לטייל בדרכו

דרכי נֹעם – לזכרו של נֹעם מאירסון

טיולי יום בארץ – כי האדם עץ השדה

טיולי פריחה – סיור לקראת ט"ו בשבט

מאת: אורי בן דוד
19/09/2012

תוצאות חיפוש

קרדיט תמונה: חיים מאירסון

מה בסביבה

הרי ירושלים הינם חלק משדרת ההר המרכזית החוצה את ישראל מהגלבוע ועד בקעת באר שבע, ומי שחפץ בטיולי יום בארץ יכול למצוא אותם באיזור זה בשפע. הרי ירושלים נמצאים בין הרי חברון שמדרום אליהם והרי בנימין שמצפונם, שפסגות שניהם גבוהות מ-1000 מטר. הרי ירושלים נמוכים מהם ומגיעים לגובה של כ-800 מטר. כיוון הזרימה של הנחלים הוא מערבה, אל הים התיכון. כך נוצר נוף המאופיין בשלוחות ארוכות, וביניהן גאיות/נחלים/ואדיות הערוכים מזרח-מערב. הרי ירושלים ניכרים בצבעם הירוק העז בזכות חורש טבעי ונטיעות מאסיביות של הקרן הקיימת ההופכים את האזור ליער גדול – יער ירושלים.

מאפיינים

משך המסלול

2 שעות

אורך המסלול

2 ק"מ

לטייל בזמן

טו בשבט

מפה

9

עונות

חורף

דרגת קושי

משפחה

אזור בארץ

הרי יהודה - שפלה

מסלול מעגלי. יש ברזיות. מומלץ להביא מגדיר צמחים, טיולי פריחה, טיול יום בארץ,

הדרך אל הטבע

הוראות הגעה בווייז- 

תחנה ראשונה – עץ האלון העתיק (לא קיים בווייז הגעה באמצעות הקישור בלבד)

תחנה שנייה – חורבת סעדים

 

  • לסיפור הדרך
  • למפת המסלול

סיפור דרך

משלט 'עץ האלון' נרד בשביל עד סופו, שם נפגוש בעץ האלון העתיק ולידו ספסלים הנוחים לישיבה. מעץ האלון נחזור מעט אחורה במעלה השביל עד לעץ הזית החלול מימיננו. נשוב אל הרכב ונמשיך בנסיעה אל חלקו השני של המסלול, לחניה של חרבת סעדים. ממגרש החניה הסמוך לחרבת סעדים נתקדם בשביל המסומן בירוק כ-200 מטרים עד לשרידי מבנה בעל כיפה עגולה, ולידו עצי אלון מצוי וחרובים מרשימים בגודלם. משם נמשיך עם השביל עוד כ-200 מטרים עד לשרידי גת קדומה. מכאן נפנה ימינה ונצעד על כביש עפר המסומן בסימון שבילים אדום לכיוון עין סעדים. לאחר כ-100 מטרים ניפרד מסימון השבילים ונפנה שמאלה עד לשלט המכריז על עין סעדים. נמשיך עם השביל, נחלוף על פני חווה ונגיע חזרה למבנה עם הכיפה העגולה ועצי החרובים. משם כבר נזהה את הדרך חזרה אל מגרש החניה. מן השלט 'לעץ האלון', שעל-יד השלט 'פארק רבין' הפונה להר צובה, נרד ימינה בשביל עד סופו, שם נפגוש בעץ האלון העתיק, אשר לידו ספסלים הנוחים לישיבה. מעץ האלון נחזור מעט אחורה במעלה השביל עד לעץ הזית החלול מימיננו. נשוב אל הרכב ונמשיך בנסיעה אל חלקו השני של המסלול, לחנייה של חרבת סעדים. ממול החניה נבחין בשלט ירוק גדול של רשות שמורות הטבע והגנים שכותרתו חירבת סעדים. משמאל לשלט שביל ברור (ללא סימון שבילים) הנכנס לתוך החורש. ניכנס בשביל ונחצה קרחת יער גדולה (שבמרכזה עמוד אבן קטום). בפינה השמאלית של קרחת היער נבחין מבעד לעצים במבנה כיפתי עתיק ולידו עצי אלון וחרוב מרשימים בגדלם (עצי החרוב אינם ליד המבנה, אלא תוחמים את קרחת היער בדרך למבנה). מהמבנה נחזור אל קרחת היער ובצמוד למבנה נפנה פניה חדה שמאלה אל שביל צר המתפתל בינות עצי האלון כ-150 מטר ומגיע למשטח גדול חצוב באבן- שרידי גת קדומה. נמשיך בשביל ונרד אל שביל עפר רחב המסומן בסימון שבילים אדום. נפנה בו ימינה לאחר כ-10 מטרים נבחין בשלט המכריז על עין סעדים. נרד אל עין סעדים. כשנחזור אל השלט נבחין מולו בשביל העולה שמאלה ועוזב את דרך העפר. נמשיך עם השביל כ-300 מטר עד לשביל המסומן בירוק, נפנה ימינה בשביל הירוק חזרה אל מגרש החניה.

