4 שעות
6 ק"מ
פורים / ניסן / פסח
3
אביב
בינוני
גליל - גליל תחתון - גלבוע
הוראות הגעה בווייז:
צילום: סימון
נתחיל ללכת בשביל הכחול (לכיוון צפון מזרח). לאחר כ-1 ק"מ נגיע לנקודת התצפית 'לשון המלך' ע"ש אורן ליפשיץ, בן קיבוץ גזית שנהרג במלחמת לבנון השנייה. בנקודה זו נשקיף על האזור כולו.
נוף מרהיב סביבנו; ממערב לנו מתנשא התבור הבולט בכיפתו המעוגלת, מצפון בעומק הנחלים אנו רואים את תל רכש, תל ארכאולוגי שאותו נהוג לזהות עם העיר אנחרת בנחלת שבט יששכר, מזרחה לנו קצה רמת יששכר, ועליה מבצר כוכב הירדן, מדרום לנו יורד ומתחתר נחל חמוד.
אם אכן הגענו לכאן באביב, בכל כיוון אליו נפנה את מבטנו נראה את הצבע הירוק. לאחר גשמי החורף ועם תחילת התחממות הקרקע בוקעים המוני נבטים וצובעים את האדמה ב"שלהבת ירוקה". הירוק מכריז שהגיע האביב.
בלהה יפה כתבה שיר לילדים שהפך לנכס צאן ברזל: "שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא". בשיר משוקעת אמירה שהיא יסוד חשוב ביהדות – המסורת היהודית קובעת כי חג הפסח, חג הגאולה ומועד לידתה של האומה הישראלית, הוא גם חג האביב. עיבור השנה נעשה על מנת לשמור על ההתאמה – פעם בכמה שנים מוסיפים חודש ללוח העברי רק על מנת לשמור שפסח אכן יצא באביב. התורה מכתירה את חודש ניסן, חודש האביב, "ראשון הוא לכם לחודשי השנה" – עם נולד, שנה נולדת, הכל מתחדש, הטבע משתקף במסורת, והמסורת בטבע.
מעגל השנה היהודי על חגיו וחודשיו איננו נפרד מן המעגל הטבעי. השינויים והמאפיינים של כל עונה מחוברים באופן עמוק למשמעות התקופה ביהדות. ההתבוננות בעולם הטבע הסובב אותנו מגלה לנו זוויות מרעננות בתוך הזמנים המסורתיים.
את דמותו הצבעונית והיפה של האביב שרטטה נעמי שמר ביד אמן בשירה 'מצעד האביב':
אם יבשו שלוליות
ואם פרחו הפרדסים,
אם ירשו נוריות
את מקומם של נרקיסים,
זה סימן שאביב
כבר מטייל על הכבישים
וחלון יש לפתוח
ולסלק את התריסים.
צבעוני עלה בואדי,
חמורים רועים בניר,
ואני פתאום שמעתי
כל ארצי דוברת שיר.
כי כאן האביב הוא בן יומיים
כאן האביב ימות צעיר.
כל מי שעוד יושב בבית
הוא פיסח או נזיר,
כן, הוא פיסח או נזיר.
על פסגת הר השלג
נעלה ביום כחול
וישר לאיילת
נתגלגלה במשעול.
בחצר בחולתה
על הדשא נרדם
ומשמה למטה
נתקדם עם הירדן.
בחורשת גנוסר,
נטפס על עץ תמר,
בארבל נגלגל
אבנים מראש ההר.
כי כאן האביב…
סערה של חולות
אז תישאנו עד לסדום
בוקר טוב גברת לוט
היה נעים – היי שלום
בין שיחי המלוח
לעין גדי נתרחק
במפל עם הרוח
והמים נשחק
דרך נחל ערוגות
נחזור זוגות-זוגות
לא נשכח על החוף
לאסוף פרחי הרדוף
במכתש הכי גדול
נמלא בקבוק עם חול
במצדה על הקיר
חתימה גדולה נשאיר
מעלה עקרבים
שבי ילדונת על גבי
התחזקי, אין דבר
כבר באים להור ההר
לו נגיע לפחות
עד לעין אורחות
עוד מעט, עוד מעט
ואנחנו באילת!
כי הצבעוני עלה בואדי
וחמורים רועים בניר
ואנוכי עד כאן הגעתי
אך עדיין לא תם השיר
זה הזמן חלון לפתוח
אל נופי ירוק מרהיב
נא לזכור ולא לשכוח
פעם בשנה אביב…
פעם בשנה אביב…
פעם בשנה אביב!
