אזכרה בעת מבצע 'צוק איתן' קיץ תשע"ד
לא באתי לדבר אל נעם. אין לי צורך בזה. הוא כל הזמן אתי, בתוכי, מדי פעם מציץ מעבר לכתף ולרוב גם מחייך.
הוא יודע שהמשפחה שלנו התברכה וגדלה, הוא רואה את המשפחה המורחבת המסורה, את מעגל הידידים שאליו נוספו הרבה אנשים מאוד יקרים, ואת הקשר המיוחד שנוצר בינינו לבין ההורים של יותם לוטן. הוא רואה עד כמה שונים ומורכבים החיים בלעדיו.
אני מבקשת לדבר על נעם. אני מבקשת לשרטט קווים לדמותו של נעם כדי שנוכל להתרכז בו ובחסרונו העצום, "כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד".
זה שמונה שנים שאני מנסה לברר לעצמי מי היה האדם האהוב הזה – שכנו בו כל כך הרבה ניגודים, וכל צד היה כה עז ואינטנסיבי. הרבה עומק ורצינות מחד ועין טובה וצחוק מתגלגל מן הצד השני.
נעם שלנו היה בחור חכם ומוכשר מאוד, רציני, מתבונן, מתלבט, סקרן ותאב דעת (איזו ספרייה מגוונת השאיר אחריו). הוא היה מודע לעצמו ולסובב אותו, חותר חתירה ישרה ועקשנית לעומקו של עניין כדי לברר את האמת הן בלימוד והן ביחסי אנוש ובהתנהלות העולם (את זאת תוכלו לשאול את הרבנים שלו ואת החברותות שלו). הוא היה בעל תובנות מדהימות שאותן ניסח בבהירות.
נעם היה אדם מאמין מאוד, אדם ירא שמיים. בן ישיבה. הוא למד תורה בשקיקה. הלימוד היה כל עולמו, ובלימוד הוא גם מצא לעתים נחמה. והלימוד לא היה פשוט עבורו – אדם תוסס, אדם שמתקשה לתכנן את זמנו ולבצע את המשימות שהעמיד לעצמו – תקראו לזה הפרעת קשב? … והוא נאבק. הוא חיפש ובדק ודיבר וגיבש לעצמו תפיסה שאדם צריך להילחם כדי להשיג את המטרה ולא להיכנע לחולשותיו, שלאדם יש כוח לנהל את חייו, ולהשתמש בכלים שניתנו לו על מנת לצעוד קדימה. נעם השלים עם כך שנקודת ההתחלה שלו מוחלשת, אך לא התייאש, ויותר מזה, הוא ראה את הצד החיובי שבהפרעת קשב, את יתרון היצירתיות, וגם התבדח על כך שהוא מספיק כפול מאחרים. את כל זאת נעם העלה על הכתב.
והוא כתב – חשבון נפש יומי, מחשבות, רעיונות, תכנים להוראת דרך, ביקורת עצמית, תכניות לעתיד, מכתבים לעידוד עצמי, מכתבים לעידוד הזולת.
מן הצד השני נעם שלנו היה בחור קליל, מצחיק, מלא שמחת חיים ובעל קסם אישי רב. אישיותו הדומיננטית הקרינה על סביבתו עליצות. הוא מצא את הנקודה המחויֶכת בכל דבר, גם בתכנים רציניים. לכל אירוע חברתי, אם בתוך משפחה, אם בין חברים, הוא כתב שיר או פרוזה בכישרון רב ויצירתיות, מתוך הסתכלות חכמה ומתוקה בזוויות השונות, לעתים המגוחכות, של העניין שעל הפרק. הוא היה תאב חיים – נהנה והתלהב מדיון ברעיון גדול כשם שנהנה מבדיחה טובה, מארוחה עם בני המשפחה, מטיול, משיר של סיימון וגרפונקל, מספר של דייב בארי, ממשחק עם אחייניתו וגם מעבודה על הטנק ומן הגריז. הכול ובגדול.
וכגודל האישיות ועוצמתה – כך החֶסר הנורא.
