לטייל בדרכו

דרכי נֹעם – לזכרו של נֹעם מאירסון

טיולים בגליל – חוף אכזיב

"פתחו את השער פתחוהו רחב..."

מאת: נעמה סדן
20/11/2022
עודכן: 02/05/2023

תוצאות חיפוש

קרדיט תמונה: חיים מאירסון

מה בסביבה

אנו מטיילים היום בחוף אכזיב שבגליל המערבי. הגליל המערבי הוא אחד משלוש היחידות המרכיבות את הגליל העליון, והוא כולל שתי יחידות נוף עיקריות: הרים גבוהים ורצועת חוף. מישור החוף הישראלי מחולק אף הוא לשלוש יחידות, וחופי הגליל המערבי שייכים לשליש הצפוני שלו, אשר משתרע מנחל תנינים ועד ראש הנקרה. רצועת חוף זו מתאפיינת במישור צר מאוד לאורך החוף; באזורים מסוימים ההר ממש 'נופל' אל הים ללא רצועת חוף – כמו שקורה בכרמל ובראש הנקרה. כמו כן החופים צפונית למפרץ חיפה סלעיים והחול מועט (שכן החול בישראל מגיע ברובו מדרום).

מאפיינים

משך המסלול

3 שעות

אורך המסלול

5.2 ק"מ

לטייל בזמן

יום העצמאות

מפה

2

עונות

כל עונות השנה

דרגת קושי

משפחה

אזור בארץ

גליל - גליל עליון

מתאים לאופניים. המסלול קל. המסלול עובר בחלקו בחוף חולי וסלעי, ולא נוח להשתמש בעגלות ילדים. בקיץ מומלץ לנוע ברכב או להגיע לקראת שעות הערב מכיוון שהמסלול כולו בשמש.

הדרך אל הטבע

הוראות הגעה בווייז:
נקודת התחלה: אתר ראש הנקרה
נקודת סיום: יד לי"ד

ניסע צפונה על כביש 4 לראש הנקרה. בדרך נחלוף על פני קיבוץ גשר הזיו, בית ספר שדה גליל מערבי וקיבוץ ראש הנקרה. נחנה בחניון האתר. מסלול זה אינו מעגלי ואפשר ללכת בו, לנסוע בו או לשלב בין השניים.
להלן כמה הצעות: ניתן להחנות את הרכב בראש הנקרה, ללכת לאורך המסלול כולו ולשוב לאורך החוף אל ראש הנקרה. אם אין מתכננים לשוב ברגל לראש הנקרה, ניתן להשאיר רכב אחד בחניית חוף אכזיב המוסדר. הכניסה לחניית חוף אכזיב בצד המערבי של כביש 4 מסומנת בשני שלטים חומים – 'חוף אכזיב' ו'אלי אביבי'. אפשרות נוספת: לשכור רכב חשמלי באתר ראש הנקרה ולנוע איתו הלוך וחזור. (פרטים באתר:
www.rosh-hanikra.com). 

אופציה נוספת: לבקר באתר ראש הנקרה ולאחר מכן לנסוע ברכב בחזרה (דרומה) על הכביש שעליו הגענו (כביש 4) ולעצור בתחנות המסלול; לאחר נסיעה קצרצרה לפנות מערבה (ימינה) לכיוון הים עפ"י השלט החום 'חוף בצת', משם להמשיך ולהשאיר את הרכב בחניון הסמוך לבית ספר שדה אכזיב. משמאל לשער ביס"ש אכזיב עובר שביל ג'יפים המתחבר אל טיילת החוף. כל התחנות נמצאות במרחק של קילומטר וחצי לכל היותר מהנקודה הזאת.

  • לסיפור הדרך
  • למפת המסלול

סיפור דרך

נתחיל את הטיול בראש הנקרה; לפני שנעלה אל הנקרות עצמן, נתקדם עם הכביש, נחלוף על פני מסעדה מצד שמאל וניגש לשער שהוא בעצם גבולה הצפוני של ישראל (שער של בסיס צבאי). ניכנס עם הרכבל אל נקרות הסלע הנחצבות על ידי גלי הים. נצא מראש הנקרה ונפנה אל הטיילת המתוחה לאורכו של החוף. ראו 'הדרך אל הטבע' לאפשרות המשך המסלול רגלית או באופן ממונע. נתקדם בטיילת דרומה ולאחר כ-2 קילומטר ניכנס לתחומו של חוף בצת החולי. בחוף קיים אזור המשמש חוות קינון לצבי ים. לנעים ברכב הפרטי – חוזרים בכביש 4 דרום ולאחר נסיעה קצרצרה פונים מערבה (ימינה) לכיוון הים עפ"י השלט החום 'חוף בצת', נוסעים עד הטיילת המשמשת הולכי רגל ורכבים. נמשיך על קו חוף השוניות הקסום (ברגל או ברכב) עוד כ-2 ק"מ עד לאנדרטת ההעפלה שהקים יחיאל שמי מקיבוץ כברי. מהאנדרטה נמשיך כ-500 מטרים דרומה לאורך החוף לשפך נחל כזיב. אם ברכב – מחנים אותו בחניית חוף אכזיב המוסדר. בנקודה זו נפנה מזרחה (שמאלה), נתקדם בתוך מנהרת הניקוז של נחל כזיב מתחת לכביש ונעלה אל אנדרטת 'יד לי"ד' לזכר י"ד הלוחמים שנהרגו בליל הגשרים. נחזור מתחת לגשר הכביש אל הצד השני (דרומה), ונגיע בקו ישר אל החוף; שם נסיים את טיולנו.

