2 שעות
1 ק"מ
העומר
9
קיץ
עגלות
הרי יהודה - שפלה
הוראות הגעה בווייז: מרכז כלל ירושלים
צילום: חיים מאירסון
סיורנו מתחיל בחזית הדרומית של בניין כלל (רחוב אגריפס).
לפני שנחזור אחורה בזמן ונכנס אל האווירה המיוחדת של נחלאות, נביט מערבה לכיוון השוק. אנחנו נמצאים במרכז השוקק של ירושלים, ברחוב המחבר בין השוק והמדרחוב, בין העיר העתיקה והתחנה המרכזית. אוטובוסים ארוכים, אנשים ממהרים, רמזורים ופלאפונים מתקדמים. לאחרונה החליטה עיריית ירושלים לכנות את האזור הזה 'לב העיר'. אך הכינוי לא התקבל ע"י התושבים. מבחינתם זוהי עדיין נחלאות. זהו גורלם של שמות מודרניים נוספים לשכונות ישנות.
ההתאמה בין שם למקום, הדיאלוג בין שניהם, הוא המתווה את ציר הסיור שלנו. נצא בעקבות שמות השכונות ושמות ירושלים העתיקים 'לדרוש' את השם. כלומר, מעבר להבנת משמעותו הפשוטה של שם השכונה, ננסה לחפש משמעויות נוספות, עמוקות יותר, המסתתרות בו .את הסיור שלנו ילווה הפיוט הקדום של שמות ירושלים 'אבן שתייה', פיוט שנוהגים בקהילות ישראל לאומרו בחג הסוכות בעת הקפת הבימה עם ארבעת המינים:
אֶבֶן שְׁתִיָּה. בֵּית הַבְּחִירָה. גֹּרֶן אָרְנָן. דְּבִיר הַמֻּצְנָע. הַר הַמּוֹרִיָּה. וְהַר יֵרָאֶה. זְבוּל תִּפְאַרְתֶּךָ. חָנָה דָוִד. טוֹב הַלְּבָנוֹן. יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. כְּלִילַת יֹפִי. לִינַת הַצֶּדֶק. מָכוֹן לְשִׁבְתֶּךָ. נָוֶה שַׁאֲנָן. סֻכַּת שָׁלֵם. עֲלִיַּת שְׁבָטִים. פִּנַת יִקְרַת. צִיּוֹן הַמְצֻיֶּנֶת. קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. רָצוּף אַהֲבָה. שְׁכִינַת כְּבוֹדֶךָ. הוֹשַׁע נָא:
עפ"י האגדה לירושלים 70 שמות. מביניהם מופיעים בפיוט 22 שמות עפ"י סדר הא"ב.
צילום: חיים מאירסון
נפנה הלאה מן השוק ונלך ברחוב אגריפס מזרחה לכיוון העיר, כשמשמאלנו בניין כלל וקופ"ח מכבי. נפנה ברח' משיח בורוכוף שמאלה ולאחר 15 מ' נרד במדרגות ימינה לתוך חצר גדולה שבה מעין אמפיתיאטרון קטן – שכונת אבן ישראל.
בעקבות מצוקת הדיור והצפיפות בעיר העתיקה באמצע המאה ה-19 החלה תנועת היציאה מהחומות. לאחר בניית השכונות הראשונות המפורסמות (משכנות שאננים, מחנה ישראל ועוד), הקימו אחדים ממנהיגי ירושלים חברה כלכלית לבניית בתים בשם "אבן ישראל". השכונה בה אנו נמצאים בה היא הראשונה שבנו. בין ראשי החברה היו היזמים יוסף ריבלין ויהושע ילין שהקימו בין היתר גם את נחלת שבעה, מוצא, פתח תקווה ועוד
בשנת 1875 קנתה החברה קרקעות מהכפר הערבי ליפתא, השוכן בכניסה המערבית לירושלים (מכפר זה נרכשה גם אדמת מאה שערים). שכונת אבן ישראל היא השכונה היהודית הראשונה שנבנתה במתחם הנחלאות בירושלים בצמוד לרחוב יפו. השכונה נמצאת בין רחוב יפו מצפון; סמטת אבן ישראל ממזרח; רחוב אגריפס מדרום, וסמטת בורוכוף ממערב.
