כשנעם נולד, גרנו במוסד חנוכי בשם מכון גולד. הייתה לנו דירה גדולה עם מסדרון ארוך. הכניסה היתה בקצה אחד, והסלון וחדר הילדים היו בקצה השני. אני עבדתי מחוץ לבית וחזרתי כל יום בסביבות 6 בערב. הייתי נכנס ואומר שלום בקול גדול כדי שישמעו אותי בקצה השני של הבית. הילדים הגדולים, שירה ויהושע, רצו אלי כדי שארים אותם באוויר ונחליף נשיקות. וכעבור עוד כמה שניות היה מגיע עוד ילד קטן, בלונדיני, מחוייך כולו – הגיע בשיא המהירות שחיה מהמין האנושי מסוגלת לפתח בזחילה – כאילו לומר, "גם אני, אל תשכח אותי".
החיוך הזה. איך אפשר לשכוח אותו? אם לנעם היה סמל מסחרי, זה היה החיוך שלו. ראינו הרבה תמונות בימים האחרונים, ובכל אחד מהם נעם מחייך. כשהוא סיים קורס מט"קים ניסיתי לצלם אותו כאשר הוא צועד יחד עם הקבוצה שלו. חשבתי שיהיה קשה לזהות אותו – הרי כולם עם אותה כומתה שחורה וכולם באותם מדים. ובאמת יצא בכל תמונה מין ים של חאקי. אבל את נעם אי אפשר היה לפספס. בכל תמונה יש חייל אחד – ורק חייל אחד – שמחייך.
והתינוק החביב הזה היה לילד. כל אחד ציין את השובבות שלו. ביום ההולדת בגן, אותה גננת שנהג להוציא לה את הנשמה ברכה אותו שימשיך להיות שובב. כי הוא היה השובב הישראלי הקלאסי – שיגע את כולם, כולל הוריו, אך היית חייב לאהוב את החום שלו, את השמחה שלו, את האינטנסיביות שלו. כששבר איזה מראה או דלת מזכוכית אף אחד לא כעס – איך יכולת לכעוס על נעם?
כילד לא כל כך השתלב במסגרות. אמרו עליו שיש לו מוח זריז מאוד, אבל הוא הי-פר-אק-טי-בי. המורים לא ידעו מה לעשות איתו. אך הם שמחו עליו מאוד: כשהמפקח הגיע – היה לפחות ילד אחד שידע את כל התשובות.
בכיתה י' הגיע לישיבה התכונית במצפה רמון. שם היה לו אוויר לנשימה. הוא ניצל את החופש החדש לבזבז שנה שלמה. דאגנו מאוד. בסוף השנה קבענו פגישה עם הרב אביחיל. ישבנו עמו ועם נעם ועם חלק מהמורים. והרב אביחיל, ברוב חכמתו ומתינותו אמר לו: "נעם, אתה לא נבנה פה." נעם, כנראה, הבין – והפנים. לא שהפך להיות תלמיד מצטיין בין לילה. בשנתיים הבאות היו לו 'אפס אנד דאונז'. וממש נדהמתי בסוף י"ב כאשר הרב אביחיל אמר לנו שנעם הוא אחד התלמידים שהוא הכי סומך עליהם. לעולם לא אשכח אותה קבלת שבת בשבת ההורים האחרונה כאשר התפללנו על שפת המכתש בנוסח קרליבך – ונעם עבר לפני התיבה. שם, ביופי של הטבע שנעם כל כך אהב, ברוגע של בין השמשות במדבר, פתאום נתברר לי איזה בן תורה הוא ילד החמודות שלי.
בתורה הוא מצא את עצמו והשקיע את כל כולו. דרכם של הרב קוק ותלמידיו דברה אליו, והוא המשיך בישיבת אילת. שם הוא מצא בית אמיתי. לא פחות מאת הגישה, אהב נעם את הפתיחות ואת החום של אנשי הצוות. בן תורה הוא היה, אבל מסוג המיוחד לנעם. נשאר מצחיק, חייכן, שובב. הוא גייס את כוחותיו ללמוד תורה, להתנדבות במסגרות חינוכיות שונות, לגיבוש הישיבה והחבר'ה. הוא המשיך להיאבק בהיפראקטיביות ובעיות הקשב שלו. לפני שבועיים – כאשר הוא כבר בן 23 – הוא אמר לי: "אתה יודע, אני שם לב שבדרך כלל הריכוז שלי יותר טוב כשאני עושה שני דברים בבת אחת. אני חושב שאולי הפרעות קשב הן עודף קשב ואפשר לנצל את זה". הוא שאף להיכנס לתחום החינוך והרבנות, להתמסר לעם ישראל.