מפת המסלול

סימני דרך

תחנה 1 ראש הנקרה – סולם צור

ראש הנקרה

ראש הנקרה – סולם צור

צילום: חיים מאירסון

סולם צור – גבול 1

לפני שנעלה אל הנקרות עצמן, נתקדם עם הכביש, נחלוף על פני מסעדה מצד שמאל וניגש לשער שהוא בעצם גבולה הצפוני של ישראל (שער של בסיס צבאי).

אנו עומדים לעלות עוד מעט אל המצוקים הלבנים של ראש הנקרה. מצוק ראש הנקרה הוא חלק מרכס הנקרא 'סולם צור' חלקו הגבוה במדינת ישראל מתנשא לגובה של כ-70 מטרים, אולם פסגותיו אשר בלבנון מגיעות עד ל-300 מטר.

נבחן את הגבול הגיאוגרפי הטבעי הזה ונבדוק מהן השפעותיו.

רכס הסולם מהווה מחסום טבעי, והוא מתואר כגבול כבר בתקופת החשמונאים במאה השניה לפני הספירה. בעת החדשה היה שייך הגליל כולו ובתוכו גם הגליל המערבי ל'ולאיה' vilayet  (מחוז מינהלי עותמני) של בירות. עם פירוק האמפריה העותמנית וכיבוש ארץ ישראל על ידי בעלות הברית החלו חיכוכים לגבי הגבול בצפון (שהיה אמור להיות דרומית למה שמקובל היום). בסופו של דבר נקבע קצה רכס הסולם (ראש הנקרה) כנקודה הצפון מערבית בגבול שהתקבל בהסכם בריטניה צרפת ב-1923, גבול זה אינו גבול טבעי המבוסס על תוואי השטח אלא גבול מלאכותי שנוצר על סמך הסכמים מדיניים. בין 1936-1939 בנו הבריטים את 'גדר הצפון' ולאורכה מצודות משטרה, וכך נקבע הגבול בשטח. עד היום משמש גבול זה כגבולה הצפוני של מדינת ישראל.

מה משמעות הגבול הצפוני? כפי הנראה הוא אינו רק מכשול גיאוגרפי ושער כניסה פיזי אלא יותר מכך. במדרש מתואר מסעו של אברהם אבינו אל הארץ אותה הבטיח הקב"ה להראות לו 'אל הארץ אשר אראך'. אברהם יצא לדרך מארם נהריים ועבר בה ובארם נחור הסמוכה, בכל מקום בו עבר הוא פגש אנשים פוחזים ובטלים. אולם כאשר הוא חצה את רכס הסולם פגש לראשונה אנשים שעדרו בזמן המתאים לעידור, וניכשו בזמן המתאים לכך, והוא ביקש 'הלואי יהי חלקי בארץ הזאת'. הגבול הצפוני היווה, אם כן, בעיני חז"ל, גם גבול תרבותי. אברהם ביקש לראות את עצמו בין האנשים העובדים, העמלים, בין אנשים המתקנים את העולם ולא יושבי הבטל. מעניין שהתפאורה שבחר המדרש לסיפור היא דווקא החוף הזה שבו המים 'עובדים' ללא הפסקה, מנסים לחדור אל החוף ללא מנוחה. כשעבר אברהם בנקודה זו הוא אמנם חש בשינוי, במעבר,  אך הוא עדיין לא ידע שזו, אכן, הארץ המובטחת, שכן, בשורה זו תבושר לו רק בהמשך הדרך, ובכל זאת משהו בליבו נפתח אל הארץ הזו ואל יושביה.

נעיף עוד מבט אחרון אל הסלע הנופל אל הים, המשרטט את הגבול וננסה לחשוב מדוע זהו התאור אותו בחר המדרש למפגש הראשוני של אברהם העברי עם ארץ ישראל. מה מנסים הדרשנים לרמוז על ההבדל בין ארץ ישראל לארצות השכנות, על הקשר שבין אדם לנוף מולדתו? ועל הקשר שבין אדם לנוף שהוא מרגיש בליבו שהוא נוף מולדתו, הנוף שהוא רוצה שיהיה נוף הולדת ילדיו?

סולם צור – גבול 2

ניכנס עם הרכבל אל נקרות הסלע הנחצבות על ידי גלי הים.