מפת המסלול

סימני דרך

תחנה 1 עץ האלון – בראשית

עץ האלון

עץ האלון – בראשית

צילום: חיים מאירסון

משלט 'עץ האלון' נרד בשביל עד סופו, שם נפגוש בעץ האלון העתיק ולידו ספסלים הנוחים לישיבה.

ראש השנה לאילנות הוא הזדמנות גדולה לצאת מהעיר אל הטבע ולבקר את בעלי השמחה – העצים. אזור הרי ירושלים הינו אחד האזורים היחידים בארץ בהם השתמרו עצים וחורש ים-תיכוני מפותח. זו הזדמנות ללמוד ולהעמיק במשמעות של העץ, המהות העמוקה שמעבר לעלים ולגזע.

האלון הוא העץ הישראלי האולטימטיבי, הוא הנפוץ ביותר בחורש הים- תיכוני בארצנו. בשיאו הוא מגיע לגובה של 15 מטר, האלון פורח באביב יחד עם לבלוב העלים, ובסתיו מבשילים הפרחים והופכים לפרי האלון- הבלוט, המונח בתוך קליפה משוננת הנקראת ספלול.

עץ האלון הזקן, שהוא כנראה העתיק ביותר בהרי ירושלים, שולח אותנו אחורה בזמן, אל הימים בהם עדיין לא היו עצים וצמחים, ימי ראשית העולם, ומזמין אותנו לקרוא את פסוקי בראשית המגלים לראשונה את העצים. אולי שם נמצא את הרמזים הראשונים:

(יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹקים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן: (יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב:

(יג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי:  (בראשית פרק א)

היום השלישי לבריאה. אחרי שנקוו המים ונחשפה היבשה, מצע החיים, נברא מימד חדש בעולם – הצומח. לפניו הכל היה דומם: המים, השמים והיבשה. עכשיו ישנם גם צמחים, על זה נאמר – פעמיים "כי טוב".

מתוך הפסוקים ניתן ללמוד משהו מעניין: הצמחים הם היצורים הראשונים שיש בהם פרטים עצמאיים, יחודיים. בדומם אין פרטים, יש שמים וארץ. לאבן גם אין משמעות בפני עצמה, היא חלק מתהליכים גדולים בהרבה. גיאולוגים אינם מנתחים אבן מסוימת בפני עצמה, אלא כחלק ממכלול. אצל הצמחים המצב שונה – זו מערכת אורגנית; כל דשא, ולו הקטן ביותר, הוא בריה בפני עצמה, מערכת סגורה שאפשר להתבונן בה ובמשמעותה. גם מבחינה רוחנית יש לכל צמח ייחודיות המאפיינת אותו, או בלשונו השירית של המדרש: "לכל עשב ועשב ישנו מלאך מלמעלה האומר לו 'גדל'" (עפ"י בראשית רבה פרשה י'). הצומח מפגיש אותנו עם אפשרות הבריאה המורכבת מפרטים רבים, ממינים שונים, וכך גם בפסוקים שלנו- "עץ פרי למינו".

