תפריט
2 שעות
2 ק"מ
סוכות / פסח / שבועות
9
קיץ / אביב
עגלות
הרי יהודה - שפלה
המסלול מתחיל בחיבור בין כביש הגישה לכביש של אזור התעשיה.
על מנת להשאיר רכב בסוף המסלול יש להמשיך על כביש 60 דרומה, לכיוון צומת גוש עציון, שם לפנות ימינה ולאחר כ-2 ק"מ שוב ימינה לכיוון קיבוץ ראש צורים. לאחר כ-500 מטר יש לפנות ימינה לדרך כורכר לבנה המשולטת בשלט חום 'דרך האבות' ולחנות.
מתחתינו מתחתר נחל הנעמנים
צילום: חיים מאירסון
מחניית הרכבים נרד מעט דרומה בדרך עפר רחבה המסומנת בסימון שבילים אדום, כשגבנו לישוב נווה דניאל. לאחר כ-5 דקות נגיע לתצפית מרהיבה לעבר נחל נעמנים המתמתח תחתינו והרי ירושלים המתנשאים מצפון-מערב. בין הוואדי שמתחתינו לבין הרי ירושלים שוכנת העיר ביתר עילית.
מתחתינו מתחתר נחל נעמנים במלא הדרו. הנחל הזורם מערבה מתחבר לנחל עציונה ומגיע לבסוף אל הים התיכון. אנו נמצאים על גב ההר, השביל שלנו עובר על ההרים הגבוהים ביותר במרחב, מה שמכונה 'קו פרשת המים'. באופן כללי, ממזרח נראה נחלים היורדים לכיוון ים המלח, וממערב לכיוון הים התיכון. כל מי שעומד סמוך לתצפית יכול להבין זאת בנקל. כל ניסיון לסלול דרך מזרחית או מערבית לקו פרשת המים יגרום לחוסר יעילות ויאלץ את ההולכים "לג'עג'ע"- כלומר לעלות ולרדת וחוזר חלילה בתוך הערוצים התלולים. הדרך חייבת, אם כך, לעבור דווקא כאן על ראש ההרים המכונים "גב ההר".
האם תמיד עברה כאן הדרך?
ליד התצפית מוצב עמוד אבן גדול. מה הוא?
נמתין עם השאלות ונתחיל לטייל. נזכור שאנו יוצאים אל הטבע בעקבות הדרך וההולכים בה, מחפשים את עקבותיהם וסיפוריהם.
דרך האבות
צילום: חיים מאירסון
נמשיך ללכת במקביל לשכונת 'נתיב האבות' לאורך המסלול המסומן אדום.
משמאל אנו רואים בתים של יישוב. בתים אלה שייכים לישוב אלעזר ולשכונה 'נתיב האבות'. את השם אלעזר וסיפור הגעתו לכאן, גוש עציון, נשאיר להמשך.
כאשר ישנו אילוץ טופוגרפי לקיומה של דרך מסוימת – הדרך תישמר שנים רבות באותו התוואי. נראה, שכך הדבר גם כאן. בהמשך נמצא סימוכין ארכיאולוגיים לכך מתקופות שונות. בתנ"ך אנו קוראים על האבות הנודדים בין שכם, חברון ובאר שבע. ניתן לטעון, שאברהם, יצחק ויעקב עברו כאן – ולכן שם השכונה "נתיב האבות".
המפגש עם דרך האבות הפיזית מוביל אותנו לכיוון נוסף. גם בשפת היומיום למושג 'ללכת בדרכי אבותינו' יש משמעות נוספת מעבר לטיול, להליכה בשביל עליו צעדו אבותינו. ה'דרך' היא גם צורת החיים, ההתנהגות וערכי המוסר שהנחילו לנו אבותינו. כבר בורא העולם עצמו מעיד על אבינו הראשון אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". הדרך שאותה מנחיל אברהם לבניו, אותה דרך בה אנו פוסעים היום, מתחילה במשפט וצדקה אותם אנו למדים מאבינו הראשון.
מי צעד בדרך האבות?
הראשון שצעד כאן הוא אברהם כפי שנראה בהמשך המקורות. מי עוד צעד בדרך הזו ולאן? אנו מוזמנים לפתוח את התנ"ך ולגלות.
1.בראשית יב,ט "וַיִּסַּע אַבְרָם, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה"- אחרי מילויו את הציווי "לך לך", אברם מגיע ראשית לשכם, משם לבית אל, ואחר כך ממשיך "הנגבה" – כלומר דרומה – כנראה בדרך זו.