מיקום השכונה נקבע בעיקר בזכות הסמיכות לדרך הראשית המובילה מיפו לירושלים, דרך שגם היום נקראת רחוב יפו. הדרך נתנה ביטחון יחסי, שהיה קריטי עקב ריבוי השודדים והרוצחים, שהסתובבו מחוץ לחומות באותם ימים, וכן סיפקה אפשרויות לפרנסה, כפי שניתן לראות עד היום בחנויות העוטפות את רחוב יפו לכל אורכו.
כפי שניתן לראות, שכונת אבן ישראל נבנתה מסביב לחצר משותפת אשר בה התרכזה הפעילות היומיומית, בור המים, חבלי הכביסה, התנור המשותף ועוד. החצר נשמרה עד היום. מסביב אוסף רבגוני של מבנים, בתי אבן מקוריים ישנים מול בנייה באבן חדשה ומבריקה, שיכוני פח חלודים מול מבואות מטופחים, או בקיצור- ירושלים.
ומכאן לשם השכונה אבן ישראל. המקור הוא פרשת 'ויחי' מתוך ברכת יעקב לפני מותו את בנו יוסף: "מִשָּׁם רעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל". הפרוש הפשוט על הפסוק הינו המנהיגות הניתנת ליוסף, המנהיג-הרועה, שותף יחד עם אלוקי ישראל בהובלת עמו.
כמו שנראה בהמשך זו תפיסת העולם היסודית של מקים השכונה, ריבלין, שגם הוא נקרא יוסף.
ריבלין, שהיה אוהב ידוע של גימטריות, בחר דווקא במילה "אבן", בגימטרייה – 53 – מספר המשפחות המייסדות של השכונה.
מבט מעמיק יגלה לנו משמעויות נוספות. ירושלים הינה עיר של אבן במובנים אחדים: אבן היא חומר הבניה הבלעדי של בתי ירושלים, ולא רק חומר הבניה הפיזי. ירושלים הינה עיר בעלת איכויות של אבן, בשל היותה קדומה ועתיקה, חזקה, צפופה וכבדה. השם "אבן ישראל" מכיל את המשמעות הזאת ומחבר אותה לעם, כאומר, ירושלים הינה יסוד האבן של עם ישראל.
ע"פי המדרש 'אבן' – היא חיבור של אב-בן. בשם השכונה, אם כן, מסתתרת אמירה המחברת את הדור הקודם, הישוב הישן של ירושלים, עם דור הבנים המחדשים ויוצאים מחוץ לחומות, הן הממשיות והן הסימבוליות, דור אבות ודור בנים של עם ישראל, שרב המפריד ביניהם, ואולי השכונה וירושלים כולה יהיו יסוד מחבר.
נחזור לפיוט על שמותיה הקדומים של ירושלים. המעוניין להעמיק מוזמן לגשת לפעילות הראשונה כאן רק נשאל מהו השם המתאים לשכונה זו מתוך הפיוט? – אנו נדרוש השם הראשון המופיע אֶבֶן שְׁתִיָּה.
אבן השתייה היא אבן היסוד, זו שעליה מושתת העולם כולו, שממנה הוא נוצר. אבן השתיה היא גם המקום הקדוש ביותר ליהדות, עליה היה בנוי קודש הקדשים.
החיבור שבין אבן ישראל לאבן השתייה מעלה את האבן לדרגה גבוהה יותר. ניתן לומר, שאבן ישראל היא המקום שעליו מושתתת שכונת נחלאות כולה, ובמובן הרחב נותן השם הזה משמעות עמוקה יותר לאבן הירושלמית שממנה השכונה בנויה.
צילום: חיים מאירסון
מן החצר נשוב לרח' אגריפס דרך שער הנמצא מעט למטה ודרומה לאמפיתיאטרון. נחצה את רח' אגריפס, נפנה ימינה לכיוון השוק, נחלוף על פני רח' מסילת ישרים, נפנה שמאלה ברחוב סוכת שלום ונתקדם בו עד לחצר נוספת מימין לנו, ובה שני ספסלים- שכונת סוכת שלום.
