3 שעות
3 ק"מ
חנוכה
15
קיץ / חורף / אביב
משפחה
הר הנגב
הוראות הגעה בווייז:
להתחלה – בור חווארים
לסיום – חניון הסרפנטינות
צילום: חיים מאירסון
הטיול הזה שונה מטיולים אחרים. למרות שנראה שאי אפשר לטייל בלילה ועדיף להישאר במקום חמים ומואר – זה הזמן לגלות את הטיול הלילי.
נרד מן המכוניות בזהירות, נתארגן, נצעד צעדים אחדים עד קצה מגרש החניה. רגע לפני התחלת המסלול… נעצור.
רגע לכבות את הפנסים, להתרגל למעבר מרעשי הכביש ופנסי המכונית אל הלילה המדברי.
אנחנו יוצאים בעקבות החושך: מה מאפשר לנו החושך לחוש ולראות שלא ניתן באור היום?
צילום: בניה מלאכה
לאחר כ-10 מטר נעבור בסמוך לבור חווארים.
בעזרת פנסים נרד בזהירות אל הבור, המאפשר ישיבה בתוכו, למעט זמנים מבורכים בהם הבור ממלא את ייעודו ומתמלא ממי הגשמים. זהו בור שחצבו הנבטים הנודדים ששלטו בנגב מאות שנים, אחד מעשרות בורות הפזורים ברחבי הנגב.
נכבה את הפנסים ונתרגל לחושך, חושך כבד הרבה יותר מאשר בחוץ. זו ההזדמנות לתרגל את תאי ראיית לילה שבעינינו.
אנחנו כבר רגילים לאפשרות של חושך, אולם ננסה לדמיין אדם שמעולם לא נפגש עם החושך. מה קורה לו כשלראשונה האורות כבים, והוא נמצא בחושך. אירוע מעין זה מסופר במדרש על אדם הראשון:
ר' לוי בשם רבי זעירא אמר: ל"ו (36) שעות שימשה אותה האורה (האור של יום הראשון)
שנים עשר של ערב שבת וי"ב (12) של לילי שבת וי"ב (12) של שבת.
כיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא,
ונתיירא אדם הראשון (בראשית רבה י"א).
התגובה הראשונה של האדם לחושך היא הפחד. חשוב לציין כאן, שעל פי המקורות זוהי נקודת הראשית של הפחד בעולם, הפחד הראשוני, הקדמון – הפחד מן החושך.
מדוע אנחנו כל כך מפחדים מן החושך? האם הפחד מן החושך הוא פחד מפני מה שיקרה? מאיבוד שליטה? מכל הדברים שיכולים להפתיע אותי בחושך, כשאיני רואה אותם?
אולי אצל האדם הראשון הפחד עמוק יותר – לא מן הדברים שעלולים לקרות, אלא הפחד הוא מן החושך עצמו?
אז ממה אנחנו פוחדים? ומה קרה לאדם הראשון? נשאיר את התשובות להמשך.
לאחר מוצאי שבת הראשון האדם הראשון נרגע מן הפחד, וחייו נכנסו לשגרה. זאת עד שהגיע החורף. הימים החלו להתקצר הלילות להתארך, ואיתם שב הפחד – הפחד שהנה הלילה ינצח את היום, והעולם ישקע בחושך נצחי.
תנו רבנן :
לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך,
אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי, וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים.
עמד וישב ח' ימים בתענית (ובתפלה).
כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך. אמר: מנהגו של עולם הוא.
הלך ועשה שמונה ימים טובים.
לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים (מסכת עבודה זרה ח).
גם הפעם לא השאיר בורא עולם את האדם בחושך. שיא החורף עבר, ואדם הראשון קבע חג, את חג האור. חג זה המשיך לכל בניו אחריו ברחבי העולם: כך לדוגמא חג המולד הנוצרי המסומל בהרבה פנסים ואורות, בסין מתקיים פסטיבל גדול ששיאו הפרחת כדורים פורחים עם נרות ענק מנייר ועוד, ואצלנו, כמובן, חנוכה חג האורים.
צילום: בניה ניומן
נמשיך בשביל העובר בתוך הנחל. אחרי 500 מטר נגיע לשער הצור – קירות סלע כהים אשר השביל עובר ביניהם.