טיולים, טיולים, טיולים. נעם
לא הפסיק לטייל. טייל עם חברים, טייל לבד, טייל עם האחים שלו, עם אבא שלו, עם שני ההורים שלו. ובחירת לבו שרה – הוא פגש אותה כאשר הם הדריכו טיולים יחד במדרשת 'אל ארצי' באילת. נעם יכול היה ללכת יום שלם עם 15 קילו על הגב או לתפוס שלווה עם חבר לשמונה שעות על יד איזו שלולית מים במדבר. הוא אהב את ארץ ישראל ברמ"ח אבריו, והאמין שטיולים הם כלי חינוכי מאין כמוהו. הוא שאף לפתח שיטות הדרכה חינוכית לטיולים.
אני לא רוצה לצייר את נעם כצדיק הדור, כיצירה מושלמת. אך הוא היה ישר כמו סרגל – או כמו שאומרים באנגלית 'ישר כמו חץ'. הוא הכיר את החולשות. אף פעם לא חי באשליה עצמית, ולא הפסיק לעבוד על עצמו. הוא היה אדם עם כוחות גדולים ושאיפות גדולות – לעצמו ולעמו – ויחד עם שרה, אין לי ספק שהיה מגיע.
בערב תשעה באב הוא קבל צו שמונה. הוא חזר מאילת, קפץ להתארגן בבית. גילה הסיעה אותו לנקודת האסוף ובליל תשעה באב כבר היה בצפון. שאלתי איך ההרגשה, והוא ענה לי "סבבה". הוא האמין בצה"ל, והוא האמין בזכות של העם הקדוש להגן על עצמו ולשבת בטח בארצו. ביום ראשון באחת עשרה וחצי בלילה הוא התקשר ואמר שהיחידה שלו מתחילה לנוע אך הוא אינו יודע לאן. ברכנו אותו ובקשנו שיצור קשר לפני שיצטרך לסגור את הטלפון הנייד. זאת היתה הפעם האחרונה ששמעתי את קולו. ביום שני בבוקר קמתי בשש ובדקתי את הודעות הסמס שלי. היתה שם מילה אחת מנעם – מילה שנשלחה בסביבות שלוש לפנות בוקר: "להתראות".
אתמול הרב הגדודי השלים לנו פרטים שלא ידענו. מסתבר שנעם לא שרת בפלוגה שאמורה הייתה להיכנס ללבנון. אך כשהפלוגה שנכנסה הגיעה למעבר הגבול, נתברר שהטען של המ"פ לא יכול היה להמשיך. מיד התקשרו למפקדה ובקשו טען. מישהו פנה לנעם, ונעם לא היסס. הוא הצטרף לכוח שנכנס בשלוש לפנות בוקר, וכעבור שש וחצי שעות הוא כבר חייך מתחת כסא הכבוד. בשבת האחרונה של נעם, הוא אמר דבר תורה בסעודת ליל שבת ואחר כך דן על זה עם החבר'ה והסביר מדוע הוא חשב שהמלחמה הזאת מוצדקת.
ביום ראשון בבוקר לקחו את החיילים לכנרת כדי להקל קצת על מתח ההמתנה. כולם קפצו למים מיד, אבל נעם – בניגוד להרגלו – לא קפץ. נעם עמד בצד לבד. כנראה כיוון את לבו ואז הוריד את כל הבגדים, נכנס וטבל – כאילו ידע שהוא עומד לקדש שם שמים ורצה להיות טהור כשיפגוש את בוראו.
אוי נעם, נעם, נעם!! קרן שמש היית לנו! פקעת אנרגיה, שמחה מהלכת. בן יקיר לי, ילד שעשועים. לו יכולתי לכסות את קירות הבית עם החיוך שלך… ה' חנן אותנו בחמישה יהלומים, אז מי אני שאתווכח אם הוא לקח אחד חזרה? רק לחשוב עליך מביא לי שמחה! אפילו אם אבכה אותך על מיטתי כל לילה עד מותי אני אשמח שהבאנו אותך לעולם ושזכינו להכיר אותך.
לבנו עם כל משפחות הצפון וכל המשפחות השכולות מכל הדורות. ה' יחונן את מנהיגנו בחכמה וכוח ויגן על כל החיילים וכל עם ישראל. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.