החצר מסביבנו קטנה בהרבה מחצרה של אבן ישראל. נראה שכאן החצר איננה מרכזה של השכונה, ואכן סוכת שלום היא שכונה מסוג אחר. בשנת 1886 יוהנס יעקב פורטיגר, שוויצרי פרוטסטנטי ובעלים של בנק, זיהה את הפוטנציאל העסקי הגלום בבניית שכונות מחוץ לחומות העיר העתיקה. הוא חבר אל שני אנשי העסקים יהודים: יוסף נבון ביי ושלום קונסטרום, ושלושתם רכשו קרקעות למטרות עסקים, אדמות שלימים קמו עליהן שכונות כגון נחלת שבעה, שערי צדק, חלק משכונת מאה שערים ושכונת סוכת שלום. לעומת השכונות המרכיבות את נחלאות, בהן החלוקה היתה עפ"י ארצות המוצא, ב"סוכת שלום" היזמים מכרו את הבתים לכל קונה, מכל עדה ומוצא. רבים סיפורי הנחלאות העוסקים בערבוב המיוחד שבין העדות השונות שהתקיים בה. לפני שנספר אחד מהם נתבונן על הקיר הדרומי של החצר מאחורי הספסלים. בתוך הקיר מצויה צורה של דלת מקושתת סתומה באבנים. מסתבר, שה"דלת" הנמוכה הזו הינה התנור המשותף של תושבי החצר. ולסיפור…
מספרים על בעל התנור שהיו נשי השכונה באות לתת בידיו את תבשיליהן, שכן אין תנור בבית. והוא היה מוציא לכל אחת תבשילה. אך בערב שבת עת התבשילים מרובים ונשות ישראל דוחקות וכל הסירים דומים איש לרעו. היה בעל התנור מוציא לכל אחת מה שעלה בידו. והיו חוזרות אישה לביתה, ביד התימניה קרעפלך, ביד העירקית ג'חנון, וביד הפולנית קובה חמוסטה. וכך נתערבו הגלויות (סיפור עממי).
מקור שם השכונה 'סוכת שלום' הינו לכבוד מייסדה שלום קונסטרום, אולם הביטוי סוכת שלום הינו עתיק יומין וקשור לאותה חבורה של בוני ירושלים, חבריו של יוסף ריבלין.
סבו של ריבלין היה ר' הלל משקלוב, מתלמידי הגאון מוילנא. לגאון היתה משנה מיוחדת בהקשר לגאולה הקרובה ולארץ ישראל. הגאון מוילנא עצמו ניסה לעלות לארץ, במסע שהסתיים בסערה גדולה בים, והוא נאלץ לחזור לעירו מתוך השלמה, ש'מן השמיים' אין מאפשרים את הגעתו. רבים מתלמידיו וממשיכי דרכו עלו לארץ ישראל במה שמכונה 'עליית תלמידי הגר"א'.
סיפור העובר מדור לדור במשפחת ריבלין מספר, שהגאון לקח איתו למסעו לארץ הקודש שני דברים – גמרא ומעדר. לאחר חזרתו לוילנא הוריש את המעדר לר' הלל, אבי משפחת ריבלין.
המעדר העובר בירושה העביר בצורה ברורה את משנת הגאון. נטיעת עץ ובניית שכונה בארץ ישראל הם עצמם מקרבים את הגאולה. את הצוואה הזו מילא יוסף ריבלין בבנותו 11 שכונות בירושלים.
השם 'סוכת שלום' מקורו בפסוק מנבואת ישעיהו "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון". כלומר סוכתו של הבורא נמצאת דווקא בירושלים. וכך שם השכונה סֻכַּת שָׁלֵם בפיוט לעיל מבטא את השכינה השורה בעיר הזו.
השם 'סוכת שלום' מקורו בפסוק מנבואת ישעיהו "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ, וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהילים ע"ו ג'). שם זה תופס מקום חשוב בספר 'קול התור', ספר שנכתב ע"י תלמידי הגאון ובו נמצאת משנת הגאולה שלו:
קול התור א;ז
"…ונודע למשגב דבר רבנו: שתי המצוות שהאדם נכנס בהן שלם בכל גופו הן סוכה וארץ ישראל. ורמז נתן לזה בפסוק "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ, וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" והוסיף: סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי, אף ציון כך. וכאמור במדרש על הפסוק: ובא לציון גואל. כל זמן שציון אינה בנויה – עדיין הגואל לא בא, וכדברי חז"ל (מגילה י"ז): מכיון שירושלים נבנית בן דוד בא, ובמדרש: אין בן דוד בא עד שתהא ירושלים נבנית."
כלומר, השם סוכת שלום טומן בחובו את החיוב שלנו להשתתף במאמץ הגאולה. אי אפשר להמתין לירושלים שתבנה מן השמיים. אנחנו נדרשים לשותפות מלאה.
