תפריט
5 שעות
3 ק"מ
סוכות
9
סתיו
משפחה
הרי יהודה - שפלה
עין מבשר
צילום: חיים מאירסון
לפני ההתחלה
סוכות ידוע כ'חג האסיף'. אנחנו אוספים את פירות השנה שחלפה, חוגגים ומודים לבורא העולם על הטוב והשפע של היבול השנתי. אבל סוכות איננו רק חג מסכם. יש בו גם מבט קדימה לשנה החדשה ואולי אף ליותר מזה. מבין השיטין של מנהגי סוכות עולה גם המבט אל החורף המתקרב ובא, ואיתו התפילה לגשם. למרות שבבתי הכנסת אנו מזכירים את תפילת 'מוריד הגשם' רק ביום האחרון של החג, אלמנטים רבים בחג קשורים לבקשת הגשם.
זו ההזדמנות לצאת אל פאתי ירושלים ולפגוש כמה מהם.
עין מבשר
נקודת ההתחלה של טיולנו היא בתוך מבשרת ציון (מבשרת), מתחת לרחוב האורן, במעיין 'עין מבשר'.
המעיין בוואדי שתחתינו הוא מרכז של פרויקט קהילתי-סביבתי. תושבי מבשרת אימצו את הוואדי ושיפצו את המעיין, הטרסות, השבילים והבוסתנים בשיתוף עם תלמידי בתי הספר, חיילים ועוד.
המעיין נושא את שמו של הישוב 'מבשרת' אשר בצילו אנו נמצאים. הישוב נקרא על שום מיקומו בדרך העולה לירושלים. הישוב ה'מבשר' על קרבתנו לבירה.
אולם ל'מבשר' קיימת משמעות נוספת הקשורה לחג הסוכות. היום השביעי של סוכות הוא יום 'הושענא רבה'. ביום זה נוספים לתפילה פיוטים רבים הקשורים לבקשת הגשם והישועה. הפזמון של אחד הפיוטים החותם הוא 'קול מבשר', והוא מהווה את שיאה של תפילת היום. הפיוט כולו עוסק בבשורת הגאולה הקרובה, ובכך מכניס לחג הסוכות נופך של כמיהה. המקור לפיוט הוא בפסוק הנחמה של ישעיהו הנביא:
מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה, אומר לציון מלך א-להיך. קול צופייך נשאו קול וכו' (ישעיהו נ"ח).
עין מבשר צופן בשמו לא רק את ירושלים הנשקפת מההר ממול, אלא אף את בשורת הימים הטובים שכולנו מצפים להם.
קול מבשר, הפיוט המלא הינו פיוט חידתי הרווי בציטוטים מתוך חזונות הנביאים.
נבואות אחרית הימים מאזכרות יום פלאי, אור פתאומי הזורח בלילה, רעידת אדמה גדולה, התכנסות שרידי עם ישראל מכל העולם לארצם ועוד כהנה וכהנה. הפיוט בנוי ע"פ האלף-בית כשכל שורה מסתיימת בביטוי החוזר "מבשר ואומר":
אֹמֶץ יֶשְׁעֲךָ בָּא. קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל בָּא בְּרִבְבוֹת כִּתִּים. לַעֲמוֹד עַל הַר הַזֵּיתִים. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל גִּשְׁתּוֹ בַּשּׁוֹפָר לִתְקַע. תַּחְתָּיו הַר יִבָּקַע. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל דָּפַק וְהֵצִיץ וְזָרַח. וּמָשׁ חֲצִי הָהָר מִמִּזְרָח. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל הֵקִים מִלּוּל נוֹאֲמוֹ. וּבָא הוּא וְכָל קְדוֹשָׁיו עִמּוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל וּלְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם. בַּת קוֹל יִשָּׁמַע בָּעוֹלָם. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל זֶרַע עֲמוּסֵי רְחָמוֹ. נוֹלְדוּ כְּיֶלֶד מִמְּעֵי אִמּוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל חָלָה וְיָלְדָה מִי זֹאת. מִי שָׁמַע כָּזֹאת. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל טָהוֹר פָּעַל כָּל אֵלֶּה. וּמִי רָאָה כָּאֵלֶּה. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל יֶשַׁע וּזְמָן הוּחָד. הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל כַּבִּיר רוֹם וָתַחַת. אִם יִוָּלֶד גּוֹי פַּעַם אֶחָת. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל לְעֵת יִגְאַל עַמּוֹ נָאוֹר. וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל מוֹשִׁיעִים יַעֲלוּ לְהַר צִיּוֹן. כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל נִשְׁמַע בְּכָל גְּבוּלֵךְ. הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל שִׂימִי עַד דַּמֶּשֶׂק מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ. קַבְּלִי בָנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל עִלְזִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן. כִּי קָמוּ יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ. הַיּוֹם אִם בְּקוֹלִי תִשְׁמָעוּ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל צָמַח אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ. הוּא דָּוִד בְּעַצְמוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל קוּמוּ כְּפוּשֵׁי עָפָר. הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל רַבָּתִי עָם בְּהַמְלִיכוֹ. מִגְדֹּל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל שֵׁם רְשָׁעִים לְהַאֲבִיד. עֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
קוֹל תְּנָה יְשׁוּעוֹת לְעַם עוֹלָם. לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם. מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר:
מבט אל מוצא מנחל שורק
צילום: חיים מאירסון
מן המעיין נמשיך על השביל בין הבוסתנים במורד הוואדי, עד שנגיע לדרך עפר החוצה את הנחל. מכאן נצפה במושבה הוותיקה מוצא.