2. חג הפסח נקבע באביב ולא סתם, על הקשר שבין מצווה לזמנה העיר הרב קוק:
"ההצלחה הגדולה ברוחניות באה כאשר הנשמה מוארת מן האור שבכל מצווה – בזמנה" (עולת ראייה, ב' שס"ח)
3. התורה מציינת כי יציאת מצרים מתרחשת באביב דווקא ותולה את מועד חג הפסח בעונת האביב:
"היום אתם יוצאים בחודש האביב" (שמות יג:ד)
"שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוהיך כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה" (דברים טז:א)
צילום: נעמה סדן
מהתצפית מתפצל השביל לשני שבילים – ירוק וכחול, אנו נמשיך עם השביל הכחול היורד בתלילות עד לתחתית הנחל. בהגיענו לאפיק נפגוש שביל אדום המגיע משמאל לנו; אנו נפנה ימינה בשביל הכחול ונצעד לאורך הנחל (הכיוון הכללי דרום מזרח). לאחר זמן קצר ניכנס אל קניון הבזלת של נחל תבור.
ירדנו אל תוך הנחל, ועכשיו אנו הולכים בין קירות בזלת זקופים, על הקירות צומחים צמחים שונים, השורשים מבקיעים בהתמדה את דרכם בסלע הקשה. ניגש אל הסלע השחור וניגע בו, ננסה לחרוץ אותו בציפורן ונראה שזה בלתי אפשרי, שלא כמו הגיר הרך שאותו נראה בהמשך המסלול, הקניון הזה עשוי בזלת.
בזלת היא סלע שנוצר מלבה שעלתה ממעמקי כדור הארץ והתקררה במפגש עם האויר, תוך כדי כך שהיא נעה באיטיות. רוב הקרקע הבזלתית בארץ ישראל נמצאת ברמת הגולן. הרמה סמוכה למערכת השברים הסורית אפריקאית. בתהליך היווצרות השברים אירעו תהליכים שהביאו לכך, שכמות עצומה של לבה זרמה על פני השטח ומילאה את מה שהיה קער, מעין בקעה גדולה, בין החרמון לגלעד. הלבה התקשתה ויצרה את המישורים הגדולים של הרמה. אולם, מה עושה בזלת פה, בגליל התחתון?
אכן, מדובר בסלעי בזלת מתקופות שונות. הבזלת שמתגלה בנחל תבור נקראת בזלת הכיסוי , והיא נוצרה בתקופה קדומה יותר. הלבה זרמה על פני אזורים גדולים בגליל ואפילו על חלקים מצפון הגלעד ודרום הגולן וכיסתה אותם בשכבה עבה שעוביה כ-100 מטר.
הבזלת התכסתה עם השנים בסלעים וקרקעות אחרים. מאוחר יותר כאשר נוצרה מערכת השברים הסורית אפריקאית, נגרמו שברים גדולים בקרקע הנקראים 'העתקים'. בקווי השבר החדשים התחילו להתחתר נחלים, ובקו השבר שנוצר סמוך לנחל תבור התחתר נחל תבור וחשף את שכבת הבזלת הקדומה יותר שהסתתרה מתחת לשכבות האחרות.
סלעי הוואדי הצר שאנו עוברים בו נולדו מכור היתוך עצום בבטן האדמה, התפרצו החוצה ויצרו נופים מדהימים. היציאה החוצה היא ההופכת את הלבה מנוזל חסר צורה לסלע מגובש ונוף יחודי.
היציאה החוצה מתחברת גם לתקופה הזו, ולחג שאנו חוגגים בה – חג היציאה ממצריים. מצריים מכונה במקורות 'כור הברזל', ובמובן פשוט היא כור ההיתוך שלנו כעם. כפי שאנו יודעים מסיפורי התנ"ך היציאה עצמה לא היתה פשוטה כלל וכלל. מאבקים פנימיים וחיצוניים נדרשו כדאי להצליח לצאת, להיגאל. והיציאה עצמה היא החקוקה בתולדות עמנו כרגע שבו נהיינו לעם, על המאפיינים, הכישורים והתכונות ההופכים את עם ישראל למה שהוא.
נחל תבור מספר לנו משהו נוסף. המים הם אחד הגורמים הקריטים בעיצוב הנוף, השפעותיהם שונות במסלעים שונים. במסלע רך זרימת המים מביאה ליצירת גבעות עגולות ורכות ועמקי נחלים רחבים; במסלע קשה, לעומת זאת, נכנסים המים לסדקים, מרחיבים אותם ומתנגשים בעוצמה ויוצרים נחלים צרים. המים הזורמים בוואדיות הצרים הינם בעלי עצמה וכוח רבים לעין שיעור מהמים הזורמים בנחלים הרחבים. נסו לעצור לרגע ולדמיין את זרם המים שפרץ את הוואדי הזה, כמה עוצמה דרושה היתה לו כדי לשחוק את סלע הבזלת הקשה, כמה לחץ היה דרוש כדי לאפשר את הפעולה הזו.