צילום: חיים מאירסון
כשפנינו אל הספסלים נמשיך מערבה (ימינה) לכיוון רחוב ר' אריה לוין ונעצור לפני הכניסה לרחוב. הרחוב מפריד בין שכונת משכנות מימין (צפון) ושכונת בתי גורל משמאל (דרום). נמשיך לתוך הרחוב. מצד שמאל נבחין בלוח שיש לבן המציין את ביתו של הרב צארום, ששכנו ממול היה הרב אריה לוין (מעל פתח הבית קבוע שלט לזכר הנדיבים משפ' שוסטר).
בתוך פסיפס העדות המרהיב המרכיב את נחלאות תופסים מקום של כבוד שכונת בתי גורל ותושביה התימנים. שמועות על ההתפתחויות בארץ הקודש בצרוף הזדמנות היסטורית פקדו את יהדות תימן. האימפריה העות'מנית, שיצרה רצף טריטוריאלי מתימן לא"י, איפשרה מעבר ביניהם. שנת 1882 תרמ"ב הביאה את העלייה המפורסמת מתימן – 'אעלה בתמר', כלומר, נעלה לארץ הקודש בשנת 'בתמר', היא תרמ"ב.
אולם בניגוד לציפיות העצומות התקבלו יהודי תימן בארץ בדחיה בוטה. מספרים על אחד הרבנים התימנים, ישיש עטור זקן ופאות לבנים, שפסע בראש העדה עם כניסתם לעיר בשער יפו, אותו רב לא יכול לשאת את ההתרגשות נפל על אפיו ופרחה נשמתו. נושאי הגוויה סבבו מעדה לעדה מחלקת קבר למשנה – אך אף עדה לא נתנה להביא אותו לקבורה בתחומה. עד שריחם עליה אי מי ונתן לו מקום מנוחה מחוץ לגדר מקום קבורת המנודים (סיפור עממי)
עקב הדחיה נדחקו התימנים אל מחוץ לעיר ומצאו מקלט במערות בנחל קדרון. מפנה ביחס הקהילה היהודית לעדה התימנית חל דווקא בגלל התעניינות המיסיון בה. הורשיו ספפורד-וסטר, ראש המיסיון האמריקאי, בטיילו בירושלים על גבי סוסו, ראה יום אחד בנחל קדרון ישישים תימנים עטורי זקן ופאות נשים בלבוש מסורתי. נלהב, הוא חזר לקהילתו והכריז שמצא את היהודים מהתנ"ך. המיסיון החל לפרוש חסותו על התימנים ועזר להם באוכל ובבגדים.
הקהילה היהודית הזדעקה והקימה מיד ועד הצלה. אחת מפעולותיו הראשונות של הועד היתה לבנות בתים במקום האוהלים והצריפים. מכיוון שמקום בתוך חומות העיר לא היה, נבנתה שכונה אחת בכפר השילוח, הוא הכפר הערבי סילוואן.
שכונה שניה כאן בנחלאות נתרמה ע"י יהודי לונדון ורבם הראשי נתן אדלר בשנת 1885. בשכונה שתים עשרה דירות מגורים, והדירה השלוש עשרה היא בית כנסת שפועל גם כיום. מכיוון שלא ניתן היה לאכלס את רוב מחוסרי הדיור התימנים בירושלים ב-12 הדירות, נערכה הגרלה בין בני העדה, על פיה כל שלוש שנים זכו 12 משפחות אחרות לגור בבתים, וכך זכתה השכונה לשמה – בתי גורל.
בפיוט מוזכר השם עֲלִיַּת שְׁבָטִים המכנה את ירושלים על שם ההתכנסות אליה, היותה מוקד לעליה לרגל ולהתכנסות חלקי העם הפזורים. סיפור עליית יהודי תימן הינו סיפור מיוחד של קיבוץ גלויות, של שבט מישראל שעזב את מקומות על מנת לעלות לארץ הקודש ולעיר הקודש.