גם בהמשך חייו של אברהם אנחנו פוגשים את ההליכה על הדרך הזאת:.בראשית כ"ב,ג': "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים." ד': "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם—מֵרָחֹק". בפסוקים מפורסמים אלו מעקדת יצחק מתוארת הליכתו של אברהם מבאר שבע להר המוריה (המקום) – כנראה בדרך זו, ואף יש הטוענים כי גבעות אלו כאן, בדרך האבות, הם אותו ההר עליו עמד "וירא את המקום מרחוק", וזאת מאחר ואנו במרחק יום הליכה מירושלים, ומהרים אלו ירושלים נשקפת לראשונה לצועדים צפונה מכיוון באר שבע.
2. יעקב אבינו ממשיך גם הוא ללכת על הדרך הזו[בראשית ל"ה]- "טו. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל. טז. וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.יז. וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. יח. וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין. יט. וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם כז. וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק"
השומרה, השיפוע, הבור המשופץ
צילום: חיים מאירסון
נחלוף על פני שכונת נתיב האבות משמאלנו, ואחרי כחצי ק"מ במקום בו הדרך מתעקלת ימינה, נבחין מימיננו בבית בטון לבן קטן המשמש כשומרה ובבור המים שלידו. נסור מן השביל מטרים אחדים להתבונן בהם ובמשטח בטון גדול שלצידם.
אנו נמצאים במבנה הנקרא 'שומרה'. הכרמים סביבנו שייכים לערביי הכפר נחלין, הנמצא במרחק של כשעה על גבי חמור. בשיא עונת הבציר כאשר העבודה רבה, הענבים בשלים, ונדרשת שמירה מפני גנבים, עולים הכורמים בהרכב משפחתי לכרם. הם צריכים מקום ללון בו, ולשם כך המבנה שמולנו. המטייל בסוף הקיץ יזכה לראות את הבוצרים בחגיגות הבציר. בשאר עונות השנה הגפנים ריקות כמו השומרה.
המשטח עליו אנו עומדים משמש כמשטח איסוף מים לתוך בור המים שלצידנו. במשנה אנו למדים:
"אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו. 'החוליה' היא האבן החלולה המהווה את פתח הבור. המשנה מציינת את העובדה הפשוטה, שקוטר החוליה הוא קטן, וגם אם תרד כמות גדולה של גשם על הפתח היא לא תצליח למלא את הבור. אם כן, מהיכן מגיעים המים פנימה? הגשמים יורדים על משטח הבטון, וממשטח הבטון הם זורמים לשני פתחים בצידי הבור, בהם ניתן להבחין.
המשטח משמש את ערביי האזור מגדלי הגפנים גם לייצור מוצרי גפן שונים. כידוע, המוסלמים אינם שותים יין. הם מכינים מן הענבים צימוקים, לדר, ו'דיבס אל ענב' – דבש ענבים. בהכנת כל אלה משמש להם משטח הבטון לפרישת הענבים לייבוש בשמש, לייצור צימוקים ולדריכה לשם ייצור הדיבס והלדר.
דרך האבות ואנו ,ההולכים עליה, נמצאים בלב נחלת שבט יהודה. בחומש בראשית, בברכו את בניו, יעקב מברך את בנו יהודה לפני מותו: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה: חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב.
ברכת יעקב ליהודה מכילה פסוקים ציוריים המתארים את הברכה בגידול הגפן בנחלתו. במילים שלנו, הפסוקים מתארים את עצי הגפן בנחלת יהודה כעצים חזקים מאד המאפשרים לקשור אליהם את העיירים והאתונות, ואת שפע היין עד כדי האפשרות לכבס בו את הבגדים. שפע זה ניכר גם באדמומיות בעיניהם של אלה אשר לוגמים ממנו רבות. כשנביט סביבנו אכן ניווכח, שאחד הגידולים העיקריים באזור זה הוא הגפן. למרות שהאזור והאקלים השורר בו מתאימים גם לעצים נשירים כמו תפוחים, דובדבנים ועצים אירופאיים שונים, שאכן גדלים לתפארה במטעי הגוש. חקלאי גוש עציון מגדלים גם גפנים ומייצרים יינות משובחים ביותר – ובהקשר שלנו, הולכים בדרכיהם (החקלאיות) של אבותינו.