התקופה הזו מזכירה לנו את המקומות בהם אנו זקוקים לפריצה, זקוקים לעוצמה ששוברת את המחסומים והקירות שלנו, קשים ככל שיהיו. האביב הוא ההוכחה שהכח הזה קיים: במים, בנבטים הירוקים המציצים ואפילו בנו בני האדם.
המיצרים של מצרים, עם כל הקושי שבהם מעצבים את צורתם של אלה היוצאים מהם. אמנון ריבק (מנחה בתי מדרש בתחום תרבות יהודית מטעם מכללת אורנים) לוקח את מצרים ויציאת מצרים ומתאר אותה כחוויה אישית:
כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם – אמנון ריבק
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.
צילום: סימון
בקטע זה השביל חוצה את האפיק פעמים אחדות (ניתן לחצות). נמשיך עם המסלול ונחלוף ליד כמה מפלים קטנים עד שנגיע למפל רחב מאד.
המים זורמים. הנחל הזה שבקיץ אפשר לעבור אותו בקלות הופך לזרם רציני ומלא כח באביב. לעבור אותו כאשר מי הגשמים של החורף זורמים בו זו משימה לא קלה. אחד המאפיינים של האביב הוא שפע מאוד גדול, המון פרחים פורחים, המון מים זורמים, וגם כל האלרגיות מתפרצות… הזרימה מהפנטת, אפשר להביט בה זמן רב, המים שוצפים ללא הפסקה, בתנועה, משנים מקום, נוסעים.
האדמה, הסלעים, הצמחים ניצבים על מקומם, והמים לא מתחשבים בכך, הם סוחפים איתם בדרכם את מה שמוכן לכך וגם את מה שמתנגד לכיוונם.
האם חווינו פעם תקופה אביבית כזו בחיינו? תקופה בה לפתע הזרימה היתה חזקה כל כך, משהו סחף אותנו, משהו השתחרר בנו, משהו התרחש בחיינו בכוחות שלא שיערנו את קיומם. כיצד הגבנו לכך?
באותו לילה במצרים, אור לט"ו בניסן, זה אכן קרה. אלוהי ישראל סחף עם של עבדים מתוך מצרים אל מרחבי המדבר, אל מסע אל הארץ המובטחת. היו כאלה שלא שכחו לקחת איתם את התופים על מנת לרקוד ולהודות על הניסים, והיו כאלה שהתנגדו, שפחדו מהעוצמה. רש"י (שמות יג:יח) מספר לנו שרק חמישית מעם ישראל יצאו בסופו של דבר ממצרים, נתנו לגאולה לסחוף אותם עימה על גלי האמונה. היציאה אל החופש, אל השפע, אל המרחב, מרחיבה את הלב בתודה ובתחושת שמחה אדירה, ויחד איתה מגיעים גם חששות מן השינוי, מהלא נודע, מהשפע הגדול. ברגעים אלה נבחנת אמונתו של אדם בשפע הגדול ובטוב הפשוט של החיים.
גלי הכרמלי (מאמנת ומנחת קבוצות) מדברת על האושר ועל הפחד שיכול להיות טמון בתוכו:
האושר האולטימטיבי, השלם, הוא כמיהה כה עזה, עד כי מרבית האנשים חוששים מהמימוש שלו באותה עוצמה שהם כמהים אליו. ייתכן, כי ברמה הרוחנית ההתנגשות של שני הכוחות העוצמתיים הללו יוצרים עצירה, חוסר תנועה לקראתו. היטיבה לבטא זאת לאה גולדברג הדגולה בשירה 'ניסיון':
ניסיון / לאה גולדברג
לך נשבעתי אל עליון,
ולא אדע האקיים:
איך אעמוד בניסיון?
ניסיון האושר השלם.
איכה תכיל עיני האור?
ידי רפות, ידי הוזות –
איכה אשא ולא אשבור
שמחה כזאת, ברכה כזאת?
מכובד עול איך לא אפול,
איך לפניך אתייצב
זקופה, גדולה, נושאת בעול
של אושר אנושי שלו.
צילום: נעמה סדן
לאחר מאות מטרים מתרחב האפיק ונוצר עמק רחב.