עם הרוח
close
  1. פתיחה – הצמחים בבריאה

הבאנו לעיל את תיאור היום השלישי לבריאה בו נבראו הצמחים מתוך ספר בראשית, פרק א'. אולם פרק ב' בספר מתאר סיפור בריאה שונה, סיפור בו הצמחים מקבלים מעמד מיוחד מאד בבריאת העולם ובתהליכים שבה.

על פי הפסוקים הבאים- מהו מקומם של הצמחים בבריאה?

מה היחסים ביניהם לבין האדם?

איזה תפקיד ממלאים הצמחים בבריאה?

איך נגדיר את היחס הזה במילים ובתרבות שלנו?

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. ה. כֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אלוקים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. ו ואֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ז. ויִּיצֶר ה' אלוקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ח. וַיִּטַּע ה' אלוקים גַּן בְעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. ט.  וַיַּצְמַח ה' אלוקים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

תחנה 2 הזית החלול – עץ החיים

עץ הזית העתיק

הזית החלול – עץ החיים

צילום: חיים מאירסון

מעץ האלון נחזור מעט אחורה במעלה השביל עד לעץ הזית החלול מימיננו.

עץ הזית הינו אחד העצים ה'ישישים' בארצנו. חלקם בני 2000 שנה בקירוב. לזית מערכת שורשים רחבה ואופקית, ובה נאגרים חומרי ההזנה לתקופת הקיץ. הזית פורח באביב, ועם בוא הסתיו פרותיו- הזיתים – כבר בשלים ומוכנים לקטיף הפרי- המסיק.

כבר במבט ראשון אפשר להבחין בעוצמתו של הגזע ובהשתרגות הענפים. אם נתעלם לרגע מעץ הדעת ועץ החיים – שאינם עצים 'רגילים' שאנו יכולים לראות היום – הרי הזית הוא העץ הראשון המופיע בתנ"ך. היכן ומדוע זכה לכבוד הזה?

(ח) וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

(ט) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה:

(י) וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה:

(יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: (בראשית ח')

העולם חרב זמן לא רב אחרי שנוצר, מבול המים מחה את כל היקום, כל החי והצומח נכחדו. והנה לאחר ימים רבים כשנדמה שהכל כבר מת – מופיע סימן החיים הראשון; ההוכחה לכך שהחורבן הסתיים, ואפשר לחזור ולחיות על פני האדמה. הזית הזה שאנו יושבים תחתיו מציין את החיים, חיים המסומלים בעץ.

ואכן, כך ההגדרה המדעית של הצמח: 'צמח הינו מערכת אורגנית המורכבת מתאים חיים' (ע"פ 'מדע ברשת', מילון). שורש החיים בעולם ראשיתו בצומח.

בשונה משאר הכוכבים, כדור הארץ הוא כוכב הלכת היחיד עליו מתקיימים חיים, היצורים החיים אינם יכולים להתקיים ללא חמצן. בעצם, מה שמאפשר לכל התאים החיים לנשום ולהתקיים, הם העצים המזרימים חמצן לאטמוספרה.

החמצן נוצר באחד מתהליכי החיים הבסיסיים של הצמח הנקרא 'פוטוסינתזה'. בתהליך זה הצמחים קולטים מהאוויר פחמן דו חמצני, ושורשי הצמחים קולטים מים מהקרקע. אליהם מתווספת אנרגיית האור הנקלטת בעלי הצמח ע"י חומר מיוחד הנקרא כלורופיל (שהוא גם מקור הצבע הירוק שבצמחים). בתהליך זה נוצר הגלוקוז (הסוכר), המשמש מזון בסיסי לצמח. אולם ביחס אלינו אחד התוצרים המשמעותיים של התהליך הינו עודפי חמצן הנפלטים אל הסביבה תוך כדי הפוטוסינתזה.

בכך מהווים הצמחים את ה'ריאות הירוקות' שלנו, שכן הם הדואגים לאספקת החמצן העיקרית על פני כדור הארץ, חמצן המהווה את בסיס החיים המוכרים לנו.

לא פלא שהעץ הראשון המוזכר בתנ"ך עוד לפני הזית הוא 'עץ החיים'.