לא ניתן לפספס את השער – קירות סלע כהה המתרוממים משני צידי המסלול ויוצרים פתח מעבר. הצור הינו סלע קשה ועמיד יותר מסלעי הקירטון שלידו, ולכן נוצרו קירות סלע בולטים.
הלילה הוא ההזדמנות לפגוש את אחת התכונות המופלאות של אבני הצור! נרים שתי אבני צור בגודל בינוני ונחכך אותן זו בזו – אי אפשר שלא להבחין בניצוצות, ניצוצות שמחזירים אותנו לסיפור אדם הראשון.
מה עשה הקב"ה?
זימן לו שני רעפים והקישן זה לזה
ויצא מהן אור (אש) ובירך עליה
מה בירך עליה? בורא מאורי האש
דאמר (שאמר) שמואל : מפני מה מברכין על האור במוצאי שבת?
מפני שהיא תחילת ברייתה.
הבורא לא השאיר את האדם עם הפחד הזה זמן רב, וגילה לאנושות את הסוד הגדול של הדלקת האש, הגילוי שהאדם יכול בכוחות עצמו להדליק אור. לא רק השמש מאירה בעולם. יש גם מקור אור אנושי: מדורה ונר ,עששית ונורת הלוגן. האפשרות של האדם לשפשף שתי אבניםים זו בזו, להעלות ניצוץ וליצור אש היא רק נקודת התחלה.
המחקר האנתרופולוגי מצביע על השליטה באש כקפיצת המדרגה המפרידה בין החיה לאדם ומהווה את תחילת הציוויליזציה האנושית.
על פי המדרש, האש הינה הדבר הראשון שהאדם מגלה בעולם. לפניה היו שישה ימים של בריאה אלוקית. היצירה הראשונית הזו פותחת בפנינו את דלת הפיתוח והטכנולוגיה כולה. האש היא זו היוצרת את כלי הקרמיקה, היא היסוד לנפחות ולשימוש במתכות, ליכולת לבשל ולאפות ועוד.
ואת כל אלה יצר האדם הודות לחושך. המצוקה אליה נקלע האדם בעקבות החושך הניעה את תהליך היצירה והגילוי של כוחות היצירה הפנימיים שלו.
"החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך" (קהלת ב י"ד).
החושך והאור הם הדימויים החזקים ביותר של חכמה ובערות. החכמה היא האור, "הרוצה להחכים ידרים – כי שמה השמש והאור". אלה הביטויים הבסיסיים ביותר, כדוגמת: השכל המאיר את הפינות החשוכות של הבערות. הפילוסופיה השופכת אור על השאלות הקיומיות. המדע המבהיר את פלאי הטבע.
זאת לא רק בתרבות המערב אלא גם בצד השני של העולם – במזרח. שיא החכמה הוא הארה.
אצלנו – עם ישראל הוא הנושא את הלפיד, הוא מיועד להיות אור לגויים, להאיר לעולם את הדרך.
צילום: חיים מאירסון
נמשיך עוד כ-200 מטר עד שנגיע למרגלות גבעה. המסלול מקיף אותה משמאלה.
אנו נעלה אל ראש הגבעה לתצפית. הפעם במקום להביט לצדדים נשכב על הגב ונביט אל השמיים בתקווה, שהאובך או העננים לא יסתירו את מיליוני הכוכבים.
סיפור בריאת העולם של היום הרביעי מתאר את היווצרות הגופים השמימיים:
"את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה ואת הכוכבים" (בראשית א').
יש מאורות, ויש כוכבים. בניגוד לשמש ולירח, המאורות הגדולים, הכוכבים, אינם מושלים. הם קיימים ללא שום תפקיד. פשוט נבראו, משהו עצמי לחלוטין, ללא הסבר ויחס.
הכוכבים אינם האור היחיד שאינו בא להאיר. אותה כוונה קיימת גם בנרות החנוכיה, וכפי שאנו מזמרים עם הדלקת הנרות "…ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד".
בניגוד לנרות שבת שכל עניינם הוא להאיר את הבית ואת סעודת השבת, האור של נרות החנוכה, לדוגמא, תפקידו להיות, לדלוק. אנחנו מדליקים אור שכל תפקידו הוא עצם קיומו – שנראה אותו ללא כל הארה עלינו.
