חשבון נפש – או – "אמא ואבא היקרים, שלום",
האם אפשר לעשות חשבון לנפש?
כמה זה נפש ועוד נפש? כמה זה שבע פעמים לשמח אנשים, פחות ארבע פעמים ביטול תורה, ועוד פעמיים פגיעה בחבר ושבע פעמים דיבור לשון הרע?
מי יכול לעשות חשבון נפש?
אלוקים.
חשבון אלוקי – ראש השנה, יום הדין.
מידת הדין – חשבונות מדויקים עד חוט השערה. עם מי עושים חשבון? עם האדם שלפני חודש? שלפני חודשיים? עם האדם הכועס, או עם האדם השמח? זאת אומרת, למי תשווה ותגיד – כאן זה היה מתאים, וכאן לא?
חטא – החטאה. החטאת את המטרה, לא פעלת על פי מי שאתה.
אבל מי אני? אני משתנה כל חודש, כל יום?
אדם מפוזר, נפרש על פני שנים רבות, על פני מצבים רבים ושונים. האם האדם הוא סך כל מה שקרה לו עד עכשיו? אם כן, עם מי תעשה חשבון – כל פעם היה מישהו אחר.
אבל אם האדם נפרש, מפוזר, אז בעצם אין אדם מסוים. נמלטת ממידת הדין – אך גם נמלטת מעצמך. אין לך עצמיות. גם עם ילד קטן לא עושים דין כי אין לו דעת. טוב, אז גם לך אין דעת – האדם הוא עלה נידף.
ואיך האדם מתקשר לאלוקים? איך יש לו יכולת לקשר את כל פרטי חייו לאלוקים?
ראש השנה – יום הדין. יש דין. יש עם מי לעשות דין. מתי? בראש השנה.
מהר"ל חידושי אגדות על מסכת ראש השנה: "ומידת הדין הוא מצד התיחסות והתדבקות אל הנמצא כי כאשר הוא יתברך קרוב אליו אז מידת הדין של השם יתברך עליו… הנה אותה התייחסות הוא בזמן ראש השנה".
כלומר: ראש השנה אינו "יום הדין" במובן שהקב"ה מביא את העולם אליו ודן אותו, כאותו דיין העומד מבחוץ ומסתכל על המקרה – כיון שבאו לבית הדין, ואינו קשור כלל לדין. אלא ראש השנה עיקרו הוא התקרבות הקב"ה לבריאה – התייחסות – כלומר: לא קירבה של דרגה עליונה יותר, אלא בכל דרגה שהיא יש הצד האלוקי שלה. כל אדם בכל דרגה יש לו התייחסות לאלוקים. ומתי התייחסות זאת נגלית – בראש השנה.
"קראוהו בהיותו קרוב". אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. כיון שכך, כל אדם עם כל חייו המפוזרים מתייחס עכשיו לצד האלוקי שבנפשו – לאידיאלים, לשאיפות לתיקון העולם, לשאיפת הקרבה לאל-חי, לידיעה שהוא עצמו יש בו חלק אלוק ממעל.
ובאמת אותו חלק הוא עצמי לו – האדם אינו כולו מפוזר, האדם אינו מורכב מסך ההיסטוריה שלו. אלא האדם הוא נברא כצלם אלוקים. כן. האדם הזה שכל מה שמעניין אותו זה כסף וכבוד. כן, האדם הזה שיכול להגיע לאשפתות. כן, האדם הזה שהפיתוח הכי גדול של התרבות שלו בערוב ימיו הוא הטלוויזיה. הוא הוא צלם אלוקים.
ואם יש אדם עם עצמיות יש את מי לדון – זאת אומרת: כיון שהקב"ה קרוב אז פתאום נפתחת המציאות ורואים מהי – מה היא המציאות, לא כסך חומרים כימיים או כמשאבים, אלא מה משמעותה. כאילו היה אפשר לשאול מי היא המציאות. לשם מה נבראה, פעם לפני 6,000 שנה. האם היא ממשיכה להיות היא? כל חלק נידון.
והאדם – הוא במיוחד נידון. כשהקב"ה קרוב ביום הרם והנישא הזה מתגלה מי הוא האדם – מה היא גדלותו, וממילא דין – אתה באמת מתנהג כך? האם פרטי חייך – כלומר התפרטותם היום-יומית היא גם בצלם אלוקים?
זו החרדה, חרדת קודש העצומה של ימי הדין. אך זו גם השמחה העצומה. אדם זוכה להתעלות אדירה. לראות את ההתייחסות האלוקית אליו.
זהו חשבון אלוקי – אך גם האדם מחויב לחשבון אנושי.
תשובה – עכשיו הקב"ה קרוב, והיא ראויה להתקבל. ותכונתה היא עצירה, הסתכלות על לשעבר. זיכוך הסיגים הרעים ואימוץ הצדדים הטובים. זו שיבה אל ה' שבנו (כפי שהוסבר קודם).
זאת אומרת – אין זה חשבון של הנפש – "אי אתה יודע מתן שכרן של מצוות", וכן אי אתה יודע חשיבותן ומשקלן. אלא זה חשבון של הצד הנגלה אלינו, זהו חשבון ביחס לחיים המודעים שלנו. חשבון המעשים ולא התחשבנות, אלא תיקון. וכן חשבון הדרך.
נדמה הדבר לנער הזה שקיבל רשיון והגיע הזמן לצאת לכביש (איזה כביש שיהיה: ישיבה, אוניברסיטה, נישואים, עבודה וכו'). מגיע הנער הנרגש למוסך לקנות מכונית. באותו זמן הוא מתקשה להחליט, מתלבט, מתחבט, בודק טוב-טוב, הוא לא יצא לדרך בלי לדעת בדיוק עם איזה מכונית הוא יצא, האם היא מתאימה לו, אם היא נוחה, אם היא תתמודד עם השטח… אם הוא יתמודד איתה.