השומרה
בתקופת הקציר צריך בעל הכרם השגחה יתרה על כרמו, שמירה מפני בעלי חיים האוכלים את היבול ומפני גנבים שעלולים לגנוב את פרי העמל של שנה שלמה. לשם כך, נמצא כמעט בכל כרם את מבנה השומרה. המושג 'שומרה בכרם' בצורתו המפורשת נזכר כבר במשנה בפרק חמישי במסכת כלאיים (משנה ג'). השומרות הגדולות בנויות שתי קומות שהתחתונה משמשת בד"כ כמחסן והעליונה ללינה. השומרה הינה אותו המגדל שמזכיר ישעיה הנביא במשל הכרם המפורסם שלו (פרק ה), הממשיל את חיי הכורם ועבודתו לאלוקי ישראל, ואת אכזבת הכורם מתוצאות השקעתו בכרם לאכזבת הקב"ה מנגעי החברה הישראלית בימי הנביא.
אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. ב וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. ג וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַים וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. ד מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. ה וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס. ו וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. ז כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה. ח הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. ט בְּאָזְנָי יְהוָה צְבָאוֹת אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב. י כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי כֶרֶם יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת וְזֶרַע חֹמֶר יַעֲשֶׂה אֵיפָה.
המקוואות
צילום: חיים מאירסון
אנו נמצאים במבנה הנקרא 'שומרה'. הכרמים סביבנו שייכים לערביי הכפר נחלין, הנמצא במרחק של כשעה על גבי חמור. בשיא עונת הבציר כאשר העבודה רבה, הענבים בשלים, ונדרשת שמירה מפני גנבים, עולים הכורמים בהרכב משפחתי לכרם. הם צריכים מקום ללון בו, ולשם כך המבנה שמולנו. המטייל בסוף הקיץ יזכה לראות את הבוצרים בחגיגות הבציר. בשאר עונות השנה הגפנים ריקות כמו השומרה.
המשטח עליו אנו עומדים משמש כמשטח איסוף מים לתוך בור המים שלצידנו. במשנה אנו למדים:
"אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו. 'החוליה' היא האבן החלולה המהווה את פתח הבור. המשנה מציינת את העובדה הפשוטה, שקוטר החוליה הוא קטן, וגם אם תרד כמות גדולה של גשם על הפתח היא לא תצליח למלא את הבור. אם כן, מהיכן מגיעים המים פנימה? הגשמים יורדים על משטח הבטון, וממשטח הבטון הם זורמים לשני פתחים בצידי הבור, בהם ניתן להבחין.
המשטח משמש את ערביי האזור מגדלי הגפנים גם לייצור מוצרי גפן שונים. כידוע, המוסלמים אינם שותים יין. הם מכינים מן הענבים צימוקים, לדר, ו"דיבס אל ענב "- דבש ענבים. בהכנת כל אלה משמש להם משטח הבטון לפרישת הענבים לייבוש בשמש, לייצור צימוקים ולדריכה לשם ייצור הדיבס והלדר.
דרך האבות ואנו ,ההולכים עליה, נמצאים בלב נחלת שבט יהודה. בחומש בראשית, בברכו את בניו, יעקב מברך את בנו יהודה לפני מותו: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה: חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב.
ברכת יעקב ליהודה מכילה פסוקים ציוריים המתארים את הברכה בגידול הגפן בנחלתו. במילים שלנו, הפסוקים מתארים את עצי הגפן בנחלת יהודה כעצים חזקים מאד המאפשרים לקשור אליהם את העיירים והאתונות, ואת שפע היין עד כדי האפשרות לכבס בו את הבגדים. שפע זה ניכר גם באדמומיות בעיניהם של אלה אשר לוגמים ממנו רבות. כשנביט סביבנו אכן ניווכח, שאחד הגידולים העיקריים באזור זה הוא הגפן. למרות שהאזור והאקלים השורר בו מתאימים גם לעצים נשירים כמו תפוחים, דובדבנים ועצים אירופאיים שונים, שאכן גדלים לתפארה במטעי הגוש. חקלאי גוש עציון מגדלים גם גפנים ומייצרים יינות משובחים ביותר – ובהקשר שלנו, הולכים בדרכיהם (החקלאיות) של אבותינו.
המקווה:
מתוך מסכת שקלים:
ח,ב כל הכלים הנמצאים בירושלים–דרך ירידה לבית הטבילה, טמאים; ודרך עלייה, טהורים: שלא כירידתן עלייתן, דברי רבי מאיר. (רבי יוסי אומר, כולם טהורים, חוץ מן הסל והמגרפה והמריצה המיוחדים לקברות).