ניכנס אל הסלע ובעצם לאחת משתי מנהרות שחפרו הבריטים על מנת להעביר את קו הרכבת לביירות. שלא כמו קודמיהם שסללו דרכי מעבר על גבי הרכס (סנחריב, אלכסנדר מוקדון), בחרו הבריטים לעבור דרך ההר עצמו.

נביט אל הסלע. גוש הסלע הלבן האדיר שלפנינו מנוקב, הבריטים לא היו הראשונים ולא האחרונים לחצוב בסלע הזה. מי חפר את אותן הנקרות הגדולות עוד לפני ההתפתחות הטכנולוגית והציוד המשוכלל? על מנת לענות על שאלה זו עלינו לבחון את הרכב הסלע; רוב הרכס המצוי בשטח מדינת ישראל בנוי מרצועות של צור וקרטון, ברכס נבקעו סדקים עקב תזוזות גאולוגיות, ומי הים הרחיבו את הסדקים לכדי נקרות יפהפיות. המים נשברים בעוצמה על הסלעים, חוצבים בהם מנהרות ומגלפים צורות. בחורף יכולים הגלים להגיע לעצמת התנגשות של 250 טון ולזעזע את הסלע. זהו המאבק התמידי של המים לכבוש את גבולה של היבשה, להיכנס בסודה.

הגבול, השער, מפגש הים עם היבשה, הוא מקום המעבר, הכניסה לעולם אחר, למציאות שונה, אולי לארץ אחרת. שער המעבר הוא מרחב הכניסה אל בית חדש, מפגש עם מקום שאליו נכסף הזר, אך כמו כל מקום מפגש אתר המעבר הזה אינו רק תחנת מעבר שלווה, הוא טומן בחובו גם התנגשות, חיכוכים ומלחמה. עוצמות המפגש מוצאות להן דרכים שונות ומשונות כל פעם מחדש.

עם הרוח
close

המדרש מתאר את סולם צור כגבול ונקודת מעבר בין ממלכת ארם וארץ כנען (בראשית רבה לט, ח):

אמר ר' לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים. אמר: הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת. וכיון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'.

אברהם העברי היה העולה הראשון לארץ ישראל; אחריו עשו את הדרך הזאת רבים מבני העם היהודי שנולדו בחלקי העולם השונים. את תחושת השייכות לשתי מולדות מתארת לאה גולדברג בשירה 'אילנות'. שיר זה הולחן על ידי הזמרת אחינועם ניני שגם היא שבה לארץ לאחר שגדלה בארה"ב, והבית באנגלית הוא תוספת שלה:

 

כאן לא אשמע את קול הקוקיה,

כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג,

אבל בצל האורנים האלה

כל ילדותי שקמה לתחיה.

 

צלצול המחטים: היה היה

אקרא מולדת למרחב השלג

לקרח ירקרק כובל הפלג,

ללשון השיר בארץ נכריה.

I remember those snow-capped mountains

and a song on FM 93

oh my darlin' I have grown with you

but my roots on both sides of the sea

אולי רק ציפורי מסע יודעות

כשהן תלויות בין ארץ ושמים

את זה הכאב של שתי המולדות.

 

איתכם אני נשתלתי פעמים,

איתכם אני צמחתי, ארנים,

ושורשי בשני נופים שונים.

 

גם מבחינה הלכתית נמצאת ראש הנקרה באזור הגבול. יצחק גולדהאר עלה לארץ בעליה הראשונה ועבד עבור הברון רוטשילד כמודד קרקעות. במהלך עבודתו הכיר היטב כל שביל וסלע. את החומר שאסף קיבץ לספר ושמו 'אדמת קודש', ועליו קיבל 'הסכמות' מגדולי הרבנים שבדורו כמו הרב זונענפעלד והרב קוק. ב'אדמת קודש' מתאר גולדהאר את כזיב כגבולה הצפוני של ארץ ישראל, הן בימי עולי מצרים (אמנם גבולו של שבט אשר היה פונה לכזיב, אך הכיבוש מעולם לא הושלם) והן בימי עולי בבל:

"…עולי מצרים היו בני אשר שעכו היתה בחלקם כבשו רק החלק הדרומי מהעיר הזאת היא העיר התחתונה, אולם העיר העליונה אשר בתלמוד נזכרת בשם כיפתא היא החלק הצפוני מעכו. בני אשר לא כבשו, בשביל זה מכיפתא ולעיל לארץ העמים תחשב; ומכיפתא זאת צפונה אצל שפת הים נמשכת רצועה טמאה מארץ העמים עד שתגיע לתחום צור שכולו לא נכבש וזה שאמר אביי רצועה נפקא, היינו מכיפתא דעכו שלא נכבשה יוצאת צפונה רצועה טמאה שלא נכבשה וכמו שיבואר לקמן.

