיהם הפרושות לחבוק אותו" (קדמוניות היהודים, טו, יא). נעצור לרגע ונסקור בקצרה את השתלשלות התקופה אותה אנו מכנים תקופת בית שני, סקירה מרחבית זו תעזור לנו להבין טוב יותר את הממצאים שלפנינו.

תחילת תקופת הבית השני בירושלים הינה בשנת 538 לפנה"ס,  בשיבה של יהודים מגלות בבל בעידוד השלטון החדש – השלטון הפרסי. שבי ציון הקימו מחדש את המקדש בירושלים במתכונת צנועה בהרבה מבית המקדש אותו החריבו הבבלים בשנת 586 לפנה"ס. עם הזמן הלכה, התחזקה וגדלה האוכלוסייה היהודית. בשנת 333 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את האימפריה הפרסית, וממשיכיו הטילו גזרות קשות על האוכלוסייה היהודית, שהובילו להתקוממות ולמרד. מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס היה בעצם תחילתה של ממלכה עצמאית יהודית. המלכים החשמונאים פיתחו את ירושלים: בנו חומה חדשה ומערכות מים ושיפצו את המקדש. לאחר כ-100 שנות שלטון, ב-63 לפנה"ס, פרץ סכסוך קשה בין שני יורשים אפשריים: הורקנוס ואריסטובולוס., סכסוך זה הסתיים בעזרתו של מצביא רומי בשם פומפיוס. שליט חדש מטעם רומא מונה למלך, היה זה בן למשפחת גרים בשם הורדוס. מלך זה היה בנאי אדיר שהשאיר את חותמו בכל רחבי הארץ. מפעלי בניה משמעותיים הוקמו בירושלים, העיקריים שבהם – בניית מערכת אספקת מים והרחבת רחבת המקדש ובנייתו מחדש. לאחר מותו של הורדוס המשיכו בשלטון צאצאיו. בשנת 66 פרץ מרד בארץ ישראל, ולאחר מצור של שלוש שנים כבש טיטוס הרומי את ירושלים ושרף את המקדש.

העמודים אותם הקפנו הינם מתקופת הורדוס, מסוף תקופת בית שני. הסטיו המלכותי שבנה הורדוס על רחבת הר הבית היה הבנין הארוך ביותר ובעל מספר העמודים הרב ביותר בעולם העתיק. פלביוס מספר עליו כי "אלה שלא ראו (את הבניין) לא האמינו, ואלה שנזדמנו לראותו הביטו עליו בהשתוממות". בשוק, שהיה ממוקם בסטיו, היה ניתן להשתמש בכל מטבע מרחבי העולם – אפשרות שהייתה קיימת רק בירושלים וברומא. ירושלים הייתה, אפוא, עיר חזקה ומפוארת מאד לקראת סוף ימיה.

היום בכיכר בתי מחסה, נשאר מרחב גדול, ובו מוצבים שני עמודים שבורים, שאריות מעיר בנויה ומפוארת, עיר שכיום הדרך היחידה לחזות בה היא בעזרת הדמיון.

אולם הסתכלות מעמיקה יותר תגלה שני בורות מים במפלס הנמוך יותר של הרחבה, שני בתי ספר ממערב ומדרום לה, ובתי מגורים בשוליה האחרים; ואם הגעתם בדיוק בזמן ההפסקה – המון ילדים משחקים. חיים חדשים שצומחים על אותה רחבה הטומנת בחובה את העבר החרב.

ואנחנו, המבקרים, פוגשים שכבות שכבות, סוף נושק להתחלה: עיר שהיא תל.

בית כנסת החורבה

צילום: חיים מאירסון

נצא מכיכר בתי מחסה ונשוב בדרך בה באנו חזרה אל הכיכר הגדולה של בית כנסת 'החורבה'. ניצמד לימין  ולאחר עשרות מטרים אחדות נתעקל עם דרך מרוצפת אבנים ימינה אל רח' הקראים. לאחר כ-15 מטר נעמוד מול הכניסה לרובע ההרודיאני.

 (שעות הפתיחה: א'–ה' 9:00–17:00, ו' 9:00–13:00, בתשלום. לבירורים נוספים 02-6265922).