במשך שנים רבות כאשר ישבו רבותינו בגולה ולמדו את המשנה הזאת, היא היתה תמוהה בעיניהם, משום שהדבר מובן מאליו. כאשר הכלי יורד למקווה הוא טמא, וכאשר הוא יוצא – הוא שונה, כעת משנטבל הוא טהור.
רק עם השיבה ארצה, משמצאנו מקוואות בחפירות הארכיאולוגיות, ירדנו לסוף דעת המשנה והבנו את פירושה.
כאשר מתבוננים במקווה שלפנינו, כאן, בדרך האבות, ניתן להבחין בשתי דרכים שונות, כאשר ישנה מחיצה המפרידה ביניהם. המחיצה אינה מפרידה בין גברים לנשים (מכיוון שאגן המים אינו מחולק), אלא דרך אחת היא לטמאים היורדים למקווה ודרך אחת לטהורים העולים ממנו.
הסיבה היא, כנראה, להבדיל בין הטמאים לטהורים. בזמן העומס העצום בערב חג הסוכות, למשל, כאשר אלפים רבים עלו בדרך לירושלים, אם פלוני טבל ויצא, ונגע בטעות בחברו שטרם טבל, הרי הוא נטמא מחדש ועליו לטבול בשנית. כדי למנוע זאת יצרו את מחיצת האבן שאנו רואים כאן.
כעת אנו מבינים את דברי המשנה:
אם מצאנו כלים מונחים על המדרגות של המקווה, האם הם טמאים או טהורים? אם הם במדרגות הכניסה – טמאים, כי כפי הנראה טרם נטבלו.
אך אם הם במדרגות העולות מן המקווה – טהורים, כי ככל הנראה נטבלו כבר ונטהרו.
חקלאות עתיקה לאורך הדרך
צילום: חיים מאירסון
הליכה של כ-8 דקות נוספות (אחרי אבן המיל) תוביל אותנו אל כביש (שם מחכה רכבנו). בכביש נפנה ימינה ונלך בזהירות בשוליו עד קבוצת בתים ישנים מימין, ואנטנה גדולה מעליהם. זהו הכפר הערבי הקטנטן 'חירבת זכריה'.
החוקרים מאמינים, שהערבים משמרים את השם של בית זכריה – ישוב ששכן כאן בתקופת הבית השני. הכפר הקטן לא היה נזכר אילמלא נערך לידו קרב גדול בתקופת המרד החשמונאי – 'קרב בית זכריה'.
כידוע לנו מסיפור חנוכה, בשנת 160 לפנה"ס מרדו היהודים ביוונים ששלטו באותה עת בארץ ישראל. מרד זה אף הביא לעצמאות יהודית בארץ ישראל. במהלך המרד היו מספר קרבות המתוארים בספר מקבים. אחד מן הקרבות הללו הוא קרב בית זכריה.
קרב קודם לקרב זה התקיים לא רחוק מכאן, בבית צור, אתר השוכן סמוך לישוב כרמי-צור בדרומה של גוש עציון, והסתיים במנוסה של הצבא הסלווקי (היווני) ובניצחון הלוחמים המורדים היהודים. מותו של אנטיוכוס הרביעי הביא לכך שליסיאס, המפקד היווני, נאלץ לשוב לאנטיוכיה ולטפל בענייני הירושה הפוליטיים. ניצחון זה של החשמונאים הביא לחידוש העבודה בבית המקדש ולהתרחשות נס חנוכה המוכר שאנו חוגגים עד היום.
לאחר מכן חזרו היוונים בכוחות גדולים לדכא שנית את המורדים. היוונים באו מדרום, והצבא החשמונאי ירד מירושלים הצפונית יותר. הצבאות נפגשו באמצע הדרך, כלומר כאן, על דרך האבות בבית זכריה. הקרב הסתיים במפלת הצבא החשמונאי, אך הוא התפרסם מאוד בגלל מעשה גבורה של אדם אחד.
כאשר ראה אלעזר, אחיו של יהודה המכבי את ההפסד הצפוי הוא הבין שיש צורך במעשה גבורה להעלאת המורל בקרב העם. בראותו פיל מפואר ביותר, הוא שיער שעליו יושב המלך. וכך מתואר המשך הדרמה בספר חשמונאים:
"וירוץ (אלעזר) כגיבור בתוך גדודי האויב וחרבו אכלה בשר ימין ושמאל. ויבוא עד הפיל ויכרע בין ברכיו וידקרהו, וייפול הפיל עליו וימות, ובנפלו המית גם אותו"(ספר מקבים א, ו:47-48).