בחג הפסח נוהגים לקרוא במגילת שיר השירים, "כי הנה הסתיו חלף הגשם הלך לו, הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו, התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח. קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך" (שה"ש, ב:יא-יד). מגילה זו מתארת סיפור אהבה בין דוד לרעיה על רקע האביב הפורח. האהבה נקשרת תמיד לפריחה, להתעוררות האדירה של הטבע, לכוחות החיים האדירים הפורצים מן האדמה.
לאורך המגילה כולה מנסים הדוד והרעיה להתאחד, אך ללא הצלחה. ישנן החמצות רבות. ההחמצה מזכירה לנו את אחת ההלכות של חג הפסח- איסור אכילת חמץ – כל בצק שתפח יותר מדי, שיצא מהגבול הדק של המצה. גם בטבע ישנם חלונות הזדמנות קצרים, שאותם אסור להחמיץ. אחד הבולטים שבהם הוא תהליך הפריחה.
לאורך כל המסלול ישנה פריחה רבה, אבל העמק אליו אנו נכנסים עכשיו הוא השיא. הפרח הייחודי לנחל שלנו הוא תורמוס ההרים, הפורח כאן בכמויות אדירות וצובע את המדרונות בסגול כחול יפהפה. לא לכל צמח יש פרחים. בעולם הצמחים ישנן כמה מערכות, אחת החשובות והגדולות היא 'מערכת מכוסי הזרע', כלומר צמחים המגדלים פרחים שהם בעצם אברי הרביה של הצמח. הצמח משקיע אנרגיה רבה בפריחה. אנו מוצאים בטבע צורות שונות וצבעים שונים של פרחים. השוני הרב נובע מהתחרות. הפרחים צריכים להיות מותאמים – אם זה בצבע מושך חרקים, או בצורה המתאימה להאבקה על ידי רוח – וזאת על מנת להצליח במפגש עם תאי רביה מצמח אחר מאותו המין ולמלא את תפקידם לפני שיבלו. לאחר ההפריה הפרח נובל, והפרי מתחיל להתפתח בתוך השחלה המוסתרת בעומק הפרחים. זמנם של הפרחים קצוב, האויר מתחיל להתחמם, המאביקים מתעוררים, והתחרות מתחילה. את העונה החמה צריך הצמח לנצל לכל התהליך של ייצור הזרעים מהפריחה ועד הבשלת הזרעים, וממילא זמן הפריחה קצוב. בשנה בה חלה תקופה חמה קצרה, הפרחים נפתחו מוקדם מדי, ולאחר מכן חזר הקור שלא איפשר צמיחה, אזי לא יהיה פרי. אם הפרחים נפתחו מאוחר מדי בזמן שהמאביקים המתאימים כבר אינם באזור, או בזמן שהרוחות כבר השתנו – גם אז לא יהיו פירות. זמן הפריחה קצר, מכוון ומדויק. האביב הוא קצר, וכמו בעולם הטבע כך גם בעולם האנושי; יש לפרוח בלי פחד, למרות כל הסכנות, כי הרי הסכנה הגדולה ביותר היא – להחמיץ.
במידה מסוימת הבחירה היא ההכרעה לפרוח. הצמח 'מכריע' לפרוח על פי כמה מדדים, ובפריחה הוא מסתכן בהצלחה בהתרבות או בכשלון ובאבדן אפשרות ההתרבות. גם אנו, בני האדם, איננו יודעים מהי התמונה המלאה, אנו יודעים מה התנאים בהווה, אנו משערים ולוקחים את הסיכון. לרוב נראה לנו, שהסיכון הגדול טמון בקשיים שבדרך, ואכן לפעמים הקשיים הם גדולים. אולם יש סכנה נוספת לא פחותה מהם, והיא ההחמצה. כאשר אדם עומד מול הקשיים ושוקל ומתלבט ופוחד, ומתוך הפחד הוא ממתין ומהסס ואינו מכריע, הוא נשאר מול הדרכים שלפניו בהתלבטות אין סופית, כך ששום דבר אינו קורה. בדרך זו האובדן של יכולת הגדילה הוא כמעט בטוח.
רוברט פרוסט מתאר בשירו את הדרכים השונות הנפרשות לפני האדם ואת רגע ההכרעה בו למרות ההתלבטויות יצא אל הדרך ובחר באחת על פני השנייה.
The Road Not Taken
Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth;
Then took the other, as just as fair,
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear,
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same,
And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I marked the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way
I doubted if I should ever come back.
I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I,
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference.