צפונה לעכו 13.5 קילומטר על שפת הים יושבת העיר כזיב שמקומה בקצה הגבול הצפוני של כיבוש עולי בבל. ובימי חכמי המשנה הישוב של יהודים אצל הדרך אשר מן עכו לכזיב היה מצער (=מועט) ורוב העוברים בדרך ההיא היו נכרים. בימים ההם היתה כזיב אחת מערי החוף ותבואות הגליל היו נשלחות לחו"ל גם דרך העיר הזאת. היוונים והרומים קראו לה איכדיבא או איכדיפא. ניכרין הדברים שהיוונים לקחו את השם הזה מן הארמים שבטאו את אות ז' כמו ד' כזיב- כדיב. והערביים קוראין לה זיב (הב' דגושה). מדברי חכמי התלמוד למדנו אשר מכזיב עד סולמא דצור ג' מילין וזה אנו רואים בחוש ע"י מדידה בשפלה קרוב לשפת הים לאורך הדרך שבין כזיב ובין סולמא."

(מתוך הספר אדמת קודש, באתר היברו בוקס )

תחנה 2 חוף בצת – איל לי ארץ אחרת

חוות הקינון לצבי הים

חוף בצת – איל לי ארץ אחרת

צילום: חיים מאירסון

נצא מראש הנקרה ונפנה אל הטיילת המתוחה לאורכו של החוף. ראו 'הדרך אל הטבע' לאפשרות המשך המסלול רגלית או באופן ממונע. נתקדם בטיילת דרומה ולאחר כ-2 קילומטר ניכנס לתחומו של חוף בצת החולי. בתוך החוף ישנו אזור מגודר המשמש חוות קינון לצבי ים (מחוץ לעונת הקינון המקום אינו מגודר אך ניתן להבחין בעמודי העץ בחוף). אם נעים ברכב הפרטי חוזרים בכביש 4 דרום ולאחר נסיעה קצרצרה פונים מערבה (ימינה) לכיוון הים עפ"י השלט החום 'חוף בצת'. נוסעים עד הטיילת המשמשת הולכי רגל ורכבים.

חוף בצת הוא החוף הצפוני ביותר בישראל שאליו מגיעים צבי ים. צב הים החום וצב הים הירוק חיים בים התיכון, משקלם מגיע עד ל-100 ק"ג. עם בוא הקיץ חוזרת נקבת הצב אל החוף בו נולדה על מנת לחפור בור בחול ולהטיל בו את ביציה. בלילות בוקעים האבקועים (הצבים והצבות הקטנים) מהביצים ומפלסים את דרכם אל הים. אותן דקות ספורות בהן שהו הצבים על החוף מספיקים על מנת ל'החתים' (imprint) את כל הנקבות לחוף הזה, כל אחת מהן שתצליח לשרוד ולהתבגר תשוב אך ורק אל החוף הזה להטיל בו את ביציה. מופלא, לא?

בשנים האחרונות נתונים הצבים לשתי סכנות, אחת בבגרותם – חנק משקיות ניילון; מכיון שהצבים בטבע אוכלים מדוזות, הם טועים בשקיות הניילון, חושבים אותן למדוזות, אוכלים אותן ונחנקים. הבעיה השנייה קשורה לשטח המגודר שלפנינו. הביצים של הצבים נתונות בסכנה כי רכבי שטח שנוסעים על החוף דורסים את הקינים, וחיות שונות טורפות אותן. אם הביצים אכן מצליחות לשרוד, יש חשש שהצבים הקטנים הבוקעים מהן 'ייתקעו' בחריצים שחרצו גלגלי רכבי השטח ולא יצליחו להגיע לים. לשם כך הקימה רשות הטבע והגנים חוות קינון. פקחים מאתרים את הקינים בטבע, מוציאים מהם את הביצים ומעבירים אותן למדגרות מוגנות ממש כמו המתחם הנמצא לידינו. לאחר בקיעת אבקועים הם הולכים בעקבות נצנוץ המים הישר לעבר הים. אנשי רשות הטבע והגנים נמצאים בסביבה כדי לוודא שלא יהיו מכשולים בלתי עבירים בדרך או תאורה ממקור אנושי שתגרום לאבקועים לאבד כיוון.

לא רק צבים 'מוחתמים' שבים הביתה אל החוף למרות המאמץ הרב והסכנות הכרוכים בכך, כפי שמיד נראה, גם אנשים – מעפילים חוזרים אל החוף הזה, אל חוף מולדתם ההסטורית, בקשיים רבים.

תחנה 3 אנדרטת ההעפלה – עלייה חופשית, מדינה עברית

אנדרטת ההעפלה

אנדרטת ההעפלה – עלייה חופשית, מדינה עברית

צילום: חיים מאירסון

נמשיך על קו חוף השוניות הקסום עוד כ-2 ק"מ (ברגל או ברכב) עד שנבחין באנדרטה חומה גדולה עשויה חלקי ספינות, מדובר באנדרטת ההעפלה שיצר האמן יחיאל שמי מקיבוץ כברי.