איזו החמצה אדירה. איזה הפסד ענק לנו, לעולם. אך מה לנו כי נלין? זכינו לכל כך הרבה טוב ונחת, ולו לזמן קצר.
אנחנו שרויים עתה בתקופה קשה מאוד לעם ולמדינה, המון כאב, בלבול, דאגה, וזקוקים אנו לרחמי שמיים. בעמדנו כאן בסמוך לקברים הטריים הרבים כל כך של בנינו הטהורים, אני פונה אליך, נעם. היית עקשן גדול, וכשחתרת למשהו – לא ויתרת. אנא, התעקש לפני כיסא הכבוד ותְבע את רחמי הקב"ה, שייתן נחמה למשפחות השכולות, רפואה שלמה ומהירה לפצועים, שייתן חכמה בלב מנהיגינו ושיְנהג אותנו בטוב. ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום.
הספד שנאמר ע"י האם באזכרה בשנת תשפ"ד, בעצומה של מלחמת חרבות ברזל.
נעם האהוב,
18 שנים לנפילתך במלחמה.
18 שנה חלפו, והמשפחה שלנו ב"ה גדלה. אני יכולה לדמיין אותך נהנה כל כך לשחק עם הנכדים הזאטוטים ולפטפט עם הגדולים.
18 שנה חלפו, ונעה אחייניתך ונעם-מתתיהו אחיינך, שאת שניהם לא זכית להכיר, כבר קיבלו צו ראשון.
18 שנה חלפו, והתבקשנו לא מעט פעמים לספר עליך לבנים של חברים שלך – ילדים שנושאים את שמך והגיעו למצוות. אנחנו נענים ברצון ואהבה ומספרים בדמעות ובצחוק על התינוק, הילד והבחור המדהים שהיית – אדם כל כך צבעוני שהכיל הרבה פנים וסתירות; אדם כל כך ערכי, מעניין ומוכשר שפילס לעצמו את דרכו המיוחדת, שיכול היה להגיע לגדולות ולהביא המון טוב לעולם.
18 שנה חלפו, ואנחנו כבר משפחה שכולה ותיקה שנשאלת: איך אתם מרגישים במלחמה הנוכחית? אתה מבין, הרי אנחנו יכולים לערוך השוואות, וממרחק של 18 שנה אף צפוי שתהיינה לנו תובנות מעניינות.
18 שנה. הזיכרונות לא דהו, ואף להיפך, נוספו סיפורים חדשים מאנשים שסיפרו לנו אותם אחרי שנים, מה שאבא מכנה: "דרישות שלום קטנות ממך". רק בשבוע שעבר פגשנו מורה שלך בחטיבת הביניים, מורה שלא ראינו עשרות שנים, והוא סיפר לנו איזה שובב חמוד היית.
והסיפורים הישנים ממשיכים לעורר געגוע עמוק, דמעות, וגם התפעלות וחיוכים.
כשהיית כבן שלוש ובדקת את העולם, ניסית להקיש על משטחים שונים בפטיש פלסטיק ולבדוק איזה צליל הם משמיעים – חזק, מתכתי, עמום. וכך הלכת לאורך הבית והקשת על הקירות, הארונות… עד שהגעת למראה בחדר האמבטיה…
כשהיית בערך כבן חמש או שש ושמעת סיפורים על הגאון מווילנה. כל כך התפעלת מגאונותו וניסית לפענח איך ייתכן שבגיל כל כך צעיר הוא הגיע להישגים כל כך גדולים. ואז הבנת: "אה, הגאון מווילנה לא הלך לבית ספר, אז היה לו זמן ללמוד".
בסביבות גיל שתים-עשרה כשהמורים כבר לא יכלו להכיל את שובבותך וחוסר השקט שלך, הם דרשו מאיתנו שתיבדק אצל נאורולוג, בתקווה, כמובן, שתקבל את הכדור הגואל. כשיצאנו מן המרפאה ובידינו המרשם, יכולנו ממש לשמוע את הגלגלים במוחך מסתובבים ומעכלים את המידע החדש, ואז פנית אלינו ואמרת: "אם כשאבלע תרופה ההתנהגות שלי תשתפר, אז למה תמיד כעסו עלי?"
