לכבוד משפחת מאירסון היקרה,
שמי חיים שוורץ והייתי עם נעם בטירונות ובצמ"פ בשריון. אולי את, אמא שלו, זוכרת שפעם כשקיבל ריתוק לבסיס בתקופת הצמ"פ בגולן, העברת דרכנו בגדים נקיים ואספת כביסה מטונפת, הגעת אלינו לבית בקטמון. לאחר התקופה ההיא, נפרדו דרכינו שוב, אבל לא לגמרי. אני אומר עכשיו משהו והוא אמת מוחלטת, לא איזו הגזמה או הפרזה. הרי ברור שכאשר נפרדים מחבורה גדולה של אנשים מפלוגה של עשרות חיילים שעברו יחד תקופה, אז אומרים "נשמור על קשר" לכולם בסוף, ובאמת רוצים לשמור עם חלקם על קשר, ובדרך כלל זה לא הולך, פשוט כי אין באמת רצון חזק מספיק, חוץ מלפעמים אדם בודד או שניים. אני פגשתי כמה אנשים טובים בפלוגה (גם אני, כמו נעם הייתי מבוגר מן השאר בכשנה) שאני שמח לפגשם מדי פעם, אבל היחיד וזאת האמת, שנקשרתי אליו ושרציתי לשמור איתו על קשר והייתי מוכן להתאמץ בשביל זה כי זה היה חשוב לי, היה נעם. חשוב לי לספר לכם ולעצמי על הזיכרונות שלי ממנו, אבל אקפוץ רגע לסוף, כשדרכינו שוב נפגשו לפני קצת יותר מחודש במחנה עמיעד במילואים, ולאחר ששמעתי על מותו. אני שובצתי לפלוגה מ' באותו הגדוד כמו נעם, והגדוד קיים טקס לזכרם של נעם והמ"פ שנהרגו יחד. בתחילת הטקס דיברו בעיקר על המ"פ מכיוון שכמובן היו יותר קשורים אליו – הרי נעם הגיע חדש לגמרי, וחשבתי לעצמי, שאם לא יזכירו את נעם כפי שראוי, אני פשוט אקום ואבקש רשות דיבור בתור מישהו שכן הכיר אותו. בסופו של דבר הם עשו כפי שיכלו גם לכבודו של נעם ולא היה צורך שאקום, אבל בכל זאת אגיד לכם מה תכננתי לומר, ואח"כ אמשיך לספר זיכרונות מיוחדים משותפים.
רציתי לספר להם, שנעם היה בשבילי מישהו מיוחד שזכיתי להיפגש איתו באיזה שלב בחיי. הוא היה ההגדרה של "זורם". הכול אצלו זרם. זרם בכוחות אדירים, ברוח, בשמחה, בחיוביות, אין כזה דבר להיתקע. מצד שני, היה כל כך עמוק, שאתה לא מבין איך "זורם" הולך עם "עמוק", אבל אצלו לא היה שאלה, להפך, זה היה דווקא כך מלכתחילה. אם אני "עמוק" אז לא יכול להיות שאני לא "אזרום", הרי העולם הזה הוא כל כך טוב שעזוב אותך מכל הבעיות שלך, הן לא באמת קיימות.
כשהייתי מדבר איתו, ידעתי שאני אשמע משהו חדש, שהוא לא שמע מאף אחד. שאני אשמע את נעם, ושזה יהיה שווה את זה. לאחר שנפרדנו (אני סיימתי את הצבא הרבה לפניו, כלומר השתחררתי מהשריון מוקדם כי הייתי לפני זה כבר שנה ג'ובניק בתפקיד אחר, לפני שהעליתי פרופיל והגעתי לשריון) אמרנו כמה פעמים שאנחנו צריכים להיפגש – ולא ויתרנו. שמרתי לעצמי דברים שאותם אני רוצה לומר לנעם, שעליהם ארצה להתייעץ עם נעם, כשיום אחד ניפגש. אבל זה פשוט לא הסתדר לנו. עד שיום אחד נעם "סידר" שזה ילך. היה ממש מאוחר כבר בלילה. לא שעה שמבקרים ואפילו לא שעה שמטלפנים, כבר מזמן אני כבר בהכנות ללקראת שינה, והנה נעם מתקשר – וואלה, הוא באזור עם אוטו אם אפשר לקפוץ. וכך נפגשנו בשעת לילה/בוקר ללא התראה ופשוט דיברנו.
