אנו מזמינים אתכם
לצעוד אִתנו בדרכו של נעם ז"ל.

במפגש עם הטבע והארץ
נפגוש גם את עצמנו
ונגלה כוחות ותנועה
רוח ומשמעות.

• תחנה 1

  לפני הכל, קצת על הזמן

  

  לפני הכניסה לתוך מערבולת העיר העתיקה, נעצור לרגע את מרוץ החיים סביבנו, ננסה להשקיט את המולת הרחוב, את הכבישים ואת הרעש. נעמוד מול הים ונהנה משמש חמה ומבריזה קרירה הנושבת היְשר מן הים. נקשיב לרחש הגלים, הם שראו כל מה שקרה כאן לפנינו, ויוסיפו להיות עדים למה שיקרה כאן אחרינו. נכניס את השעונים לתוך הכיס וננסה להקשיב לזמן המדבר אלינו ברמזים מתוך העיר.
  אנו נמצאים בטיילת שבין יפו לתל אביב. נקודת הביניים הזו בין יפו לת"א תהיה הציר סביבו נלך היום במסלול. אם תל אביב היא 'עיר ללא הפסקה' אזי יפו היא עיר שבה הזמן כמעט עמד מלכת. באוקטובר 1949 החליטה הכנסת לאחד את כל האזור ולקרוא לו 'יפו-תל אביב', לפי הסדר הכרונולוגי. כעבור שבועיים הכנסת חזרה בה והחליטה לקרוא לאזור 'תל-אביב-יפו' לפי החשיבות. העיר הגדולה תל אביב נולדה מתוך יפו הקטנה, ואכן שמה של תל אביב מכיל פרדוקס: מצד אחד- תל, סמל לעתיקות ולקדמוניות, מהצד השני- אביב, פריחה, התחדשות וחדשנות. בסיורנו ביפו העתיקה נלך בסמטאות קסומות ונחפש רמזים המעידים על המתח בין הישן והחדש.
  
   דבר נוסף שנוכל לראות מן הזווית שלנו הוא צורתה של יפו - גבעה הבולטת מתוך המישור ונושקת אל הים. בעבר בחרו האנשים את מקום מושבם לפי קריטריונים ברורים: מקום היושב על דרך ראשית (דרך הים העתיקה, שעברה ממצריים ועד למסופוטמיה, הים השחור), נקודה גבוהה מספיק המאפשרת שליטה ותחושת ביטחון, מים לשתייה ופרנסה. תושבי המקום התפרנסו מן הנמל הטבעי שהביא למסחר פורה ונהנו מתחושת ביטחון בשל הגובה של עירם.

  לאורך ההיסטוריה כמעט ולא ישבו יהודים ביפו. היא מוזכרת באובליסק מימי פרעה תחותימס, ובספר יהושע נזכרת יפו כעיר שלא נכבשה. בתקופה החשמונאית העיר הייתה תחת שלטון יהודי למשך כמאתיים שנה, ומאז ועד התעוררות הציונות לא ישבו יהודים בעיר. בתקופה הביזנטית הייתה התעניינות נוצרית בעיר שכתוצאה ממנה הוקמו לאחר מכן כנסיות ומנזרים, אפילו שגרירות הוותיקן נמצאת כאן. הממלוכים בתקופתם, ובראשם באיברס, הרסו את ערי החוף באופן שיטתי וביניהן גם את יפו. העות'מאנים בשעתם שיקמו את העיר, ורוב המבנים שנראה היום הם מן התקופה העות'מאנית, שבה שגשגה העיר.

  עם הרוח
  

• תחנה 2

  סליחה, מה השעה? - מגדל השעון

  

  מהטיילת נפנה מזרחה אל הכיכר המרכזית- כיכר השעון.
  אם כבר דיברנו על זמן...