לזכר אלעזר המכבי אשר מת כאן כגיבור נקרא הישוב שחלפנו על פניו בדרך – אלעזר. למיקום הישוב והסיפור המתלווה לו על הדרך לירושלים משמעות עמוקה. הדרך איננה תמיד דרך של שלום. על הדרך מתרחשים גם הקרבות הגדולים, שכן הדרך לירושלים ולעצמאות יהודית מחייבת מאמצים רבים, אשר לא תמיד נושאים כולם פרי. המושג 'דרך' מבטא את הפער הקיומי שבין המקום שבו נמצא אדם לבין היעד, והדרך בה אנו מחויבים לפסוע דורשת מאמץ פיזי ונפשי כאחד.
צעדנו בדרך העוברת בין דפי ההיסטוריה שלנו: תקופת האבות, החשמונאים, בית שני, הרומאים, ועד להתיישבות החדשה של ימינו. דרך המתחילה מאבותינו, עוברת בנופי המולדת של הרי יהודה, דרך ההיסטוריה העשירה שלנו, ממשיכה בדרך העולה אל ירושלים, ואנחנו עודנו צועדים בה.
נחזור לרכב.
'קרב הפיל'
תאור מלא של הקרב מופיע בספר חשמונאים: (חשמונאים א' פרק ו')
(ל) כשמוע המלך את הדברים האלה ויקצוף מאוד, ויקרא לכל שרי הצבא אשר על הרכב ועל הרגלי. (לא) ויאסוף עוד חיל בשכר מאת המלכים אשר בבריתו ומאיי הים ויהיו מספר פקודיו מאת אלף רגלי ופרשים עשרים אלף ופילים שלושים ושנים כולם מלומדי מלחמה. (לב) ויוסעו דרך ארץ אדום ויצבאו על בית צור ימים רבים, ויקריבו כל כלי קרב ומפץ עליה להבקיעה. (לג) ויפרצו בני ישראל מן העיר, וישלחו את כלי משחיתם באש, וילחמו כגיבורי חיל. (לד) ויהודה סר מעל המצודה ויסע את חילו לקראת בית סוחרה נוכח מחנה המלך. (לה) וישכם המלך למחרתו בטרם אור היום, וימשוך את מחנהו פתאום על הדרך העולה בית סוחרה, ויערוך את מערכותיו ויתקעו בחצוצרות. (לו) ויזו על השנהבים דם ענבים ומיץ פרי בכאים לחרות אפם למלחמה. (לז) ויחלקום לפי גדודי המחנות, ויתנו לכל חיה וחיה אלף איש רגלי לבושי שריונות ברזל וכובע נחושת בראשם, וחמש מאות איש בחור רוכבים בסוסים. (לח) כל אלה עמדו על צלעי הפיל ולא סרו ממנו, ובכל מקום אשר הלכה החיה שם היו הולכים. (לט) ועל גב כל פיל רכסו צריח עץ לבל יזח למחסה, ובצריח שלושים ושנים לוחמים מלבד איש הודו המנהיג את החיה. (מ) ואת יתר הפרשים הציגו על ירכתי הצבא לבל ייפרדו. (מא) ויהי בצאת השמש, וזרח עלי מגיני הזהב והנחושת, ויאירו פני ההרים מסביב ומראיהם כיקודי אש. (מב) ויסע מקצת חיל המלך על ההר ומקצתו מתחת בשפלה, וילכו לאיטם במערכה. (מג) כל השומע צללו אוזניו מקול ענות ההמון במסעם ומקול צלצל כל כלי המלחמה במחנה הגדול והנורא הזה.
)מד) ויהי בנסוע יהודה לקראתם ויך שש מאות איש ממחנה המלך לפי חרב. (מה) וירא אלעזר החורני והנה חיה אחת חגורה ביתר שאת וגדולה מן האחרות ויאמר בלבו אכן המלך עליה. (מו) וישלך את נפשו מנגד למען הציל את עמו ולעשות לו שם עולם בארץ. (מז) וירוץ כגיבור בתוך גדודי האויב וחרבו אכלה בשר ימין ושמאל. (מח) ויבוא עד הפיל ויכרע בין ברכיו וידקרהו, וייפול הפיל עליו וימות, ובנפלו המית גם אותו. (מט) והיהודים ראו את חיל המלך כי עצום הוא מאוד ויטו מפניו.