האנדרטה בנויה מחלקי אוניות מעפילים ובעיקר מחלקי האוניה 'חנה סנש'. בין 1933 – תרצ"ג (לאחר עלייתו של היטלר לשלטון) ל-1948 – תש"ח עלו לארץ במסגרת מבצעי העפלה כ-122,000 יהודים, דרך היבשה, האוויר ובעיקר דרך הים. לשערי הארץ היו מימדים טריטוריאליים – קווי הגבול היבשתיים וקו הגבול הימי של הישות המדינית 'פלשתינה' (כך נקראה ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי), אולם מעבר לכך ייצגו שערי הארץ מלחמה תודעתית. למי יש הזכות לפתוח ולסגור את השערים ומכוח מה? הישוב היהודי לא הסכים להכיר בשערים הסגורים של ארץ ישראל, והבריטים נלחמו כמיטב יכולתם לשמור על השערים הסגורים, הן במישור הפיזי והן במישור הייצוגי, בעיקר בעיני דעת הקהל העולמית. העלייה נמשכה על אף התנגדותם של הבריטים וסגירת החוף על ידם בעזרת משחתות, מכ"ם וסיורי משטרה. את המעפילים שנתפסו בספינות כלאו הבריטים במחנות מעצר בעתלית ולאחר מכן, עם התגברות זרם המעפילים, באי קפריסין.

בדצמבר 1945, חצי שנה בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, עלו בנמל סבונה באיטליה 252 ניצולי שואה על סיפונה של הספינה 'חנה סנש'. ההפלגה היתה קשה, והמזון והמים אזלו במהלך הנסיעה.

ב-24 בדצמבר הגיעה הספינה לחופי נהריה. צוותי הפלמ"ח עכבו את הספינה לילה נוסף על מנת לנצל את ערב ה-25, חג המולד, בו יש סיכוי שהחיילים הבריטים יהיו שתויים, ולהוריד את המעפילים לחוף. הספינה הגיעה לחוף, התנגשה בשרטון, והמעפילים ירדו ממנה בסיועם של תושבי נהריה וצותי פלי"ם (פלוגת הים של הפלמ"ח) והועברו לקיבוצים ומושבים באזור. לאחר שעות אחדות הגיעה המשטרה הבריטית ומצאה את הספינה ודגל עליו היה כתוב 'הספינה חנה סנש הורדה בעזרת ארגון ההגנה העברית. תהיה ספינה זו בחוף נהריה אחת המצבות לששת מיליוני אחינו ואחיותנו. תהיה זאת תעודת קלון לממשלה הבריטית'.

גורלה של הספינה חנה סנש היה ייחודי. רובן המוחלט של הספינות לא הצליחו לפרוץ את המחסום הימי ונתפסו על ידי הבריטים. הנסיונות העיקשים של המעפילים, ברובם ניצולי שואה, להגיע לארץ וההתנגדות הבריטים האלימה עוררו הזדהות עזה בקרב הישוב היהודי בארץ. סיפורי ההעפלה השפיעו לא רק בקרב הישוב בארץ אלא גם על דעת הקהל העולמית והיוו גורם תורם לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. עם סיומו של המנדט וקום המדינה נפתחו שערי ארץ ישראל לכל יהודי המבקש בישראל בית.

רובם של המעפילים לא היו אנשים עשירים בחומר. לאחר סיום מלחמת העולם השניה רבים מהמעפילים היו שבורים לא רק כלכלית אלא גם בגופם ורוחם. ולמרות כל זאת הם מצאו את תעצומות הנפש לעלות על ספינות רעועות אל ארץ חסומה, להבקיע את הקו, לחצות את הגבול פנימה. מאיפה באו הכוחות? ומדוע בחרו רבים כל כך להגיע בתנאים אלו לארץ ולא לנסות ולבנות מחדש את חייהם במקומות אחרים? כנראה שחלק מהתשובה טמון במילה – הביתה. מפעל ההעפלה היה אחד המפעלים הגדולים של הישוב היהודי בארץ ישראל, אך גם לנו כאנשים פרטיים יש העפלות קטנות, לעתים אנו מוצאים בחיינו נתיבים כאלו, נתיבים שאליהם אנו מוכנים לנסוע ב'ספינות רעועות', ללכת בדרכים לא בטוחות ולא ברורות, מכיוון שברור לנו, שאנו נוסעים אל מקום שאנו מרגישים בו בית.