  מגדל השעון הוקם על ידי מוריץ שיינברג, שען וצורף יהודי מיפו. המגדל היה אחד משישה מגדלי שעון שנבנו בארץ לכבוד 25 שנות כהונתו של הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני. המגדל נבנה בעזרת תרומתם של תושבי העיר, והוא אחד ממאה מגדלי שעון שנבנו ברחבי האימפריה העות'מאנית כולה. המגדל בנוי מאבן כורכר, וצורתו מזכירה במעט כנסייה אירופאית, בראש המגדל היו ארבעה שעונים, בעבר הראו שניים מהם את השעה באירופה ושניים הראו את השעה בארץ. בניית מגדל השעון הייתה לא רק צעד מרשים הנועד לפאר את העיר, אלא גם נשאה עִמה בשורה של חדשנות, משום שלצלילי פעמוני הכנסיות וקול המואזין מצטרף קול שלישי- קולו של הזמן. לעומת הדתות הזמן הוא אחיד יותר, קבוע יותר ואוניברסאלי. בעולם העתיק הבסיס שחיבר בין אנשים שונים, קבוצות ועמים היה האמונה והדת. ואילו בעולם החדש אנחנו מוצאים כי הזמן הוא המאחד בין כלל האנושות, ומעתה גם לתושבי יפו יש בסיס משותף - הזמן שחולף עבור כולם בקצב אחיד.
  גם תושבי יפו הבינו את הקשר בין הזמן והמקום, ובנוסף לשעה המקומית הם רצו להיות מודעים לשעה ברגע מסוים באירופה שהיוותה מרכז סחר ותרבות חשוב עבור תושבי הארץ.
  בפתחי מגדל השעון נקבעו סורגי מתכת ובהם סיפור תולדותיה של יפו. ממערב לשעון ניצבת תחנת המשטרה שנקראה 'הקישלה' (בית הסוהר); בימי התורכים והבריטים נכלאו בה לוחמי אצ"ל ולח"י. לאחרונה שוחזר המגדל, ובראשו שני שעונים ופעמון המצלצל אחת לחצי שעה. הכיכר שבה נמצא המגדל נקראה על שמו 'כיכר השעון'.
  
  מתוך 'יומנו של השען מוריץ שנברג': "בשנת 1902 חל איזה חג יובל בחצר השולטן עבדול חמיד. פקידי הממשלה הטורקית יחד עם נכבדי יפו הערבים והנוצרים הוזמנו לאספה בבית הממשלה בכדי לדון איך לחוג את יובלו של השולטן ובאיזה אופן להנציח ביפו את זכר המאורע הזה על ידי איזה מפעל ציבורי חשוב. גם אני הייתי בין הקרואים. היו שהציעו לחפור ולבנות באר ציבורית ועוד הצעות ממין זה. הבנתי מיד שמכל ההצעות הללו לא יצא דבר, יען כי את הכסף שיאספו למטרות אלו ישלשלו המאספים לתוך כיסיהם. על כן הצעתי דבר שנראה לי ליותר ממשי וניתן להגשימו בנקל: הצעתי היתה לבנות מגדל יפה באמצע העיר, ובמגדל זה לשים שעון גדול שיראה את הזמן מארבעה צדדים - בשני כיוונים את השעה האירופית, ובשניים [האחרים] את השעה הערבית. דעתי נתקבלה. את סידור השעון כמובן שמסרו לי ואני התמסרתי לדבר הזה במרץ רב, ואמנם התקנתי את השעון העירוני הגדול הנראה עד היום בכיכר שלפני בית הממשלה ביפו." 

  

• תחנה 3

  ש משהו לשתות? סביל אבו נבוט

  