הרבה סיפורים אנחנו אוהבים לספר עליך – סיפורים על בחינת המציאות בדרך מיוחדת, על תאוות לימוד ורכישת ידע גם בעולם החול ובעיקר בעולמות הקודש, על חוכמה, רגישות, תשומת לב לבריות, על טעם מגוון בספרות ובמוסיקה, על אהבה עצומה לארץ ישראל, לטבע, לטיולים ועוד ועוד.
וסיפור שהתחדש לנו לפני כעשר שנים ממישהו שלא הכרנו.
לאחר האזכרה השמינית הגיע אלינו בחור צעיר ולא מוכר. מסתבר שכעשר שנים קודם לכן, בהיותו בישיבה לצעירים, הדרכת את כיתתו בטיול השנתי כשהיו בכיתה ט' או י'. כשהגיע אלינו הוא היה אחרי שירות צבאי מלא ולפני לימודים במכון לב. עד אותה שנה הוא לא היה מוכן לספר את סיפורו.
לדבריו, אתה היית המדריך שהשפיע עליו הכי הרבה בחייו.
הוא סיפר על עצמו שהוא בחור היפראקטיבי עם 'בלגנים בראש', כדבריו, והוא הושפע מאוד מן העמידה שלך בטיול מול 80 חברה' רועשים ומן הרוגע והביטחון שהקרנת. הוא סיפר שהוא ממש 'נדבק' אליך והציק לך בשאלות, ושהשכלת גם לתת לו יחס מיוחד וגם להדריך את הקבוצה כולה. הבחור לא זכר את ההפעלות שארגנת לערב, אלא את ההסברים שלך. הוא הדגיש שלא רצית רק להספיק לעשות את המסלול ולסיימו מהר, אלא חיכית לאחרוני ההולכים בדרך כדי שישמעו הסבר או יראו את ההדגמות שהכנת.
אותו בחור המשיך וסיפר שבמיוחד אהב את ההסבר שנתת על מאובנים, על ממד הזמן, על סבלנות, ואז הוציא מן הארנק שלו מאובן קטן, ואמר שנתת לו את המאובן בטיול. הוא אמר שבהמשך חייו, כשהיה לו קשה, כמו בצבא, הוא היה מוציא את המאובן מן הארנק, מביט בו ומתנחם בכך שעם הזמן יפתרו בעיותיו.
עוד דרישת שלום קטנה/גדולה ממך, נעם.
בשבוע שעבר התרגשנו כל כך לשמוע מפקד ממחנה שורה מתאר את העבודה הבלתי רגילה הנעשית שם בחרדת קודש. הוא חזר והדגיש שמחנה שורה אינו פתחו של הגיהינום אלא ספו של גן עדן, שם שוכנים הנופלים על הגנת העם והארץ. זה כל כך השקיט את הלב, כל כך ניחם.
לפני עשר שנים דיברתי על קברך. היה זה בזמן מבצע צוק איתן. הפצרתי בך שתסנגר עלינו לפני המקום. כאז כן עתה אנחנו חיים בתקופה קשה ביותר לעם היהודי ולמדינת ישראל – כאב נוקב, דאגה נוראה, אתגרים עצומים – וזקוקים אנחנו לרחמי שמיים.
נעם, הקשב לי, אני שוב מפצירה ומבקשת. זה לא הזמן לנוח על משכבך בשקט. אתה חייב לצרוח ולהתחנן לפני הקב"ה שישמור ויגן עלינו, כאן למטה. אנא צעק, כפי שרק אתה ידעת לצעוק כשהתווכחת עם החברותא שלך על הבנת סוגיה בלימוד או כשהגנת על דעותיך בוויכוח. אל תניח! זעק ובקש על כל מה שאנחנו מתחננים כאן למטה – הצלחת כוחות הביטחון במלחמה, השבת החטופים במהרה, רפואה שלמה ושיקום מהיר לפצועים ושנזכה כולנו לנחמה, לתקומה ולבנייה מחודשת.
ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום.