עדר ליד חניון חרובים

צילום: דבורה לב

נחנה בחניון החרובים ונצא בעקבות השלט המצביע לכיוון יקנעם והזורע (הסימון האדום). אם נרצה לאכול לפני המסלול נעצור בשולחנות הפיקניק שמשמאל. נמשיך בשביל, נעבור גשר עץ, ונגיע לפיצול, שם נפנה ימינה לנחל השופט; מימין רחבה עם ספסלים.

תורת ישראל מספרת לנו, שהבורא ברא את האדם "עפר מן האדמה" (בראשית ב ז). לאחר מכן, מינה את האדם לשמור על הגן בו הונח "לעבדה ולשמרה" (שם ב טו). גם לאחר שחטא האדם וגורש מהגן, לא עזב את האדמה. קללתו היתה "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלה כל ימי חייך… כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (שם ג יז–יט). האדם והאדמה קשורים בקשר עמוק; ממנה הוא נוצר, אליה הוא שב, ממנה צומח לחמו, ועליה הוא בונה את ביתו. כבר מראשית הבריאה מרחפת בחלל העולם שאלת היחסים ביניהם – האם האדם הוא שומר הגן, אוהב המנסה לשמור על איזון במערכות הטבע, מטפל בהן, או אולי האדם נמצא במאבק עם האדמה, ומביט בה כבמכלול משאבים אותם הוא יכול לנצל לצרכיו ללא התחשבות. שאלה זו מקבלת בשנים האחרונות חשיבות יתירה עם עליית המודעות לשמירה על הסביבה, לנזקים האקולוגיים הגדולים שגרמה התרבות האנושית לטבע ולחשיבות של כינון היחסים בין האדם לאדמה בצורה שונה.

אנו מטיילים היום ברמות מנשה. בשנת תשע"א (2011) הכריז ארגון אונסק"ו העולמי על חבל ארץ רמת מנשה כעל 'מרחב ביוספרי'. הגדרה זו מבטיחה לאזור סטנדרטים תכנוניים מיוחדים ותקציבים שמטרתם לתרום למאמץ למזער ולהקטין את השינויים שמתרחשים בסביבה בעידן המודרני ולהותיר לדורות הבאים נוף ירוק, איכות חיים ומערכת אקולוגית בריאה חלק מהתכנון מתבטא בשימור של ערכי החקלאות המסורתיים ואיזון נכון בין פיתוח לשימור. לא כל מקום בארץ זוכה להכרה כזו, וכנראה יש פה שילוב מיוחד, בעקבותיו ננסה ללכת היום.

נחל השופט הוא אחד הנחלים הירוקים והמטוילים בארצנו. ניכנס אליו, נלך בשביליו ואולי גם נבין טוב יותר מהו הקשר בינינו לבין הנוף והסביבה, ומהו הקשר שהיינו רוצים לקיים.

זרימת הנחל

צילום: דבורה לב

נמשיך בשביל ונרד ממנו ימינה אל המפל.

אנו עומדים סמוך למפל. הלכנו עד עכשיו על שביל סלול, ואנו עולים על משטח בטון. סביבנו מרחבי טבע פתוחים, ובתוכם שבילים שסלל האדם, שלטים שהציב, ושולחנות פיקניק שהוא הניח בינות לעצים להנאת המטיילים. אין בארץ הרבה מקומות בהם ניתן להגיע כל כך בקלות עד למים – הדרך נסללה עבורנו, והותקן בה שביל נוח. אין ספק, שזו ברכה עבור המטיילים ובמיוחד אלו המוגבלים בהליכה.

יחד עם זאת, יש לפעולות אלו של האדם השפעה על המרכיבים האחרים באזור. אהבת הטבע מביאה לכך, שהוא הופך להיות קצת פחות טבעי… הצמחייה שגדלה על הגדה הוסרה בחלקה, על מנת לאפשר מעבר, האדמה שרבים דורכים עליה רבים הפכה דחוסה – דבר המקשה על הנביטה. בעלי החיים הפוחדים מבני אדם אינם מתקרבים אל המים בכל עת, מכיוון שיש שם נוכחות מאיימת מבחינתם. הדרכים שנסללו אל השמורה מאפשרות לבני האדם להגיע אל הטבע, אולם בו בעת הן מביאות לדריסה של בעלי חיים ולאשפה רבה שמשאירים המטיילים בטבע הנקי והפסטורלי.

של מי הטבע? האם מותר לכל אחד לעשות בו כבשלו? או שמא ממלכת הטבע באה להזכיר לנו כי יש גבול לשליטתו של האדם ולממלכתו בעולם, שיש תחום שהוא מעבר לו? חדירת האדם לטבע עלולה לפגוע בטבע, אך היא יכולה גם להיעשות בצורה עדינה השומרת עליו ומביאה לאיזון. נשים לב לכך, שהגופים הבונים את האתרים משקיעים מחשבה רבה באיזון בין הגישות השונות: צורת השלטים והחומרים מהם הם עשויים, השתלבותו של שביל העץ בצומח סביב. כאן, ההתערבות מחושבת.

מה מקורן של הגישות השונות? נסתכל סביב, וננסה רגע לחשוב – איך אנחנו מרגישים בתוך הטבע? האם אנו רוצים להיכנס לתוכו לבדנו, לאזור 'טבעי וטהור' לחלוטין אפילו ללא סימון, להשתלב להיטמע בו לגמרי? האם אנחנו רוצים לברוח? האם אנחנו מרגישים בטוחים רק בחברת אנשים נוספים? הטבע מושך את האדם ועם זאת מפחיד אותו. אנשים רבים אינם חשים בנוח בסביבה טבעית לגמרי שאין בה שבילים, שהצמחים גדלים בה פרא, וחיות מסתובבות בה. יש בטבע משהו נסתר, מאיים ומרגש. אדם מכונן עם הטבע יחסים שונים: רדייה וכיבוש – הוא מגיע אל הטבע על מנת לכבוש אותו, הוא מפחד ממנו, אך הוא זקוק לו בעת ובעונה אחת; ויש שהאדם ניגש אל הטבע בפליאה, מתבונן, נכנס אל הסבך ללא פחד ומבלי לנסות לשלוט, אלא רק כדי לחקור, להבין, להתמזג. קשה למצוא את האיזון; לכבד את הטבע, להשתמש במשאביו בצורה מוגבלת, ולהיכנס אליו בלי לפגוע בו. צריך הרבה מאוד תבונה.

פיתולי המים בין העצים

צילום: דבורה לב

נמשיך בשביל. לאחר כמה עשרות מטרים נראה מימין תחנה הידרומטרית.

תחנות הידרומטריות משמשות למדידת כמות המים הזורמת בנחל. בשלט הסמוך ניתן לקרוא את הפרטים הנוגעים לתחנה זו. נחל השופט, הוא נחל איתן שופע מעיינות המנקז את המדרונות המזרחיים של רמת מנשה. הוא זורם לאורך שבעה קילומטרים כשמוצאו בין מושב עין העמק לקיבוץ רמת השופט. הנחל זורם בין הגבעות המעוגלות, חוצה את קיבוץ הזורע ומגיע אל המרחבים הפתוחים של עמק יזרעאל. אל נחל השופט נשפכים יובלים אחדים שלכל אחד מהם מעיין איתן אחד לפחות, ובערוץ המרכזי של הנחל נובעים כמה מעיינות איתנים נוספים. בעברו היה משק המים בישראל תלוי בגשמים, והיו שנים שבהן סבלה ישראל מבצורות מתמשכות, שעם הזמן מביאות לדלדול מאגרי מי התהום. דלדול זה מתבטא גם בספיקה נמוכה או אפילו התייבשות של המעיינות דרכם פורצים מי התהום מהקרקע. בישראל ישנם מומחים גדולים למים, וטכנולוגיות ניצול המים הן מהמתקדמות בעולם ונלמדות בכל רחבי תבל. אולם, גם עם השימוש בטכנולוגיות רבות, כמו השבת מי קולחין להשקיה והתפלת מי ים. כיום משק המים הישראלי נסמך בעיקרו על התפלת מי ים ואינו תלוי עוד בגשמים 

למרות שמשק המים בישראל כבר לא מבוסס בעיקרו על מי גשמים, הם מסמלים את הקשר בין האדם לאלוקים ואת תלותו של האדם במשהו גדול ממנו. אמנם נדמה שמשק המים אינו תלוי יותר בחסדי שמיים, אך למרות זאת מפלס הכנרת הוא מדד מצב הרוח הלאומי המזכיר לנו שאנו חלק ממערכת הגדולה מאיתנו. אנו חיים בעולם המורכב ממערכות אקולוגיות, שהגורמים השונים בהן תלויים זה בזה. מסוכן יהיה אם כל אחד יפעל רק לפי רצונותיו וצרכיו. דרושות התחשבות והתנהגות מוסרית, מול העולם, מול הקב"ה, מול האדמה והאדם. כיום ישראל עושה צעדים רבים בכיוון הנכון. משק המים העירוני מורכב ברובו מהתפלה, מים אלו מובלים מן ההרים למרכז טיהור שפכין ומשמשים שוב לחקלאות, כך שלמעשה אנו משתמשים פעמיים בכל טיפת מים. המצב כיום הוא כה טוב עד שישראל החלה בשיקום הטבע, נחלים כמו כזיב ובצת זורמים יותר מבעבר ואף מוזרמים אליהם המים. המוביל הארצי שינה את כיוונו וכיום עוברים בו מים מותפלים אל הכנרת, והירדן האהוב וההיסטורי שלנו חזר לזרום בחלקו הדרומי לאחר שנים שזרמו בו מי ביוב. ניצול יעיל ונכון של משאבי הטבע שלנו הוא מתנה לכלל העולם, אוכלוסיות של בעלי חיים וצמחייה משתקמות לנו יש יותר היכן לטייל. 

עין חשרת

צילום: דבורה לב

השביל ממשיך בין עצי תאנה ופינות מרגוע ומגיע לצומת בו אנו רואים מבנה חרב של תחנת קמח.

משמאל לנו מבנה טחנת קמח. בעבר היו בנחל השופט מספר רב של טחנות קמח, ושמו בפי המקומיים היה ואדי טוואחין – נחל הטחנות. מדוע ממוקמת טחנה זו בנחל ולא במקום היישוב, או קרוב יותר לגורן ולשדות? הסיבה העיקרית הינה האנרגיה שבה השתמשו על מנת להפעיל את הטחנות. הטחנה הופעלה על ידי אנרגיית המים. בעבר היו בונים אמת מים עם שיפוע מתון שיוצאת מחלק גבוה יותר של הנחל, וכאשר הפרש הגבהים בין ערוץ הנחל לאמת המים היה גבוה מספיק היו מאפשרים להם ליפול על גלגל שהניע את אבני הריחיים שטחנו את הקמח, המים שנפלו היו זורמים חזרה אל הנחל. אגב, טחנה זו היא בסגנון הולנדי, ומעניין שאין היא יושבת על הנחל אלא לידו. שימוש באנרגית מים נפוץ ברחבי העולם ומשמש למגוון צרכים, ביניהם אפילו הפעלת תחנות כוח. בישראל, מדינה עם אקלים מדברי וספר מדברי, ישנו מחסור במשקעים, ולכן בישראל שימוש באנרגיית מים כמעט ואינו קיים. הניסיון המפורסם ביותר לשימוש כזה הוא חזון תחנות הכוח ההידרואלקטריות של פנחס רוטנברג, אשר אחת מהן אף הוקמה בפועל בנהריים והפיקה חשמל במשך 18 שנה. בשנים האחרונות אנו שומעים על משברי אנרגיה, חוסר עולמי בנפט וניסיון בלתי פוסק למצוא מקורות אנרגיה חלופיים. מקורות האנרגיה שבהם אנו משתמשים על מנת להניע את התעשיה, החקלאות ואף את המשק הביתי מתחלקים למקורות אנרגיה מתכלים ומקורות מים מתחדשים. כיום ישנם ניסיונות רבים למצוא דרכים לנצל מקורות אנרגיה מתחדשים כמו אור השמש, אנרגיה של רוח ועוד, משום שמקורות אנרגיה אלו נמצאים בשפע ואינם גורמים לזיהום. יש כאלה המדמים את השימוש באנרגיה המתכלה לאדם הקודח חור בספינה בה הוא נוסע. האם אנחנו מזדהים עם אמירה זו?

נפנה ימינה ונגיע למערה עם תאנה גדולה וסימני שרפה. משם נחזור לכיוון הטחנה ונעלה עם השביל עד הכביש. נחצה אותו ונכנס בשער שממול למשטח הסלע שמתוכו נובע עין חשרת. מעין חשרת ממשיך השביל שיחזיר אותנו לחניה שממנה יצאנו.

מבנה המשאבות שלפני עין פרור

צילום: דבורה לב

ניסע ברכב מהחניה המרכזית של חניון החרובים ישר לכיוון אפיק נחל השופט. נמשיך בכביש החד סטרי לכיוון חוות עמק השלום. מול החווה נפנה שמאלה בשביל האדום ונרד עד מבנה המשאבות וקבוצת עצי הדקל, שביניהם מסתתר עין פרור. נמשיך, ונראה מימיננו שלט המציין את רצח השומרים יואש ויצחק – שני עצי הברוש הבולטים בעמק ניטעו לזכרם. במקום קם ישוב שלא צלח, גם הוא נקרא על שמם – 'רמת השניים'.

יואש זולר ויצחק קליצ'בסקי עלו לארץ מפולין. יואש היה חבר הנוער העובד; כשהגיע לארץ עבד כטייח, וכאשר החלו מאורעות תרצ"ו התגייס לשמירה, שם פגש את יצחק, שוחר תיאטרון מגיל צעיר, שהיה אורח קבוע בהצגות הבימה בתל אביב ולפרנסתו עבד כפועל בניין. עם פרוץ המאורעות התגייס גם הוא לאגודת השומרים. השניים הפכו לחברים בלב ונפש. יואש נשלח לשמור על מטעים בעמק מאחורי יקנעם, באזור מבודד, ויצחק לא הניח לו ללכת לבד. המקום היה חשוף להתנכלות כנופיות, והשניים עמדו על משמרם בעוז ויצאו בשן ועין מכמה התקפות. בי"ד באב תרצ"ו נמצאו השניים הרוגים בעמדתם. פרשה זו זעזעה את היישוב, וילדים רבים נקראו על שמם באותה תקופה.

אגודת השומרים הוקמה בגבעות שייח' אברק – כיום חלק מקרית טבעון – על ידי אלכסנדר זייד ושומרים נוספים. השומרים התנדבו לגור באזורי ספר על מנת לתפוס את האדמות. הם דאגו לביטחון על מנת שיהיה ניתן לקיים באזורים אלו חקלאות ומרעה, ובכך לשמור על הנוכחות באזור והזכויות עליו. תפיסת האדמות אפיינה את ההתיישבות הציונית במשך שנים רבות. סוג הישובים, פיזורם ופיתוח החקלאות הושפעו מארבעה גורמים: ביטחון מזון – הרצון שהיישוב יוכל לספק את מזונו בעצמו; שימוש בחקלאות על מנת ליישב אזורי ספר; אידיאולוגיה של הגשמה ציונית אמיתית המחשיבה רק חקלאות והתיישבות כפרית המפוזרת מטבעה על שטח רב; והחל משנות החמישים – קליטת העלייה הגדולה שהגיעה.