אחר כך כשהוא מקבל את מפתחות המכונית כולו נרגש. הוא בודק אותה טוב-טוב, לראות אם יש בה איזושהי שריטה, אם היא חס ושלום לא מושלמת. וכשהוא מתחיל לנסוע, בתחילה הוא בודק כל כפתור, בודק איך היא מניעה, איך היא בולמת, את הרעש של המנוע…
אך במהרה הוא מגיע לכביש המהיר – ופתאום הוא קולט שאין לו יותר זמן לבדוק את המכונית. מימינו ומשמאלו טסות מכוניות במהירויות מדהימות, והוא מרגיש איזה כוח שדוחף גם אותו להתקדם ולהאיץ ולהאיץ ולהאיץ…
הוא כבר הרבה זמן על הכביש. והרבה זמן לא עשה טיפול למכונית. הוא שומע חריקות מהבלמים, הווינקר הימני נדפק קצת. אבל אין לו זמן לשים לב לזה. הוא כבר שכח לאן הוא רצה להגיע, כל מה שהוא יודע זה שהוא צריך להמשיך להאיץ. חוץ מזה, גם אין לו זמן לבדוק את המכונית שלו, כי הוא כל הזמן עסוק בבדיקת המכוניות האחרות וזריקת הערות שונות לעברן.
מרחוק הוא רואה איזה תמרור בצד הדרך. נדמה לו שהוא מזהה קצת את הצורה שלו – משושה כזה. הוא כבר עבר ליד כמה תמרורים כאלה, אך הוא לא טרח לעצור. הוא מנסה להאט, אך הוא מרגיש את הכוח שדוחף אותו מאחור – הוא לוחץ חזק יותר על הבלם, ולבסוף, ממש ברגע האחרון, הוא מצליח לעצור בחריקה מול תמרור ה"עצור".
הוא נאנח ומתרווח מעט במקומו, משחרר קצת את העניבה. פתאום הוא שם לב כמה עד עכשיו היא הפריעה לו. אחרי כמה נשימות ארוכות – הוא יוצא החוצה ופונה אל הבגז', לראות מה נאסף אצלו במהלך הנסיעה הארוכה. הוא רואה קצת התנועעויות בתוך הבגז' ואת הדלת נשחקת מבפנים ובקושי עומדת בלחץ. הוא מבין, שזה הרעש שהפריע לו ברקע עד עכשיו.
הוא פותח בעמל רב את הדלת והצירים חורקים, וכשהוא סוף סוף מצליח לפתוח אותה לרווחה, הוא נקבר מתחת לערמת החפצים שפורצת החוצה, בשארית עשתונותיו הוא מצליח לדחוק את הכל חזרה ולסגור את הדלת, ומתיישב לנוח לאיזה שעה.
שוב הוא מנסה, אבל הפעם לא הכל ביחד, אלא ניגש מהצד ומתחיל להוציא חפץ חפץ, להוריד ממנו את האבק ולהתחיל לבדוק אותו. במהרה נוצרת מימינו ערמה גדולה של דברים שצריכים להיזרק. משמאלו יש ערמת חפצים עליהם הוא רוצה לשמור, וישנה גם ערמה בצד של חפצים אותם צריך לתקן ולשמור.
והוא מוצא איזה מפה ישנה עם מסלול שהוא תכנן לנסוע בו. פתאום הוא קולט שהיה לו מסלול עד עכשיו, שהוא נסע בו בלי לשים לב. הוא קולט את הסטיות הקטנות שהיו לו במהלך המרוץ. אולי כדאי לשנות את המסלול, אולי המטרות שפעם הוא חשב שטובות, עם התקדמותו צריכות להשתנות?
כך האדם בחייו. ישנם זמנים בהם עליו לעצור ולבחון את העבר – אך זו לא התחשבנות וזה לא מביא ליאוש, אלא לבניה ותיקון.
יהי רצון שנזכה:
להתחבר לנקודה האלוקית של ראש השנה. להיות מודעים לקרבת ה' אלינו – קרבת ה' בנו שמתגלה בראש השנה וניתן לה את מרכזיות החיים – נשים לב שהיא מרכז נפשנו. ומתוך כך אז גם כל שאר השנה, בחיים היום-יומיים, נזכה לחיות אותם מתוך ידיעת מי אנחנו, ולא ללכת לאיבוד במהומת החיים.
לעצור ולבדוק את חיינו ולבנות אותם להבא – לבחון את דרכינו, לבחון את מטרותינו, ואם אנחנו בדרך או צריכים לחזור למסלול. לתת לעצמנו ח.ח. (חיזוק חיובי) על התקדמויותינו, ולהמשיך מתוך עוז ושמחה.
אמנם זה יותר מאמר ממכתב, אך כך זה התפתח. כפי שאתם מבינים שאצלי דברים מתפתחים.* אני מקווה שתסלחו לי.
האמת שהיו נקודות שבהן רציתי יותר לפרט, ביחס לחשבון נפש שלי ביחס אליכם וביחס לעצמי – אך קצרה היריעה ואני מקווה שאגיע לזה יום אחד בקרוב.
(כמה שהמכתב לא אישי – הוא מצד שני גם אישי לגמרי –הכל מלב אל לב).
חוץ מזה נקווה שיהיה לכם ראש השנה מעולה, ושנה טובה ומתוקה, שכל משאלות לבכם יתמלאו לטובה. ושתזכו בשנה זו לבני בנים עוסקים בתורה ובעבודה.
באהבה ובחיוך
(לפחות בסוף)
נעם.
- תודו שזה נשמע אמנותי.