עם הרוח
close

זית

אחד המאפיינים החשובים של עץ הזית הוא יכולתו להאריך ימים בצורה יוצאת דופן. הזיתים העתיקים ביותר שנתגלו הינם ישישים, בני כמעט אלפיים שנה! אחת התכונות המקנות לעץ אריכות ימים זו היא כישרונו המדהים להתגבר על אסונות טבע ונזקי האדם. העץ יכול להחזיק מעמד בזמנים של משקעים מועטים, שריפות, כריתות, ונזקים אחרים. גם בחלקים אשר ממבט חיצוני נראים יבשים ומתים נוכל עוד לגלות כוחות חיים. ברבים מהזיתים הזקנים ניתן אף להבחין בגזעי זית חלולים, המלאים רק באבנים, אותם מכניסים המגדלים לתוך הגזע כדי למנוע את קריסת העץ; אך העץ – עודנו חי, קיים ומניב פרי.

תחנה 3 חרבת סעדים – היער

חרבת סעדים

חרבת סעדים – היער

צילום: חיים מאירסון

נשוב אל הרכב ונמשיך בנסיעה אל חלקו השני של המסלול, לחניה של חרבת סעדים, מגרש החניה הסמוך אל חרבת סעדים.

חרבת סעדים הינה שרידי חווה חקלאית מהתקופה הביזנטית (שנת 600 לספירה). מקור שמה הינו במילה הערבית סעידה- שמשמעה 'המאושרת'. החווה נמצאת בלב החורש. מסביבנו אלונים ואלות, שיחים ופרחים רבים. הצומח ממלא את העין, אולם אם היינו מגיעים לכאן בראשית הצמיחה היינו מוצאים שיח אחד, אולי רק כמה זרעים מפוזרים על הקרקע ממתינים לגשם. תוך זמן קצר כיסה הצומח את הקרקע כולה, כשמו הוא צמח התחדש והתרבה.

נשוב להתבוננות בעצים ובצמחים ונשים לב לכך, שמפגש עם הצמח הוא גם מפגשנו הראשון עם ההמשכיות. הדומם נברא עם בריאת העולם, כך שטבעו להתעצב תוך כדי תהליכים גיאולוגים ארוכים, כחומר ביד היוצר; העולם משתנה – אבל אין חדש. בצמח טמונה אפשרות ההתרבות, היכולת של צמח חדש לצמוח מתוך זרע ואפילו מתוך חלקי צמח שונים וצמחים זקנים.

מובן, שחלק בלתי נפרד מזה, ואולי עוד קודם לכך, היא יכולתו של הצמח למות. אצל הדומם אין חיים ומוות. צמח ניתן להרוג, ויותר מכך: הוא מזדקן ומת. זהו חלק ממורכבות התאים האורגניים, החיים שלא רק ממחזרים את עצמם, אלא מתחדשים ומתרבים. זו היכולת ליצור מתוכך את ההמשך; וכך בפסוקים המתארים את בריאת הצמחים: "עשב מזריע זרע".

תחנה 4 עץ החרוב – העץ הקדוש

עץ החרוב

עץ החרוב – העץ הקדוש

צילום: חיים מאירסון

ממגרש החניה הסמוך לחרבת סעדים נתקדם בשביל המסומן בירוק כ-200 מטרים עד לשרידי מבנה בעל כיפה עגולה, ולידו עצי אלון מצוי וחרובים מרשימים בגודלם.

אחרי הזית והאלון, עצים ארץ ישראליים מובהקים, מגיע תורו של עץ החרוב.

על אף היותו עץ ארצישראלי מובהק החרוב איננו מופיע בתנ"ך. האיזכורים הראשונים של החרוב הינם בספרות חז"ל של ימי הבית בשני. מסתבר, שלמרות מה שמקובל לחשוב, החרוב איננו עץ ארצישראלי מקורי. מוצאו באזור תימן, ובזכות פירותיו היבשים, ששימשו מזון משומר למובילי שיירות המדבר, הוא הגיע לארץ בימי הבית השני. ההוכחה למוצאו של החרוב הינה תקופת הפריחה של החרוב: בניגוד לאלון, לזית ולשאר עצי א"י החרוב איננו פורח באביב אלא דווקא בסתיו, תקופת הפריחה משמרת את מוצאו הטרופי.