עם הרוח
close

מתוך עדות של איש הפלי"ם, משה דפני (הסיילור) שהיה שותף בחילוץ המעפילים מהאניה חנה סנש:

"לא היתה לי שפה עם העולים לכן לקחתי את הידיים שלהם ושמתי שיתפסו אותי בעורף, תפסתי אותם במתניים והעברתי אותם מעל מעקה האניה. הם נשארו תלויים על צווארי, שוב תפסתי בידיהם והעברתי ידי אחרי יד כדי שיאחזו בחבל. משם העבירו אותם הימאים שהיו מפוזרים לאורך החבל. אינני יודע מאין באו לי הכוחות לכל זה. היו כאלו שפחדו והייתי צריך בכוח לשחרר אותם מעלי. האנשים היו שקטים. אחרי שהורדנו חצי מהאנשים שמעתי קולות מהחוף, יצחק שדה עם נתן אלתרמן הגיעו. ואני שומע את בני מהרשק צועק: 'קדימה במרץ, תרדו'. זה עודד את האנשים לרדת. אחרי שכל האנשים ירדו, הוא צעק לנו: 'תורידו את החפצים'. כל החפצים שלהם היו מרוכזים ומאורגנים על הסיפון. התחלנו להוריד את התרמילים, כשהימאים מעבירים לאורך החבל, בעזרת מספר עולים שהצטרפו אליהם. אז קיבלנו הוראה לבדוק, שמא נשאר מישהו על האוניה. חיפשנו, לא מצאנו כלום. ירדנו לחוף, כבר לא היה אף אחד.

חזרנו ליגור, והרגשנו שכל המשק שמח איתנו על ההצלחה. כשראיתי את התושייה שהעולים גילו, הבנתי שגם אם לא היינו באים לעזרתם, הם היו מצליחים לרדת. אנחנו רק עזרנו להם ואולי קצת הקלנו עליהם. במשך השנים התפיסה הזאת מלווה אותי גם ביחס לכל מפעל העפלה. באותו לילה כתב נתן אלתרמן את השיר 'נאום תשובה לרב חובל איטלקי'".

תחנה 4 יד לי"ד – לסגור כדי לפתוח

אנדרטת יד לי"ד

יד לי"ד – לסגור כדי לפתוח

צילום: חיים מאירסון

מהאנדרטה נמשיך כ-500 מטרים דרומה לאורך החוף לשפך נחל כזיב. אם ברכב – מחנים אותו בחניית חוף אכזיב המוסדר. בנקודה זו נפנה מזרחה (שמאלה), נתקדם בתוך מנהרת הניקוז של נחל כזיב מתחת לכביש ונעלה אל אנדרטת 'יד לי"ד' לזכר י"ד הלוחמים שנהרגו בליל הגשרים.

אנו עומדים בתוך מעגל שבמרכזו כיכר עגולה עליה 13 שמות, ובהיקפו 14 מצבות. באנדרטה זו קבורים 13 לוחמים שנהרגו בפיצוץ גשר אכזיב. מדוע פוצצו את הגשר? מעבר למצבה של יחיעם וייץ קבוע שלט אבן על הדשא 'נחל כזיב – שער יד לי"ד'. נלך בכיוונו ונרד עם השביל המתחיל בקצה הצפוני מזרחי של בית הקברות אל הגשר הנושא את פסי הרכבת.

אנו עומדים תחת הגשר שפוצץ על ידי חוליית לוחמים מהגדוד הראשון של הפלמ"ח בי"ח בסיון תש"ו, יוני 1946. במהלך מלחמת העולם השנייה התחלק הישוב היהודי לשניים על רקע השאלה האם נכון להתנגד לבריטים בעת שהם נלחמים בנאצים באירופה. לאחר סיום המלחמה והבנת ממדי השואה, נרתמו כל ארגוני הלחימה היהודים והתאחדו על מנת להאבק בבריטים המגבילים את העלייה לארץ ומצרים את צעדי הישוב היהודי בארץ. תנועה זו, שכללה את ההגנה האצ"ל והלח"י, נקראה 'תנועת המרי העברי'. בתחילת שנת 1946 הוחלט לצאת לפעולה גדולה במיוחד. הפעולה נדחתה על מנת להמתין לפרסום העמדה הבריטית הרשמית בנושא העלייה לארץ. שר החוץ של בריטניה, ארנסט בווין, הכריז כי האנגלים ימשיכו להגביל את העלייה, משום שמתן רשות כוללת לעליה תגרום להוצאת כספים גדולה מדי עבור הממשלה האנגלית. לאחר הצהרה זו החליטה תנועת המרי ליזום פעולה שתוכיח לבריטניה הגדולה כי חסימת שערי הארץ בפני פליטי השואה, והיהודים בכלל, לא תחסוך להם כספים, אלא דווקא תעלה להם ביוקר. בליל י"ח בסיון, 17 ליוני, יצאו חוליות הפלמ"ח ל-11 גשרים שונים בגבולות הארץ. הפקודה הייתה לפוצץ את הגשרים בכל מחיר, על מנת שהפעולה תהיה מתואמת ותשאיר את הרושם הנכון בארץ ובעולם. 10 מתוך 11 הגשרים פוצצו, וכך נותקו קווי האספקה של הבריטים ונגרם להם נזק רב. חוליה בפיקודו של נחמיה שיין יצאה אל שני הגשרים שעל נחל כזיב במטרה לנתק את נתיב הרכבת והכביש המחבר את ארץ ישראל ללבנון. בעת שהתקרבו לגשר התגלו הלוחמים על ידי נוטרים ערבים. מהירי נפגע לוחם הפלמ"ח יחיעם וייץ ופונה אחורה, החוליה התקרבה אל הגשר והדביקה עליו את חומר הנפץ. כדור שנורה לעברם גרם לפיצוץ חומר הנפץ בעת שהלוחמים עדיין שהו לידו. גשר הרכבת נהרס, ו-13 לוחמי פלמ"ח נהרגו בפיצוץ. גשר הכביש לא פוצץ, והוא היחיד ש'שרד' מבין הגשרים. גשר הרכבת שמעלינו נושא עליו את המסילה שאת המשכה ראינו בראש הנקרה, המתמשכת בואכה ביירות.