נשים לב לצמד המלים 'כיבוש השממה': כובשי השממה אכן היו מעוניינים להפוך כל שטח פתוח למקום מיושב, להלביש את האדמה ב'שלמת בטון ומלט'. אכן היה זה צורך עם שיבת ציון, אולם עם השנים והשינויים עיקרון זה גרם לפגיעות חמורות בשטחים הפתוחים ובאיזון האקולוגי. כבישים רבים נסללו וישובים רבים נבנו, אך גם בתי גידול נחצו ונהרסו, והמגוון הביולוגי  נפגע. השינויים הרבים שהתחוללו באידיאולוגיות ובערכים של החברה ובצרכים הפוליטיים והחוקתיים בישראל הביאו לכך שבשנות ה-90 חל מהפך ביחס לקרקע, תוכננה תכנית מתאר ארצית חדשה, שהעקרונות שהנחו את מתכנניה היו: נתינת דגש על יצירת וחיזוק מטרופולינים – כלומר ריכוז האוכלוסייה העירונית בריכוזים קרובים וצפופים יחסית, חיזוק ישובים חדשים ועצירת הקמתם של יישובים חדשים ושמירה על שטחים פתוחים. העקרונות שהתוו ועיצבו תוכנית זו לא היו עקרונות גיאופוליטיים, אלא עקרונות תכנוניים וסביבתיים. משפטו של בן גוריון האומר כי "היכן שתעבור המחרשה – שם יעבור הגבול" עודנו נכון במקרים רבים, אך הפגיעות בעולם החי ובצומח גם הן אינן מבוטלות. לאיזה צד יש להכריע? איזה איזון ניתן למצוא?

חוות עמק השלום

צילום: דבורה לב

נמשיך בשביל עוד מעט לכיוון החווה, וניכנס לחוות עמק השלום. החווה אינה פועלת כרגע, אולם יש בה פינות חמד רבות שניתן לשב בהם למנוחה או לפיקניק. כמו כן, במקום מים זורמים. 

חוות עמק השלום שהיום משמשת כמרכז להדרכת טיולים בנושאי טבע וידיעת הארץ ע"י עמותת לטם. עמותה העוסקת בהנגשת הטיול. לאוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים צופנת בחובה סיפור מעניין:
החווה הוקמה על ידי אוסקר אדר, גרמני נוצרי שהגיע לארץ לאחר מסע רוחני במזרח הרחוק. אליו חברו שני נוצרים נוספים אשר האמינו, כי הגאולה תבוא לעולם רק לאחר שעם ישראל יגאל בארצו. מקימי חוות עמק השלום דגלו לא רק בשלום בין עמים, אלא גם בשלום בין האדם לטבע והקפידו לגדל את מזונם בעצמם בחווה בשיטות אורגניות. לשיטתם חיים הכוללים מודעות סביבתית-אורגנית ממשית יובילו גם, בין השאר, לצריכה נמוכה מאד. צריכה נמוכה משמעותה, בסופו של דבר,  מערכת כלכלית אחרת; למערכת כלכלית ולחיים בהם אין צורכים הרבה בגדים, רהיטים וכלים חדשים, לחיים שבהם משתמשים שימוש חוזר בכל דבר, כולל גם באשפה. חיים אלה הם תובעניים יותר  ודורשים קצב שונה, השקעה וויתור על נוחות, אך הם מעניקים בריאות טובה יותר ותרבות ברת קיימא. לאנשים מודרניים נראה מוזר לחשוב בצורה חסכנית – איך להשתמש בכל דבר פעמים רבות ככל האפשר, איך לשמר, איך לקנות פחות. מוזר, לא?

עומדים אנו, אנשים מערביים, מול השפע הגדול בחיינו, השפע שיכול בסופו של דבר לקרוס ולהפיל אותנו איתו. הטבע שממנו לקחנו, הטבע שאותו שיעבדנו נפגע בצורה אנושה. אך עם זאת, המפגש עמו נותן לנו זווית ראות חדשה על היחסים שאנו רוצים לכונן עמו מכאן והלאה.