  • ממגדל השעון נפנה מערבה, נמשיך מעט על רחוב יפת עד לפנייה מערבה (ימינה) לרחוב רוסלאן ונעמוד בשער העיר העתיקה. מצד ימין נראה ברז מים עתיק. זהו סביל אבו נבוט (ברזיה, בעברית). בנה אותו סולימאן פחה בשנת 1809. מעל לברזים נראה כתובות בערבית לכבודו של הסולטאן, המכונות 'טיגרות'. האגדה מספרת כי מושל יפו, אבו נבוט, שהכין את הסביל נהג באנשיו ביד קשה (נבוט=אלה) ודרש מהם לעמוד בחוקים ובדרישות שהציב. אחד מהחוקים היה שאחרי רדת החושך שערי העיר ננעלים. קרה הדבר, ואבו נבוט נשאר בחשיכה מחוץ לעיר. הוא קרא אל השומר, הזדהה בשמו, איים בחייו, אך השומר לא פתח לו, מכיוון שזוהי מצוות המושל. עם הזריחה פתח השומר את השער ולתדהמתו גילה כי אבו נבוט הוא המסכן שנשאר במשך כל הלילה מחוץ לעיר. המושל קם וחיבק את השומר. חיבק אותו מכיוון ששמר את מצוותו, ואז הרג אותו במכות אלה, מכיוון שהוא השאיר את מושל העיר לישון מחוץ לחומות.
  • נשאלת השאלה מדוע המושל אבו נבוט הציב את הברזייה מחוץ לחומות העיר? אנחנו ניצבים בתחילתה של דרך ראשית המובילה מיפו אל ירושלים. לאורכה הוצבו סבילים אשר אפשרו תחנות מנוחה עבור הולכי הרגל שהיו זקוקים למים במהלך המסע הרגלי. סביל אבו נבוט היה חלק מהשירותים שהמושל הציע לעוברים ושבים על יד עירו. סבילים דומים ניתן למצוא גם בלוד ובירושלים. בניית סביל על ידי מושל העיר העידה בפני עוברי האורח על כבודו וכוחו של המושל. בנוסף, חשיבותה של יפו כשער הכניסה לארץ ישראל משכה אליה רבים. המשיכה אל העיר הביאה עִמה לא רק שגשוג ומסחר פורה, אלא גם סכנות מצד שודדי דרכים ונמלים, אולי זו הסיבה להוראה שנתן המושל לסגור את שערי העיר בכל ערב עם רדת החשיכה. ואכן, העיר יפו הייתה מוקפת בחומה בצורה עם שער כניסה הקשה לחדירת אויב.
    נמשיך כמטר אחד אחרי הסביל, נחצה את הכביש, נעבור בסמטה שמולנו אל תוך העיר העתיקה, אל רחוב החלפנים. נשים לב לצורך בחלפני כספים דווקא בעיר נמל, בה מתרחש מסחר רב בין ארצות שונות.

  

• תחנה 4

  מהעבר אל העתיד- גן הפסגה

  

  נפנה ברחוב החלפנים ימינה אל רחוב הצורפים, נפנה שמאלה ונתקדם עד הכניסה הראשית לגן הפסגה.
  הגענו אל גבעת דשא ובראשה פסל. זוהי הנקודה הגבוהה ביותר ביפו - גן הפסגה. ממקומנו הגבוה נוכל לראות את מסגד מחמודיה שנבנה על ידי אבו נבוט בתחילת המאה ה-19. גובה הצריח מעיד על מספר המתפללים הרב שהיו בו. על ידינו נמצאת גם כנסיית סנט פטר (ע"ש פטרוס) השייכת למסדר הפרנציסקני. הפרנציסקנים (לובשים גלימה חומה וחגורים בחבל) קיבלו מהוותיקן את תואר 'שומרי המקומות הקדושים', ולכן במקומות רבים בארץ יש כנסיות פרנציסקניות.
  את הפסל שבראש הגבעה יצר האמן דניאל כפרי, ואת בנייתו מִמנה משפחת מאיר. אם נעמוד על  יד הפסל ונביט לכיוון צפון תל אביב נוכל לראות את מגדל שלום מאיר. הפסל מזכיר בצורתו שער ומפוסלים בו שלושה סיפורים תנ"כיים: עקידת יצחק, חלום יעקב וכיבוש העיר יריחו. שלושת המאורעות האלו מחברים אותנו אל העבר- הניסיון שאברהם אבינו התנסה בו, הוכיח את נאמנותו לאלוקים וכרת עמו ברית עולם, חלום יעקב המחזק את הקשר בין האדם, הארץ ואלוקים, וכיבוש העיר יריחו, כיבוש שאירע בדרך נס; בני ישראל סבבו את העיר ותקעו בשופרות, וה' הפיל את החומות. צורת הפסל כצורת שער יכול לסמל עבורנו את משמעותה של יפו לאורך כל ההיסטוריה- שער הכניסה לארץ ישראל. והסיפורים המפוסלים בו מסמלים עבורנו את הקשר שיש לעם ישראל עם ארצו.
  הזמן שחלף מאז ימי האבות כאן בארץ ישראל ועד העת החדשה שבה שבו יהודים אל ארץ אבותיהם לא פגם בקשר בין הדורות. היהודים שעלו אל ארץ ישראל בעת החדשה ועברו בשער הכניסה אליה - העיר יפו - הגיעו ממניעים שונים; בין אם מניעים שדחפו אותם ממקום מושבם בגולה (רדיפות, פוגרומים וגילויי אנטישמיות) ובין אם מניעים שמשכו אותם לעלות אל הארץ - מניעים דתיים וחלוציים. מבנה השער ועיצובו רומזים  לנו מה נמצא בבסיס המניעים של כל עולה חדש לארץ - הקשר של העם היהודי לארצו והברית שנכרתה בין העם היהודי והאל עם הבטחה לחיים על האדמה הזו.
  באמצעות הפסל נוכל גם לראות את הקסם שיש בקשר בין ישן וחדש - סיפורי התנ"ך הקדומים קמים לתחיה בדורנו, בעת החדשה, בה שב עם ישראל אל ארצו ומחדש את חייו על פני האדמה הזו.