ובתרגום לעברית של אמיר אור
הַשְּׁבִיל שֶׁלֹּא נִבְחַר
שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,
אֵינֶנִּי יָכוֹל – אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;
לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,
אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,
שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת;
אַךְ שְׁנֵיהֶם הָיוּ נְתִיבוֹת עֲזוּבוֹת
שֶׁמִּדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה,
וּבַבֹּקֶר הַהוּא הִשְׂתָּרְעוּ לִקְרָאתִי
בְּשַׁלֶּכֶת שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׁחִיר אֶת פָּנֶיהָ.
אָהּ, הָרִאשׁוֹן – לְיוֹם אַחֵר נְצַרְתִּיו!
אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁנָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב,
וְסָפֵק אִם אָשׁוּב עוֹד אֵי-פַּעַם הֵנָּה.
אֵי-שָׁם, אֵי-פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת
בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל:
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.
צילום: נעמה סדן
לאחר מאות מטרים מתרחב האפיק ונוצר עמק רחב. לאחר 200 מטר נוספים נגיע למפגש שבילים – אדום וכחול, נפנה ימינה (מערבה) לשביל האדום ונטפס בדרך ג'יפים אל הרכס ממנו ירדנו בתחילת המסלול. נמשיך בשביל האדום כ-1.5 ק"מ עד שנראה משמאלנו רחבת תצפית וגינת משחקים "נווה אלעד" ע"ש אלעד ליטווק, גם הוא בן גזית שנפל בקרב בהר דוב.
התחלנו את המסלול בתצפית לזכר בן קיבוץ גזית, ואנו מסיימים בתצפית לזכר בן קיבוץ נוסף. האביב – תקופה מסעירה, מפעימה ולא בשלה, בוסרית, ואלה הנקטפים באביב ימיהם בלי להותיר פרי, מותירים חלל שבולט כל פעם באביב.
דוד גרוסמן, אב שכול, כתב על האביב הקצר בארץ.
קצר פה כל כך האביב/ דוד גרוסמן
יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים
שיכור ומבושם –
איך שיופי יכול לרפא!
נסער ומשולהב ומתיז
ניצוצות –
אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת –
קצר פה כל כך האביב.
קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב –
רק ניתן לי ותכף נלקח.
אביב עול-ימים וסוער
וסופו –
כבר כתוב בעלי ניצניו,
אבל הוא מסתחרר
כפרפר במעופו,
וכמוהו – נצחי בעיניו.
קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב –
רק ניתן לי ותכף נלקח.
ואת ואני היודעים
ונורא הדבר שרק הוא לא –
עד כמה קצרים החיים,
החיים הקצרים שניתנו לו.
נדיב ונסער ומכאיב
קצר פה כל כך
האביב.
האביב אכן קצר, וגם כשאין מדובר בחללי מלחמה, יש תחושה של רצון לאחוז בו לפני שיעלם. חשש ההחמצה של האדם ושל הצומח מתחבר חזרה לחג האביב, חג שבו אנו מתנתקים מהחמץ. הלחם התופח, המחמיץ, הינו הפוך ממאכל החג- המצה, העשויה מקמח וממים בלבד, ללא שמרים, ללא אוויר, ללא משהו שאיננו היא בעצמה. במובן הזה חג הפסח נקי מההחמצה, החמצת הלחם וההחמצה העצמית של האני. 18 דקות מבדילות בין מצה ללחם החמץ (שכן בתהליך אפיית מצה על פי ההלכה יש להקפיד על מדידת 18 דקות מרגע שהקמח בא במגע עם המים ועד הכנסת המצה לתנור), מזכירות לנו את התזמון המדוייק.
יציאת מצריים עצמה קשורה גם היא לאותו תזמון, היכולת של עם ישראל במצרים לעזוב הכל באמצע הלילה וללכת אחרי משה, בלי לחשוש ממה שיקרה, בלי לחשוב יותר מדי קדימה, בלי להחמיץ את הרגע.
זה החן של האביב, שמבקש לחיות עכשיו בהווה, להכיר אותו, להתמכר אליו, להיות לגמרי איתו, ללכת לאיבוד בין מרבדי הפרחים ולא לחשוב, לרגע, על מה שיבוא, להיפגש בנוכחות מלאה, להודות על מה שיש ולומר – דיינו.
מכאן נמשיך עוד כ-200 מטרים ונגיע אל הדרך האדומה שבה נסענו משער הקיבוץ אל עבר נקודת תחילת המסלול, נפנה ימינה ולאחר 500 מטרים נגיע אל הרכב.