מקור השם 'עליית השבטים' הינו בפסוק מתוך מזמור תהילים המוקדש כולו לירושלים – תהילים קכ"ב:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד. שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם: יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שְׁחֻבְּרָה-לָהּ יַחְדָּו: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי-יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה': כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָיִם יִשְׁלָיו אֹהֲבָיִךְ: יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵיךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ: לְמַעַן-אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַעַן בֵּית-ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ:
עליית השבטים היא קודם כל מן החומרים שבונים את ירושלים, לא רק בתים פיזיים, אלא קיבוץ גלויות של שבטי ישראל כולם. כך אומר המדרש:
א"ר אחא, אין ירושלם נבנית אלא בזכות השבטים, שנאמר, ירושלם הבנויה. וסמיך ליה, ששם עלו שבטים (ילקוט שמעוני תהילים קכ"ב). בלשון הפסוק בתהילים קכ"ב עליית השבטים היא ה'עדות' החזקה ביותר ל'שם ה'. קהילות ישראל השונות והרחוקות העולות לירושלים ומשתתפות בבניינה, הן עצמן העדות לגילוי הקב"ה בעולם.
צילום: חיים מאירסון
כאמור, משכנות ישראל נמצאת מצפון לבתי גורל. משכנות ישראל היא השכונה השנייה בנחלאות. גם היא הוקמה ע"י יוסף ריבלין, בונה השכונה. 44 דירות נבנו בשכונה שתוכננה להיות הגדולה ביותר- 140 בתים. בגלל הפסדים כספיים מכרה האגודה חלק מהקרקעות למשה מונטיפיורי, שבנה עליהן את השכונות 'מזכרת משה' ו'אהל משה'.
שכונת משכנות ישראל התפרסמה בזכות אחד מדייריה, מיחיד הסגולה של ירושלים כולה – הרב אריה לוין, הידוע בכינויו 'אבי האסירים'.
ר' אריה נולד ב-1885 ברוסיה הלבנה, למד בישיבת וולוז'יו המפורסמת ומשם עלה לארץ ישראל בשנת 1905:
"...והנה בראותי מרחוק את ארץ הקודש אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, נעשיתי לאיש אחר לגמרי. נרעשתי ברגש נורא מאוד מרוב שמחה, ועיני זלגו דמעות. אמרתי אמותה הפעם, אשר זיכני השי"ת להיכנס לארץ אבות. שכחתי כל הייסורים, וכמו רוח אחרת נכנסה בי, רוח של שמחה ועונג רוחני עד אין קץ. ועיני זלגו דמעות מאין הפוגות, כי זכיתי ברחמי שמיים להיכנס לאה"ק ת"ו אשר עליונים ותחתונים מצפים לראותה. ירדתי על החוף ודרכתי על אדמת הקודש, הרגשתי על כל צעד ושעל שאני דורך בכף רגלי על אדמת הקודש…"
הציפיה לגנבים יהודים בארץ הקודש התקיימה, ובבתי הכלא הפליליים נאסרו גם יהודים. בתקופת המנדט הבריטי שסיפק שרותי דת לאסירים הורגש צורך ברב בנוסף לכומר ולקאדי, ובהמלצת הרב הראשי הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק מונה ר' אריה ע"י שלטונות הכלא ל "רב האסירים". במשך כעשרים וחמש שנה, ביקר בבתי הכלא, קידוש וסעודה בכל שבת, מכתבים ושיחות עידוד. בהמשך משנוספו לאסירים הפליליים גם אסירי המחתרות ועולי הגרדום, נודעו ברבים ביקורי החיזוק וההערכה העצומה שהייתה לר' אריה אליהם. מעשי החסד שלו היו ידועים בכל ירושלים והגיעו עד למקום לשם אף אדם אחר לא העז להגיע… בית החולים למצורעים.
הצדקה והחסד שנהג ר' אריה עם כל נצרך היו מן המפורסמות בירושלים. הוא חי בצניעות ובתנאים ירודים וסירב לכל הצעה של אוהביו שייטיבו את תנאי חייו. סיפור קטן מפיו מעיד על כך: "אדם שיש לו דירה גדולה הוא עבד של הדירה שלו – בכל פעם שהוא רוצה לקחת משהו מאחד החדרים, הוא צריך ללכת רחוק. ואני ביד אחת מגיע לכיור המטבח ובשני צעדים יוצא מהבית. הצניעות בהקשר זה רק מסייעת לי".