נרד מספר מדרגות אל מתחת לפני השטח. האויר קריר ולח יותר, אפשר להרגיש שיצאנו מהחום הכבד של הקיץ אל קרירותו הנעימה של הבית, כמעט כמו הכניסה מהרחוב לחלל ממוזג. ואכן, אנו נכנסים אל שכונה של בתים: הפרבר ההרודיאני הינו מתחם של שישה בתים, היושבים במורד הגבעה הצופה להר הבית. השכונה התגלתה במהלך בניית היסודות לישיבת הכותל, הבנויה כיום מעליו. הבתים היו בנויים בצורה מדורגת, זה מעל זה במורד הגבעה, גגו של האחד היה המרתף של האחר, כך שכל בתי השכונה צפו אל הר הבית עליו היה ניצב בית המקדש.

הבית המערבי: ניכנס אל הבית הראשון המתגלה לנו לאחר הירידה במדרגות, ממש מולנו. אנו בעצם רואים כאן את מרתפו של בית עתיק. בתוך המרתף אנו רואים חדרים ואפילו מדרגות שעולות אל קומה עליונה שכבר אינה קיימת. הרצפות עשויות בחלקן פסיפס. נמשיך עם השביל המקיף מימין ונגיע לפינת הבית. נביט למטה ונראה רצפת פסיפס המובילה למדרגות אבן היורדות אל מקווה טהרה. סמוך למדרגה העליונה ישנו כלי אבן – זוהי כנראה עריבת הרגליים המוזכרת במשנה.

נמשיך לרדת במדרגות, נעבור שורות מושבים מימיננו, משמאלנו תמונות המציגות את שלבי החפירה, ולאחריהן נגיע אל הבית האמצעי. ניתן ללכת בשביל השמאלי ולהתרשם מהפריסטיל – שורת עמודים שהוצבה במעין מרפסת הצופה מזרחה אל הר הבית. סמוך לפריסטיל ישנן כותרות אבן יפהפיות ששרדו מהבתים העשירים שניצבו כאן. ליד הפריסטיל ניתן עוד לחוש מעט בחום המגיע מבחוץ, לשמוע קצת מהקולות של הרחוב המודרני, אולם אנו נשוב ונסתובב אל השכונה השקטה הקרירה בה התחלנו ללכת. נמשיך חזרה לפיצול, ונראה מולנו תצוגה של כלים. רבים מהכלים עשויים אבן; תושבי ירושלים השתמשו בהם על אף היותם מסורבלים וכבדים. תושבי ירושלים הקפידו מאד על דיני הטומאה והטהרה, וכלי אבן אינם נטמאים לעולם. מאחורי התצוגה על הקיר ישנה תצוגה נוספת. נתמקד בה בפריט אחד – חתיכת טיח ועליה משורטטת מנורה. כיצד נראית המנורה הזו? קניה ישרים, בסיסה מורכב משלוש רגליים, והיא פשוטה למראה, ללא קישוטים. מי צייר את המנורה הזו? אחד מילדי הכהנים שהלך עם אביו למקדש? אולי כהן מבוגר שניסה את יכולות הציור שלו על הטיח במרתף? איננו יודעים מי היה הצייר, אולם כנראה שהיה בן לתקופה בה, אכן, הייתה מנורה במקדש בירושלים, ואותה ניסה לתאר לנו. המנורה היא סמל יהודי קדום, היא מציינת את החכמה המשולה לאור, היא סמלו של חג החנוכה, ואף נבחרה לשמש סמל למדינת ישראל.

נמשיך לרדת, משמאלנו נראה חדרים מרוצפים בפסיפס ובהם רהיטים. נמשיך עוד גרם מדרגות אחד, והנה אנו בבית המידות. בית זה גדול במיוחד, שטחו כ-600 מ"ר. מימיננו קיר מעוטר בפרסקו, ועליו סימני פיח, ותחתיו קורת עץ שרופה. שרידים מוצלים מאש השרפה הגדולה שהתחוללה כאן כמעט חודש לאחר חורבן המקדש, כאשר נכנסו הרומאים אל שכונות המגורים בח' באלול בשנת 70. בתלמוד מסופר, כי לאחר החורבן לא רצו אנשים להמשיך בחייהם, התנזרו מיין ובשר, ושקעו במעין אפאתיות ודיכאון.

מעניין הדבר, כי במהלך השנים לא התווספו מועדי חורבן חדשים ללוח השנה העברי, אלא 'הולבשו' על ט' באב, ביום זה חרב המקדש בפעם הראשונה והשניה, ביום זה מציינים את גירוש ספרד (שאכן אירע בט' באב!), וגם את מסעי הצלב, פרעות ת"ח ות"ט, וכך הלאה. יום החורבן, אם כן, נבחר לציין את רעיון החורבן בהתגלמויותיו השונות, את כל מה שנשבר וחרב ויבש.

במרתף השרוף הזה מתחת לפני האדמה, רחוק מהחום הכבד, אנו יכולים לעמוד לרגע ואולי לנסות ולחשוב על איזה חורבן' מוכר, משהו שבור בחיים שלנו. משהו שהיה מלא חיים ונשרף ואולי התכסה כבר בשכבות רבות, משהו שאין בו חיים שמושך אותנו לפעמים למחוזות של כובד, בכי ויאוש.

תכנון הבתים והממצאים שהתגלו בהם, מעידים על תרבות דיור ברמה גבוהה ועל אמידותם של דיירי הבתים. מדובר בשכונת מגורים מסוף ימי הבית השני, בה התגוררו בני המעמד הגבוה ומשפחות הכוהנים המיוחסות. הבתים הללו  מאפשרים לנו הצצה אל תנאי המגורים ואורח החיים של 'אצולת ירושלים' ערב החורבן. בחלקים אחרים של העיר מאותה תקופה היו שכונות של אנשים שחיו בתנאים כלכליים קשים ביותר, שכונות בהן לא נמצאים ממצאים מרשימים כפי שראינו זה עתה. היחסים בין המעמדות השונים – כאז כן עתה – לא היו קלים, וכך הברייתא המובאת בתלמוד מספרת על כמה משפחות כוהנים מיוחסות: "שהם כוהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהם אמרכלין (פקידים חשובים) ועבדיהם חובטים את העם במקלות" (פסחים, נז,א). חז"ל תולים את חורבן ירושלים בתקופת הבית השני ב'שנאת חינם'. החורבן אינו מאורע סתמי שאירע על רקע פוליטי בלבד, אלא מאורע שקדמו לו התרחשויות חברתיות ורוחניות: שחיתות שלטונית, חוסר כבוד ופערי מעמדות קיצוניים בין שכבות האוכלוסיה. ההסתכלות הזו של חז"ל בנוגע לחורבן מציגה שני רבדי חיים המשפיעים האחד על השני – הרובד החיצוני והרובד הפנימי. התהליכים העמוקים של התדרדרות מוסרית פנימית המובילה לשנאת החינם, החריבו את הקשר העמוק, המהותי בין ישראל לאביהם שבשמיים, קשר שאמור היה להתבטא בעשיית משפט צדק ואהבת חסד. כאשר הקשר המוסרי-רוחני ניתק, ממילא בסופו של דבר ניתק גם הקשר הפיזי. בית שאינו מבטא קשר אמיתי וקרבה מוחשית, מאבד את משמעותו וממילא את קיומו. חורבן המקדש, הבית, הוא גם חורבן הביתיות – תחושת הקרבה עם הקב"ה ועם עולם הערכים אותו הנחיל לעמו.

נמשיך הלאה, המעוניינים יכולים להסתובב בחללים הנוספים של האתר, ולהתרשם מהממצאים.

רחבת הכותל

צילום: חיים מאירסון

נמשיך במדרגות עד שנגיע אל רחבת הכותל המערבי.

קיץ, קץ, סוף שנה, זמן בו מתפרצות כל השאלות הבוערות לפני שתגיע עונת התשובה. מה חסר, מה שבור, מה אבד? ננסה להמשיך ולהרהר, להשתהות מעט בשאלה, המנערת מעט את העולם הבנוי, המסודר, שעל פני השטח. הקארדו, עמודי הסטיו המלכותי והפרבר ההרודיאני מאפשרים לנו להביט אל קיץ קשה לפני כ-2000 שנה, ומתוכו לצאת אל הקיץ הישראלי שלנו עם כמה שאלות.

אם ברצוננו להמשיך ולהכיר עוד ממצאים מהתקופה נפנה ימינה (דרומה) אל חפירות הכותל הדרומי או שמאלה (צפונה) אל מנהרות הכותל, שני אתרים מרתקים מהתקופה – כדאי לתאם מראש.