 המסר היה ברור – אם שערי הארץ לא יהיו פתוחים עבור יהודים, הם לא יהיו פתוחים עבור אחרים. פעולת 'ליל הגשרים' עוררה זעם רב בקרב השלטון הבריטי, ולאחריה נערכו מעצרים המוניים הידועים בשם  'השבת השחורה'.

מיד לאחר ליל הגשרים נסגרו שערי הארץ לחלוטין, ולא ניתן היה להיכנס ולצאת. סגירה זו פגעה בכל תושבי הארץ, הבריטים, הערבים והיהודים, ברמה הכלכלית הפשוטה. בנוסף, לאחר הפעולה הקשו הבריטים עוד יותר את ידם מול הישוב היהודי, ביצעו מעצרים המוניים והכבידו על כל אישור ופעולה. העצירה הזו הביאה בטווח הקצר לחסימה בגבול ולמעצר אנשים, אולם בטווח הארוך הביאה פעולה זו (ופעולות נוספות) לשינוי בדעת הקהל בבריטניה, שלא רצה להוציא כספים מיותרים על צבא שיחזיק את פלסטינה שקטה. חוסר הנחת בבריטניה ובעולם כולו הביא, בסופו של דבר, לעצמאות וליכולת לפתוח את השערים.

הפעולה המתבקשת בעת עצירה היא התנגדות ופתיחה, וזו גם היתה דרכו של הכוח הלוחם של הישוב בארץ. אולם, מתוך הסתכלות רחבה יותר, הבינו מנהיגי הישוב כי פעולה הפוכה שתביא תוצאות לא רצויות לטווח קצר היא דוקא זו שתביא להתגשמות משאלתם לפתיחת הגבולות באופן קבוע. בחיינו אנו מגיעים לסיטואציות כאלו שבהן אנו רוצים להתנגד למצב המתרגש עלינו, אולם אם יש לנו היכולת לנשימה ארוכה, נוכל להישיר מבט כולל יותר אל המציאות וליישם את התובנה הפשוטה האומרת כי לפעמים כדי לפתוח צריך דווקא לסגור.

עם הרוח
close

כפי שהזכיר איש הפלי"ם במקור הקודם, לאחר הגעתה בשלום של הספינה 'חנה סנש' נערכה מסיבה בקיבוץ יגור, ובה נשא רב החובל נאום הלל לעלייה ולמפעל הציוני. בתגובה כתב לו אלתרמן שנכח במקום שיר.

נאום תשובה לרב חובל איטלקי – נתן אלתרמן (לחן: יאיר רוזנבלום)

עננים על ראשנו, הרוח איתן.

המלאכה נעשתה, חי שמיים!

נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן.

עוד נשוב ניפגש על המים.

אלמונית, קפיטן, היא הדרך הזאת,

ובלוידים אינה מפורסמת.

אך אם אין היא כיום רשומה במפות

בהיסטוריה אולי היא נרשמת.

על הצי הלזה, האפור, הקטן,

יסופר עוד בשיר ורומנים.

יתכן כי בך, קפיטן, קפיטן,

יקנאו עוד הרבה קפיטנים.

את עמל בחורינו סוד – ליל יעטוף,

אך עליו נברך כעל לחם.

הן ראית כיצד מספינות אל החוף

הם נושאים את עמם עלי שכם.

לחיי זה הלילה הקר ואיתן!

לחיי הסיכון והפרך!

לחיי הספינות הקטנות, קפיטן!

לחיי הספינות שבדרך!

ולחיי בחורים שקיבלו הפיקוד

ובאופל כיוונו את השייט,

למועד הנכון, למקום היעוד,

בלי מצפן ומפה, בליל ציד.

עננים על ראשינו. הרוח איתן…

יום יבוא, – ואתה בזוית של פונדק

תשב, סב, על בקבוק של קיאנטי.

ותחייך ותירק חתיכה של טבק.

ותאמר – כן חבריה, זקנתי.