הסופר שמחה רז שכתב ספר על ר' אריה קרא לספר 'איש צדיק היה', ואכן הצדקה של ר' אריה היתה לסמל בירושלים כולה. עוד מספרים על רבי אריה שתושבי ירושלים התפעלו מצדיקותו עד כדי כך שרווחה השמועה בירושלים שרבי אריה הינו אחד מל"ו צדיקים שבזכותם קיים העולם, וכך היה מתהלך ברחובות ירושלים וכולם נהגו בו בהדרת כבוד. ילד אחד למד בבית הספר על ל"ו הצדיקים והמורה החליט לחלוק עם תלמידיו את השמועה אודות היותו של רבי אריה אחד מל"ו צדיקים. התרגש מאוד הילד והחליט בתמימות של ילד לוודא אם נכון הדבר, הלך לחפש את רבי אריה ומצאו בסמטאות ירושלים, פנה אל הרב ביראת כבוד ואמר: "המורה שלנו אמר שאתה אחד מל"ו צדיקים, האם נכון הדבר? שתק רבי אריה לכמה שניות וענה בקצרה: "לפעמים". וכך במילה אחת רבי אריה מלמד אותנו שיעור חשוב, שאותם ל"ו צדיקים אינם 36 בני אדם הצדיקים בכל רגע נתון והם מקיימים את העולם, אלא שבכל רגע נתון ישנם 36 אנשים שבאותו רגע הם ל"ו הצדיקים שמקיימים את העולם. וכך למעשה הסביר רבי אריה לילד שאותם ל"ו צדיקים אינם מעטים כל כך אלא רבים, וביום כלשהו ברגע כלשהו זה יכול להיות גם אתה, ולמעשה כל אחד. השורש של המילים 'צדיק' ו'צדקה' זהה לשורש של אחד השמות בפיוט – לִינַת הַצֶּדֶק. מקור השם הינו בנבואת ישעיהו המוכיח את יושבי ירושלים "צדק ילין בה ועתה מרצחים". הצדק הוא משמותיה הקדומים של ירושלים. שמות מלכיה – מלכיצדק, אדוניצדק וצדקיהו מעידים על כך.
בדרך כלל אנו חושבים על צדק במושגים של חוק ובית משפט, והעדר הצדק במובן של אנרכיה, אולם השורש המשותף ודמותו של ר' אריה מאירים כיוון אחר – הצדק הוא הצדקה, החסד הפשוט. כשר' אריה גר בשכונת משכנות, שכנו שם הצדיק, הצדקה והצדק.
את הקשר העמוק שבין צדק וצדקה והחיבור שלהם לבניין ולגאולה מסביר הרב שג"ר זצ"ל באיגרת ששלח לקראת יום העצמאות:
"[…] גאולה ניסית זו הינה שבירת החוקיות של הטבע, מטרמופוזה של המציאות עצמה. עולם שיאיר אחרת, שחומר המציאות העכור יזדכך בו ויקבל שקיפות והנהרה של יום שכולו שבת ומנוחה. […] בהקשר החברתי, הנס הינו הזמן שבו תוסר הכנף מהפנים, יתבטל הניכור בין האדם, ותתכונן סולידריות ושותפות עמוקה בין אזרחי החברה. האמורא ר' יצחק ביטא זאת במימרא הבאה; ואמר רבי יצחק:
כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך בי"א ברכות. הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב: (ישעיהו נ"ח) הלא פרוש וגו' ועניים מרודים תביא בית (וגו',) כי תראה ערום וגו'; והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר: (ישעיהו נ"ח) ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע, וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים, ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו', ובנו ממך חרבות עולם, מוסדי דור ודור תקומם וגו'. [בבא בתרא, דף ט עמוד ב]
לא די איפה בנתינה ובתיקון החברתי לכשעצמם; הארת הפנים, הפקת הנפש, היא היא גאולתו של העני המושפל. וזהו אמנם נס, משום שהוא מחייב שינוי עמוק ויסודי, בפסיכולוגיה ובחברתיות האנושית עצמה. עולם של פלא מכושף שבו בני אדם לא רק שלא יהיו מאוימים מהזולת, אלא יחיו איתו מתוך אמון, שלימות הלב ומפגש. זהו עולם אחר, שהנס הגלוי הפיזי הינו רק אחד מביטויי הניסיות שלו. עולם של ברית. […] אני עדיין מאמין בדרכו של הראי"ה, במהפכה רוחנית העשויה להתחולל בארץ ישראל. תפארתה של מדינה זו לא תהיה דווקא בעוצמה הכלכלית והטכנולוגית, וגם לא ברמת החיים הגבוהה בדווקא של אזרחיה, אלא על היותה המקום של הצדק והטוב והארת הפנים. זהו המובן האמיתי של הברכה והשראת השכינה במדינה. אני מאמין שמדינה זו תוכל במידה כזו או אחרת לממש את החזון הנבואי, הן כמדינת צדק והן כמדינת נס. […]"
הרב שג"ר, אגרת ליום העצמאות תשס"ז
צילום: חיים מאירסון
נמשיך ברחוב אריה לוין ובפניה החמישית נפנה צפונה (ימינה) לרחוב רחב יותר – רח' מזכרת משה. נתקדם בו עד לפניה ראשונה שמאלה לרח' אוהל משה. נמשיך ברח' אוהל משה עד לפניה הראשונה ימינה וננוע בה צפונה לכיוון השוק לאורך גינה ציבורית עד לכיכר גדולה שבמרכזה עצי תות ענקיים- שכונת אוהל משה – כאן מסתיים סיורנו.