אחד המנהגים הקדומים של חג הסוכות שהתחיל כבר בימות הנביאים הוא מצוות ערבה. אין הכוונה לענפי הערבה המאוגדים ללולב, אלא למצווה המיוחדת של הערבה בפני עצמה, שהייתה נקטפת בדיוק במקום בו אנו נמצאים – מוצא, וכפי שמספרים לנו חכמים במסכת סוכה (פרק ד,ה):
(ה) מִצְוַת עֲרָבָה כֵּיצַד:
מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם, וְנִקְרָא מוֹצָא. יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה,
וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.
בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים, אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא.
קצת בוטניקה: עצי הערבה, וכפי שקורא להם המקרא 'ערבי נחל', גדלים רק במקום רווי מים. נמצא אותם לאורך נהר הירדן, ליד מעיינות, כמעט תמיד ליד מים. יתרה מכך, ערבה הנשארת ללא מים כמשה מיד. כמו שאנו רואים באופן מוחשי בארבעת המינים שלנו – כולם נשארים רעננים וטריים במשך כל חג הסוכות מלבד הערבה.
מוצא עשירה במעיינות, וכנראה גם הייתה מפורסמת בערבי הנחל שלה הזקוקים לאותם מי מעיינות כדי לגדול
התלות במים היא, ככל הנראה, הסיבה לשימוש דווקא בעץ הזה לתפילה מסביב למזבח. בקשת הישועה כאן איננה רק בקשה סתמית, כללית, אלא נוגעת ישירות לצורך הקיומי במים. צורך שאותו מיטיבה לבטא הערבה.
ואולם לא רק הערבה, גם אנחנו הצמאים בסוף הקיץ היבש, התלויים כ"כ במים – מתפללים יחד עם הערבה
מכל 4 המינים הניטלים בחג הסוכות הערבה הינה היחידה ללא טעם וללא ריח. חכמי התלמוד המשילו אותה לאדם ללא חכמה או מעשים – כלומר לאדם שאין לו מעצמו כלום. כשאנו נוטלים ערבה זהו אקט המשווה עצמנו אליה, מוכן להודות באפסיותינו, בתלותנו, זוהי העמדה הנפשית הנדרשת מהאדם המתפלל לגשם.
עין מוצא
צילום: חיים מאירסון
נצעד שמאלה על דרך העפר כ-2 קילומטרים עד לכביש הישן היורד ממבשרת. נלך כ-100 מטרים במקביל לכביש, בדרך העפר הראשונה נפנה ימינה עד לבוסתן גן ארזה.
כאן בבוסתן זה שכן בעבר עין מוצא שנהרס בעקבות הפיתוח המאסיבי של כביש 1 כמו מעיינות נוספים באזור.
ריכוז הערבות במוצא קשור באופן ישיר לריבוי המעיינות. עין מוצא נמצא קרוב לאפיק של נחל שורק. באזור זה, על השלוחות היורדות לנחל, נמצאים מספר מעיינות המקיפים המקיפים את העמק, מעיינות המזכירים לנו אלמנט נוסף הקשור לסוכות.
אחת מעבודות המקדש הנהוגות בכל חגי השנה היא ניסוך היין – יציקת יין על המזבח כחלק מעבודת הקורבנות. חג הסוכות הוא הזמן היחידי בשנה בו מוסיפים גם ניסוך של מים. המים המנוסכים על המזבח אל להם להיות סתם מים מן הברז, אלו צריכים להיות דווקא מי מעיין.