בצבא גם ראיתי שאסור לי לפספס את נעם בכל מה שקשור לטיולים. הייתי חייב לטייל איתו. אמרנו אז עשינו. פעמיים זכיתי לטייל איתו לאחר השחרור. פעם בגולן – כשהוא עוד היה בצבא, ופעם במכתש רמון. הוא זכר תמיד שאמרתי לו שאני רוצה לטייל איתו, ופשוט התקשר אלי, גם אם כל שאר החבר'ה בטיול היו חבר'ה שלו שלא הכרתי. (אני זוכר שני דברים שלמדתי ממנו לגבי טיולים – וזה באמת דברים שאהבתי, ושכבר העברתי לכמה וכמה אנשים הלאה: 1. הוא סיפר לי שאתם במשפחה גיליתם כמה טוב לישון באמצע טיול – זה פשוט נותן אופי שונה לכל הטיול… 2. הוא סיפר לי שטיילתם כמשפחה ואת , האמא, הבאת פשוט ארוחה מושקעת, ושזה ההבדל אם מטיילים עם אמא…).
אני חושב שהרגעים הכי שמחים שהיו לי עם נעם הם בלילה שבו שמרנו יחד בזמן הצמ"פ. היה בסיס ישן בקרבת הבסיס שלנו. שתמיד היו שולחים לשם צוותי שמירה. ביום היה שומר בודד בעמדת הש"ג, ובלילה שמרו בזוגות (אני חושב שבגלל הבסיס הזה הוא קיבל את הריתוק הנ"ל, כשפעם תפסו אותו בש"ג יושב ולומד תורה…), אז יצא לנו לשמור ביחד בלילה. בדרך כלל השמירה בלילה הייתה עוברת בצורה חצי ישנה/חצי ערה כשאתה רק סופר את הדקות עד לסיום. אבל השמירה הזאת עם נעם, זה לא היה סתם שהיא עברה בנעימות או בכיף. הוא לימד אותי את הפיוט "מנוחה ושמחה אור ליהודים, יום שבתון יום מחמדים" במנגינת קרליבך (הניגון של זמירת שבת "שמי שמיים…"). אני רק זכרתי במעומעם את המנגינה, והוא לימד אותי, ועם הזמן התחלנו לרקוד שם כמו מטורפים, שרים את הזמירה… ופשוט מעין עולם הבא. למיטב זכרוני היה זה בשבת, וזה בעצם היה העניין. מאז, אני פשוט אוהב לשיר את הזמירה רק בגלל מי שלימד אותי אותה, ובאיזה מצב.
אנו בצו 8, נפגשנו במחנה עמיעד, הוא סיפר לי שהתארס וכמובן שמחתי מאוד. ביום שישי שוב נפגשנו שם כי אני העליתי טנקים למובילים, ולשנינו היה קצת זמן פנוי לדבר. אמרנו שהיה יכול להיות כל כך (מילה של נעם – "נפלא") אם היינו יחד באותו צוות – זה היה מאוד משמח אותנו. לפחות עלי אני יכול להגיד זאת ללא חשש. והוא גם אמר לי, בטונאציה האופיינית לו משהו כמו: "וואלה אתה יודע, חשבתי שבטח אני ארצה להיכנס ללבנון, ואתה יודע, להילחם, ורק להיכנס וכו' וכו' – אבל כשזה כאן עכשיו – כל כך לא… עזוב אותי" (כל זה בצורה הייחודית שלו, כאילו בצחוקים, אבל גם ברצינות מופתעת כזו, כמו איזה מילואימניק בעל בית שרוצה להקים משפחה, וכבר לא חייל צעיר שרצה רק להיכנס…) הוא גם סיפר לי שאין לו בטריות ל-MP3 שלו ושהוא ממש ממש חייב. והוא הבין שהפלוגה שלי כנראה תצא (לאזור הצפון) לפניהם, ולכן ביקש שאם נעבור בדרך במקום שעדיין פתוח (כי היה זה שעות ספורות לפני כניסת שבת) ואפשר לקנות – שאקנה 2 חבילות, זה היה ממש חשוב לו. באמת בדרך עברנו במקום והתקשרתי אליו, ואז כבר התברר שממש לא נהיה באותו אזור, ולא היה ברור לנו איך אוכל להעבירן אליו, אם בכלל. אז התקשרתי אליו, והוא אמר שזה ממש חשוב לו, ושווה לו את הסיכון. שאני אקנה חבילה בכל מקרה, מקסימום זה לא יגיע אליו. העברתי את הבטריות לסמ"פ שלי בתקווה שיפגוש מישהו מפלוגה כ', וכתבתי על החבילה את השם של נעם ואת הפלוגה. ידענו שזה יכול לקחת הרבה זמן, ולצערנו כעבור כמה ימים שמעתי שנפל. תודה לה' שזכינו להיות במחיצתו.
נעם מאירסון אני כל כך אוהב אותך.
סתיו תשס"ו