הסופר הירושלמי המפורסם ש"י עגנון כתב בספרו 'תמול שלשום': "וכל מקום שם בירושלים נקרא משה: אוהל משה, וזיכרון משה, וימין משה, ומזכרת משה. מבקש אתה ללכת לאחד ממשה אלה, אך שוכח אתה אותה מילה קטנה שנטפלה למשה, ואתה הולך ממשה למשה, ואין אתה מגיע למשה זה שרצית."
בשנת 1882 נוסדה שכונת 'אוהל משה', הקרויה על שמו של סר משה מונטיפיורי. בכניסה לשכונה שער מרשים ומעליו שלט בשלוש שפות עברית, אנגלית וערבית וכתובת הוקרה עמוקה לנדבן האנגלי. מונטיפיורי, שהיה חלוץ הקמת השכונות מחוץ לחומות ירושלים, בנה רבות מהן, מתוכן חמש נושאות את שמו: 'ימין משה', 'זיכרון משה' ו'קרית משה', ושתיים בנחלאות – 'מזכרת משה' האשכנזית ו'אוהל משה' הספרדית.
בשכונת 'אוהל משה' התגוררו המשפחות הספרדיות האמידות שהגיעו לירושלים אחרי גירוש ספרד. הן השתמשו בשפת הלדינו, שהיתה עשירה בשירת קודש וחול. תמונות אחדות מהוואי המשפחות ניתן לראות בפרויקט 'תמונה באבן' שעל קירות וגדרות השכונה. הגינה מסביבנו הינה החצר המרכזית של השכונה. עקב עצי התות שבה הייתה ידועה בשם 'בוסתן ספרדי'. זה גם שמו של מחזמר שכתב נשיא המדינה ה-5, יצחק נבון, שגדל בשכונה.
עצי התות שבגינה אף הונצחו בשירו של יוסי בנאי, שגדל כילד בנחלאות, 'אני וסימון ומואיז הקטן'.
המראה של עצי התות והבתים הישנים מקנים לנחלאות את את הנוף המיוחד המתחבר לשם מן הפיוט יְפֵה נוֹף. שם זה זכה להיות כותרת בשיר הגעגועים המפורסם של ר' יהודה הלוי לירושלים
יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב / לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב
ר' יהודה הלוי התגעגע כל חייו לירושלים. מספרים, שלבסוף הגשים את חלומו, עלה על ספינה ואחרי תלאות רבות הגיע לארץ הקודש ועלה לירושלים, הצליח להגיע עד לכותל המערבי, שם נדרס ע"י פרש מוסלמי. המדרגות היורדות לכותל קיבלו את השם 'מעלות יהודה הלוי'.
ולסיכום:
לכל שם משכונות ירושלים ורחובותיה יש סיפור, ישנה משמעות עמוקה המחכה לגילוי ולדרישה. דרישת השם מקבלת משמעות כפולה: ראשית, יש בה גילוי ומודעות לשם ולמהות שהוא מייצג, ולמרות שבמבט ראשון ישנם שמות שאינם רלוונטיים, שמות רומנטיים שכבר מנותקים מהקרקע המודרנית של העיר, עם זאת, דרישת השם מגלה את השורשים העמוקים של ירושלים, אלה שאינם תלויים בזמן או בתקופה. שנית, דרישת השם מעוררת את המשמעות ומחייה אותה. כך, כאשר אנו מדברים על צדק ומספרים על ר' אריה, משהו אצלנו, המטיילים, מתעורר לטוב, והצדק שב לירושלים.
נמשיך בכיוון ההליכה אל רח' אגריפס מול השוק, נפנה ימינה ונתקדם עד לרמזור. מרכז כלל יהיה מולנו.