יציקת המים על המזבח מתקשרת לעניין כללי בחג הסוכות של בקשת הגשמים. בדומה לכך אנחנו יכולים למצוא בסיפור התנ"כי על אליהו הנביא בהר הכרמל. לאחר שלוש שנות בצורת אליהו מכנס את העם למעמד גדול, ובו הוא מבקש לצקת מים על המזבח שבנה, בטרם תבער האש במזבח. בסיום המעמד השמיים מתכסים בעננים, וגשם עז מרווה את האדמה.
השימוש במי מעיין איננו מקרי. המעיין מייצג את המים הנובעים מן האדמה – מלמטה, אל מול הגשם הניתך מהשמיים – מלמעלה. ניסוך מי המעיין מבטא את הכמיהה לחיבור המים העליונים והתחתונים, חיבור המתרחש כאשר הגשם יורד.
טקס ניסוך המים מתואר בפירוט במשנה במסכת סוכה: [ו' ט']
(ט) נִסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד?
צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלשֶׁת לֻגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁלוֹחַ.
הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.
עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ, שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיָּיִן.
וּמְנֻקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין, אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אֶחָת.
מַעֲרָבִי שֶׁל מַיִם, מִזְרָחִי שֶׁל יָיִן.
מעניין שטקס ניסוך המים, המהווה חלק מתפילת הגשם שבחג הסוכות קשור גם לחזון העתידי של ירושלים בזמן הגאולה. כך מתארת המשנה במסכת שקלים (ו,ג), הדנה במשמעות השם של אחד משערי הר הבית – 'שער המים':
(ג) למה נקרא שמו שער המים שבו מכניסין צלוחית של מים [של ניסוך] בחג. ראב"י אומר [בו] (יחזקאל מז) מים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית…
המשנה מביאה שתי תשובות שונות ובכך קושרת את ניסוך המים לנבואה אפוקליפטית של יחזקאל הנביא, המנבא אף על מעיין היוצא מירושלים ומרווה את סביבותיה.
לעיון בסיפור של אליהו הנביא והבצורת מתוך ספר מלכים א, פרק י"ח:
(א) וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
(יט) וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל:
(כ) וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל:
(ל) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס:
(לא) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ:
(לב) וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה' וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ:
(לג) וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים:
(לד) וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ:
(לה) וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם:
(לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹוקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אלוקים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְיךָ \{וּבִדְבָרְךָ\} עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
(לז) עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאלוקים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית:
(לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה:
(לט) וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאלוקים ה' הוּא הָאלוקים:
(מה) וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה:
אפיק נחל שורק
צילום: אושרי חזאזי
כפי שפתחנו, סוכות מתאפיין, בנוסף לכמיהה למים, גם בתפילה ובציפייה לימים טובים יותר, חיבור מעניין של שני הנושאים קשור בנחל הגדול בו אנו נמצאים.
שני נחלים גדולים מנקזים את העיר ירושלים: נחל קדרון הזורם מזרחה אל ים המלח, ונחל שורק הזורם מערבה אל הים התיכון. לצערנו, בשני הנחלים הללו אין עתה מים טובים לשתייה; בשניהם זורם הביוב של ירושלים (העניין בטיפול, אבל אמור להסתיים תוך שנתיים שלוש). כך הוא המצב עתה, ואנו, אמנם, מקווים כי לא לאורך זמן.
בחג הסוכות קוראים בבתי הכנסת את נבואת זכריה, נבואה המספרת שבאחרית הימים הר הזיתים יתפקע לשניים ויצאו ממנו נחלים איתנים ושפע של מים כאמור:
י"ד ח: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן, בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה:
יום הגאולה מאופיין בשפע של מים. התפילה לישועה והתפילה למים הן, במידה מסוימת, היינו הך. אמנם שפע המים לא יתפרץ וינבע בכלליות סתם כך, יש לו מיקום מדויק. הנביא מתאר את הזרימה לים המלח (הוא הים הקדמוני, שכן קדם בלשון המקרא – מזרח) וכן לים האחרון, הוא הים התיכון.
אם כן, עולה מכאן תובנה מעניינת: הנה, לפי הנבואה, חזון אחרית הימים מקבל גם מובן אקולוגי. מים חיים במקום ביוב. וכמו שאומרים אצלנו: אינשאללה.
מכאן נמשיך לכיוון החניה עם הכביש לעבר בית ילין ובית הכנסת העתיק של מוצא, שארית הישוב הישן שניטש במאורעות תרפ"ט.