  בנוסף לפסל, מעבר לו, נמצא בגן הפסגה גם את גשר המשאלות. על הגשר עצמו טבועים סמלי המזלות, ויש המאמינים כי כל אדם שיעמוד על יד הסמל של המזל שבו נולד ויביע משאלה - משאלתו תתקיים. אם נבחן את נושא המזלות דרך נקודת מבט של זמן, נראה כי הזמן שוב משחק תפקיד ראשי בחיינו. אדם נולד בשעה מסוימת ובתאריך מסוים, והזמן בו נולד הוא שקובע את מזלו ואולי אף את עתידו. כאשר כל אחד מאתנו יעמוד על יד הסמל של מזלו, הוא בעצם יעמוד על יד מה שמסמל את הזמן בו הוא נולד! לזמן שחולף יש משמעות גדולה עבור הצמיחה והגדילה בעולם- צמחים, בעלי חיים ובני אדם-  ואולם יש לזמן גם משמעות נוספת- הוא מקבע את החיים שלנו במסגרות של דקות, שעות, ימים ושנים. זה המקום להתחבר אל העבר שלנו ולבקש ולחלום על העתיד. בימים האלה הגשר סגור, ולא ניתן לעלות עליו.

  עם הרוח
  

• תחנה 5

  הזהב של יפו- פסל עץ התפוז המרחף

  

  מרחבת הפסל נרד בזהירות במדרגות קטנות. נראה בדרכנו גן ארכיאולוגי הנקרא 'גן שער רעמסס'. נמצא בו שחזור של שער קדום מהתקופה המצרית. נמשיך בשביל נפנה ימינה, נחצה חניית רכבים קטנה, נפנה ימינה אל תוך סמטת מזל דגים ומיד שמאלה לסמטת מזל גדי. בפיצול הראשון נפנה שמאלה לסמטת מזל אריה.
  לפנינו עץ תפוז מרחף באוויר. את הפסל הסביבתי המסקרן הזה הכין האמן רן מורין בשנת 1993. מדובר בעץ תפוז קטן שתלוי בכד חרס ומחובר לקירות האבן של הסמטה בעזרת שרשראות מתכת. העץ כביכול בוקע מתוך הכד ומנסה לשבור אותו ולהתחבר שוב לאדמה. אולי כוונתו של האמן דן מורין הייתה להדגיש בפני המטיילים ביפו את חשיבות החיבור לאדמה, לטבעיות ולשורשים...ואולי אף להזכיר את עברה המפואר של יפו בגידול התפוזים. יפו התפרסמה בזכות תפוזיה המשובחים, המותג Jaffa Gold ניתן לתפוזים עוד בתקופה העות'מאנית, כאשר רוב מגדלי התפוזים היו פרדסנים תושבי יפו. הבריטים הגנו על המותג, והוא הלך והתפתח. עם הקמת המדינה יצוא התפוזים מהארץ קטן, והמותג המסחרי נמכר למגדלי פירות זרים המשלמים תמורת השימוש בו.

  עם הרוח
  

• תחנה 6

  הנמל

  

  ממקומנו בסמטת מזל אריה נסתובב לאחורינו ונמשיך עם הסמטה במגמת ירידה עד אשר נצא מבין הסמטאות אל הכביש. במסלולנו נעבור ברובע האמנים המיוחד. כאן בעבר היתה ה'קסבה' של יפו, ה'שטח הגדול'. כאשר נצא אל הכביש ונפנה אתו ימינה, נחצה אותו לכיוון דמות חימר צבעונית של נפוליאון שעבר פה במסעותיו והשאיר אחריו חורבן. נרד במדרגות על פי השלטים המכוונים לכיוון הנמל. כאן אנו עוברים בין בתי מגורים, נשתדל לשמור על השקט.
  מתוך מדרגות צרות כשמעלינו קשת מאבן נצא אל הים.
  נמל יפו נחשב לאחד הקדומים בעולם. מהתקופה הכנענית ועד ימינו פעל הנמל ברציפות כמעט, והוא זה שהעניק ליפו את מעמדה ההיסטורי כעיר מרכזית באגן המזרחי של הים התיכון וכשער הכניסה המערבי של ארץ ישראל. אלפי שנים שימש הנמל דייגים, ספנים, סוחרים, צליינים, כובשים ומהגרים, שעברו בו בבואם ובצאתם. בתהפוכות ההיסטוריה ידע הנמל גם תקופות של שפל והזנחה.
  כיום, הודות למאמץ משותף של דייגי הנמל, תושבי יפו ואוהביה, ובזכות השקעה ותמיכה מצד עיריית תל אביב-יפו, מוסיף הנמל לפעול כנמל דיג, ומתחדש במקביל כמוקד אורבני המציע מגוון פעילויות תרבות, פנאי, מסחר ותיירות לציבור הרחב. 
  נמל יפו שימש מאז ומתמיד שער כניסה לארץ ישראל, והוא זה שגם העניק לעיר את מעמדה ההיסטורי כעיר מרכזית במזרח הים התיכון. הנמל היה פעיל כמעט לאורך כל הדורות. עברו בו דייגים, ספנים, סוחרים, צליינים, כובשים ומהגרים...
  נתיישב על הספסלים על יד הנמל וננסה לדמיין את העולים לארץ ישראל שהגיעו מארצות צפון אפריקה ואירופה ועברו כולם בשער הכניסה הזה לארץ ישראל- נמל יפו. האם נוכל לדמיין את העולים לארץ ישראל מטפסים במדרגות בהן ירדנו כאשר הם מגיעים אל הגשמת חלומם?
  ההגעה אל הנמל הייתה קשה: ספינה עמוסה אנשים שחולמים ונכספים אל אדמת הארץ מגיעה אל חופי יפו, אבל היא אינה מתקרבת אל החוף! יש סכנה בקרבת החוף, סלעים גדולים וחזקים שנראים-לא נראים מבעד למים. מכיוון החוף יוצאות סירות קטנות ובהן ערבים עובדי הנמל. הם עולים על הספינה וזורקים את האנשים ואת הציוד אל הסירות הקטנות. חוויה כזו של זריקה לא שכח אף עולה. הסירה הקטנה מִטלטלת בים, והנה, סוף סוף מגיעים אל החוף... עדויות רבות מתארות את קבלת הפנים הסוריאליסטית שחיכתה לעולים החדשים. הם, שהיו מורגלים לערים גדולות ומפותחות, נכנסו בבת אחת לעיר צפופה, רחובות צרים, בלגן ים-תיכוני, זרמי מים וביוב ברחובות, חיות מסתובבות, קריאות מוכרים וחנויות, קול המואזין, צלצול פעמוני הכנסיות... בתוך הבליל הצבעוני הזה התחילו עולים רבים את חייהם החדשים בארץ חלומותיהם- ארץ ישראל.
  נמל יפו, שהיה קיים לאורך ההיסטוריה כולה, מחבר אותנו מההווה שבו אנו נמצאים אל העבר הקרוב- העולים ארצה בספינות, ואל העבר הרחוק יותר- התקופה בה שימש הנמל למסחר בימי שלמה המלך כדי לבנות את בית המקדש. המכנה המשותף בין השניים הוא בניית הבית. בתקופתו של שלמה המלך העם עמל בבניית בית המקדש, הבית בו תשכון שכינתו של האל. בתקופתנו עוסק הדור בהקמת הבית הלאומי וחידוש קיומו של עם ישראל בארצו.

  עם הרוח
  

• תחנה 7

  מי היתה אנדרומדה?

  

  הסלעים שאנו רואים מול חופי יפו נקראים 'סלעי אנדרומדה', הם בעצם שאריות של רכס כורכר. אגדה יוונית מספרת כי לפני 4000 שנה חיה בתוך הים המפלצת 'קיטוס'. בכל שנה ושנה דרשה מפלצת הים הזו קרבן - בחורה בתולה מתושבות העיר, וָלא - היא תפגע בסירות המתקרבות אל חופי יפו, ובכך ייפסק המסחר הפורח בעיר. כאשר נגמרו כל בנות העיר נאלץ מלך יפו להקריב את בתו היפה, אנדרומדה. היא נקשרה בשרשראות ברזל אל הסלע וחיכתה לבוא המפלצת. בו בזמן עבר פרסאוס אהובה באזור כדי להרוג מדוזה שאיימה על האנושות. למדוזה היו נחשים רבים על הראש ומי שהביט בה - הפך לאבן. פרסאוס הצליח להתגבר עליה; הוא הסתתר מאחורי מגן מבריק. המדוזה ראתה את דמותה משתקפת במגן והפכה עצמה לאבן. פרסאוס ערף את ראשה, עטף אותו במעילו (כי נשארה מסוכנת אפילו מתה...) ובדרך חזרה מצא את אנדרומדה קשורה לסלע. הוא התיר את קשריה וביחד חיכו למפלצת הים. כאשר היא התקרבה ושמחה למצוא אפילו שני קורבנות, הסיר לפתע פרסאוס את המעיל מן הראש של המדוזה, והמפלצת הפכה לסלע...

  

• תחנה 8

  נתקדם עם הזמן...בחזרה אל העתיד

  

  ערב הקמת המדינה התגלע סכסוך גדול עם הערבים ביפו. הלך הרוח אז בארץ תבע להכריע את הגבולות לפי רוב דמוגרפי: מקום שבו גר רוב יהודי - יהיה שייך ליהודים, ולהיפך, מקום שבו גר רוב ערבי - יהיה שייך לערבים. יפו הפכה למובלעת ערבית בתוך שטח יהודי. בעקבות מכת פשיעה בעיר פוצץ צה"ל את סבך הסמטאות (ה'קסבה'), והעיר העתיקה הפכה חורבות. כל האזור הפך מוקד לפשע ולזנות. ניצולי שואה ועולים חדשים הגיעו ליפו, מצאו חדרים ובתים נטושים והתיישבו פה. תנאי המחיה היו ירודים, וביפו התפתחה חברה בעייתית.
  אל המציאות הזו הגיע אביו של יהודה פוליקר, והוא כתב מכתב לאשתו ולבנו ביוון והזמין אותם לבוא לארץ. מהמכתב הזה כתב יהודה פוליקר את השיר 'חלון לים התיכון'.
  העוני והצפיפות שגרמו להיווצרות מרכז הפשע הנקרא 'השטח הגדול' (בהשוואה ל'שטח הקטן' שבלוד) הביאו לצמיחתן של שתי דמויות: בריון ידוע ביפו שידע לשפוט ולברור וכמובן גם 'לעשות כבוד'- קזבלן, ואחריו הגיע גם השוטר אזולאי.
  בשנות ה-60  נקראה 'החברה לפיתוח יפו' על ידי הממשלה לטפח את האזור. התושבים בחלקם פונו, ושחזור העיר החל. יפו העתיקה הפכה לקריית אומנים יפיפייה מלאת עבר, הווה ועתיד.
  כעת, לקראת סוף הסיור נוכל להעלות שאלה שפנים רבות לה.
  בסיורנו צעדנו דרך הקשר והחיבור שבין העבר והעתיד, ראינו מבנים עתיקים, משוחזרים וחדשים, והלכנו בסמטאות רובע האמנים שהיו עד לא מזמן ה'קסבה' של יפו.
  האם בכל אתר הצלחנו להבדיל בין הישן והחדש? האם יש עניין לעצור את רצף הזמן ולשמר את ההיסטוריה, או שעלינו לתת לזמן להמשיך בשלו? האם עלינו לאפשר את הריסת העתיקות ובניית העיר יפו מחדש, או שמא עלינו לשמרה ולהקפיא בה את הזמן, כך שכל דור יוכל בזמנו להגיע ליפו ולהתרשם ממנה? שאלת השימור מול הפיתוח היא שאלה מורכבת שרבים עוסקים בה כיום. כיצד נכון לשמר את ההיסטוריה הרבה בארצנו, והיכן נמצא הגבול בין בניית הארץ ופיתוחה לבין שמירה על ערכי הטבע, המורשת וההיסטוריה?
  כאמור, זוהי שאלה מורכבת ופנים רבות לה. עלינו להקדיש מחשבה למהלך הזמן שסביבנו, להחליט כיצד היינו רוצים לתת מקום לעבר ולעתיד בחיינו, ולקחת אחריות על סביבתנו.

  ממקומנו בנמל נפנה לכיוון צפון (ימינה) ונלך לאורך הכביש עד שנגיע לנקודה שבה התחלנו - הטיילת שבין יפו לתל אביב.

  נלך עם הרוח המלטפת עד החניה. עכשיו אפשר לענוד בחזרה את השעון ולהדליק את הסלולרי. המסע בזמן ימשיך אתנו גם בעתיד.  

  עם הרוח