כן ראיתי רבות בעולם העגול

אך אזכור עוד, חי סנטה מריה

איך נרטבתי בחושך כמו תרנגול

אותו לילה על חוף נהריה.

ונספר לך אז כי פתוחים השערים

כבר מזמן נפתחו, חי שמים

ופתחה אותם זו חבורת נערים

שעמדה אותו לילה במים.

אז תצחק: לא עזרו אוניות המשחית

לא השפיע הרדר אפילו

ותסיים את פסוקך בקללה איטלקית…

וחוצות הנמל יאפילו.

כך יהיה ולכן, אל מול רוח איתן

לחיי הסיכון והפרך

לחיי הספינות הקטנות קפיטן

לחיי הספינות שבדרך!

תחנה 5 חוף אכזיב – שער הלב?

חוף אכזיב

חוף אכזיב – שער הלב?

צילום: חיים מאירסון

נחזור מתחת לגשר הכביש אל הצד השני (דרומה), ונגיע בקו ישר אל החוף.

אנו עומדים על חוף הכורכר. מצפון לנו מתנשא ראש הנקרה, מתחת לנו רוחש הים בקצב קבוע.

נתבונן רגע בטבע החשוף ללא ההיסטוריה האנושית שהתרחשה עליו. מתחתינו חלקת הסלע השטוחה המכונה ה'ארמון'. זוהי טבלת גידוד: דיונת כורכר, שגלים שייפו אותו במשך שנים רבות, שיטחו את פניה, וכיום היא נראה כרצפת סלע ממורקת ומוצף במי-ים רדודים. בבריכות הקטנות נפגוש ביצורים קטנים המתקיימים על טבלאות הגידוד. כאן מי הים סוערים פחות, ובסלע נוצרות מעין בריכות זעירות, שיצורי-ים שונים חיים בהן בשלווה יחסית. השקט מופר בהמיית הגלים בלבד.

ניזכר בראש הנקרה שבה התחלנו את סיורנו, ובה מתנפצים בעוצמה גלים אל קירות הסלע. ההבדל בולט, אולם בשני המקומות חורצים הגלים את סימניהם באבן, מותירים את חותמם בחוף בכוח התמדתם. המים הרכים משאירים את סימנם באבן הקשה, פותחים בה סדק, משטחים אותה. בנקודת המפגש, החיכוך, נוצרות צורות, לעתים דרמטיות, לעתים רכות, רדודות.

הרבה שערים נפתחו בתוך התפאורה המיוחדת הזאת. חלקם מתוך פשטות הלב, כמו שערו של אברהם אבינו – כפי שראו זאת בעלי המדרש; חלקם מתוך התמדה, מלחמה וקושי – כמו דרכם של המעפילים שפילסו את דרכם בין השרטונים אל החול, אל המולדת החדשה.

שערים מופיעים בחיינו, פיסות חוף עולות מדי פעם ומציבות לפנינו התמודדויות, מה יש שם שקורא לנו? מהו ה'בית' שמושך אותנו לשוב אליו? מה רואה הלב מעבר לשער? האם נצליח לבוא בו? וכיצד?

טיול נעים!

עם הרוח
close

מתוך המפגש עם ה'ארמון' ועם הקסם שבחוף כתבה נעמי שמר את השיר לילה בחוף אכזיב. שמר מתארת את הסביבה החופית שבתוכה הולך אדם ומחפש את אהובתו שנעלמה.

הרוח והחושך והמים

זוכרים מליל אתמול את צעדך

הקצף שמחה את עקבותייך

יודע שהיית כאן לבדך

אני כעיוור אחרייך הולך

רוח בחושך נושקת לפני המים

שוב לא יאיר אלי בחוף בעברך

צחור החבצלת בשחור שערך

המים והרוח והחושך

אמרו לי שעברת כאן יחפה

מדוע לא הייתי כאן ללחוש לך

חכי לי נעצבת ויפה

אני כעיוור אחרייך הולך…

החושך והמים והרוח

עונים לי בחידה שאין לה סוף

הו מה הם הקולות אשר קראו לך

בלילה בלי ירח אל החוף

אני כעיוור אחרייך הולך…

 סיפור מפורסם מתאר את תחילת לימודו של רבי עקיבא בעקבות מפגש עם כוחם של המים:

מה היה תחילתו של רבי עקיבא. אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו, אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום [והיה ר"ע מתמיה על זה נוסחת הגר"א] אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. א"ל רבי למדני תורה אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח כתב לו אלף בית ולמדה. היה לומד והולך שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לפני רבי אלעזר ולפני ר' יהושע אמר להם רבותי: פתחו לי טעם משנה כיון שאמר לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו, אמר: אלף זו למה נכתבה, בית זו למה נכתבה, דבר זה למה נאמר, חזר ושאלן והעמידן בדברים… אמר לו רבי טרפון עקיבא עליך הכתוב אומר (איוב כ"ח) מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור, דברים המוסתרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה'. (אבות דר' נתן פ"ו, ב).