אנו חוגגים את חנוכה בשיאה של עונת החושך, בימים הקצרים בשנה, שהם גם הלילות הארוכים ביותר. בזמן בו החושך בשיא שליטתו, אז קיימת המצווה להדליק נר. זה הזמן בו יש לחושך תפקיד. אנחנו צריכים את החושך כדי לראות את הנרות. חנוכה לא היה יכול לחול בקיץ, באור. דווקא העדר התאורה הבאה מבחוץ נותן מקום לאור שהוא עצמי במהותו, שאינו מאיר את האחר, אלא משאיר לו מקום להאיר מעצמו.
אין אנו מדליקים חנוכיה בלפידים ואבוקות. מצוות ההדלקה היא דווקא בנרות – נקודות אור קטנות. כך גם הכוכבים. ביום השמש מסנוורת, שום כוכב אינו נראה, רק שמיים כחולים. אולם כשהשמש שוקעת נפתח חלון להביט אל מרחבי היקום.
הכוכבים מלמדים אותנו קצת פרופורציות, את ההבנה שהכדור שלנו הוא רק חלקיק במערכת השמש, שהיא רק כוכב אחד בגלקסיה, וכן הלאה. הבנה הזו מתאימה כל כך למזמור התהילים של דוד:
"כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת: מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהילים ח').
(ז) תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו:
(ח) צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי:
(ט) צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים:
(י) יְדֹוָד אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ:
פרק ח' בתהילים עוסק כולו ביחס שבין האדם ליקום.
תחושת קטנות האדם הינה בשיאה במבט למעלה אל הכוכבים. תחושה זו אף הולכת ומתחזקת ככל שמדע האסטרונומיה מגלה את המימדים האינסופיים של היקום, את הגדלים העצומים של הגלקסיות והמרחקים ביניהם. לעומתם אנחנו, על כדור הארץ, כטיפה בים.
אולם הפרק איננו מסיים עם קטנות האדם, אלא עובר להתייחסות לעוצמת האדם וממשלתו בעולם שלנו, כפי שעולה מקריאת המשך פסוקי המזמור.
(ד) כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה:
(ה) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ:
(ו) וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ:
(ז) תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו:
(ח) צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי:
(ט) צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים:
(י) יְדֹוָד אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ:
צילום: בניה ניומן
נמשיך עוד כחצי קילומטר בתוך הנחל ונעקוף מפל קטן מימין. הנחל מתרחב ואנחנו ממשיכים עוד קילומטר בתוכו עד לסיום למרגלות הסרפנטינות של כביש מדרשת שדה בוקר – עין עבדת במפגש עם נחל צין.
הלילות החשוכים מסמלים את המצבים החשוכים בחיינו – מצבים בהם האור כבר אינו מצליח להבקיע אותם ולהאיר להם. וכן ראינו – דווקא כשאין אור מבחוץ ניתנת לנו ההזדמנות להאיר. האור הזה הוא חידוש גדול: מסביב הכל חשוך, ופתאום אנו מגלים אותו, את הכוח לשפשף את האבנים – הדומם חסר האנרגיה – ודווקא מתוכם לברוא אור. אכן בתורת הסוד שלנו מופיע "לית נהורא אלא ההוא דקאי מגו חשוכא". (אין אור אלא זה המתקיים מתוך החושך) (זוהר א' ל"ב).
כאן מתגלה לנו מימד נוסף בחג החנוכה, החג של האור הפנימי, חג החושך של האדם הראשון שמתוכו מזהיר ומאיר האור האנושי. מידי שנה בלילות החושך הארוכים של ימי החנוכה, אנו חוזרים מעט אל החושך הקדמוני. בהעדר המאורות המאירים אותנו באורם נפתחת בפנינו ההזדמנות להיפגש עם האור העצמי, קודם כל שלנו עצמנו, אבל גם לראות את הנרות האחרים הדולקים מסביב, לראות אותם ולזכור שאין לנו רשות להשתמש בהם. הם לא נבראו רק כדי להאיר לנו, לשמש אותנו בעולם. להיפך, אורם הוא שלהם. הנרות הללו קודש הם, ואנו יכולים לראותם בלבד.