איך נשתמר כאן עץ אדיר כזה ולא נכרת לטובת אדני הרכבת או להסקה, דבר שקרה לעצים רבים באזור? מסתבר, שמה שהציל את החרובים ושאר העצים סביבם הוא המיקום שלהם – המקום הקדוש של קבר שייח' אחמד, שאף הוא הוקם על שרידי מבנה קדוש קדום עוד יותר מהתקופה הביזנטית. על משקוף אבן גדול שהיה מוטל סמוך לקבר השיח' נתגלה גם שמו של דייר המבנה הקודם – הכומר מרינוס. ישנה גם סברה הפוכה הטוענת שהעצים במקומות הגבוהים קודשו עוד בימי קדם ושימשו לעבודת אלילים כפי שכתוב בתנ"ך ומפני קדושת המקום השתמרה השתמשו בהם גם לקבורת השיח'ים.

בתלמוד הבבלי (תענית דף כג ע"א) מובא מעשה אודות עץ חרוב אחד:

"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני) היה מצטער על (הבנת) מקרא זה:

'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' (תהלים קכו א).

אמר: האם ייתכן שיישן אדם שבעים שנה ברציפות בחלום?!

יום אחד היה מהלך בדרך, ראה את אותו האיש שהיה נוטע חרוב.

אמר לו: חרוב זה, עד כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פירות? אמר לו עד שבעים שנה לא יטען בפעם ראשונה.

אמר לו חוני לאיש: האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה?

אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים, כמו ששתלו עבורי אבותי – כך אני שותל לבני.

70 השנים, פרק הזמן המוזכר בסיפור, הן שנות חיי האדם, זמן המסמל את חילוף הדורות. ובנוסף זהו גם משך הזמן של גלות בבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון. הפסוק שאותו דורש חוני המדבר על "שיבת ציון", מתאר את החזרה של העם לארצו מגלות 70 השנים. חוני תמה על החזרה מהגלות- הרי לא אותם שגלו מירושלים הם אלה שיחזרו אליה- אם כן, היאך מתאר כך הפסוק את השיבה לציון?

תפקיד החרוב בסיפור הינו התשובה לשאלה של חוני. חיי האדם אינם נמדדים רק בשנות חייו מהלידה ועד המוות, אלא הם חלק ממשהו גדול יותר משרשרת הקיום והחיים בה אנחנו נמצאים. התלמוד בחר דווקא בעץ החרוב כדי להדגיש את הנקודה המשמעותית הזו – אבותינו נטעו למעננו, ואנחנו נוטעים למען הדורות הבאים: הקיום שלנו אינו עומד בפני עצמו, מערכת יחסי גומלין מתקיימת בינינו לבין הדורות הקודמים לנו והבאים אחרינו.

יחסי הגומלין הינם יסוד מהותי המיוחד לצומח, ואינם מיוחדים רק לחרוב. הצמח קולט מהאוויר פחמן דו חמצני ופולט חמצן, החיוני לקיומם של שאר היצורים החיים.

ולא רק ביחס לאוויר, גם ביחס לאדמה. הצמחים צורכים מינרלים מהאדמה, ובתהליך התפרקותם הם הופכים לאט לחלק מהאדמה ולמחצבי פחם. הצמחים הינם בסיס החיים, עליהם ופירותיהם הם הבסיס לתזונת כל עולם החי. העץ מאפשר את הקיום של אחרים, כאשר אדם שותל עצים הוא דואג לדורות, לאחרים. לפני שנעזוב את עץ החרוב נשים לב שוב לשורשיו הגדולים, לענפיו, עליו ופירותיו המהווים חלק מאותה רקמת חיים גדולה בה שותפים הוא ואנחנו.

תחנה 5 הגת – עת לטעת

שרידי גת קדומה

הגת – עת לטעת

צילום: חיים מאירסון

מקבר השיח' נמשיך בשביל כ-200 מטרים עד לגת העתיקה.

הגת מגלה לנו אלו עצים נוספים היו כאן, בטרם "עלו ארצה" האורנים של הקרן הקיימת הממלאים את היער. הגת מספרת על הגפנים. הגפן גם היא מן העצים המוזכרים בתנ"ך. ונחלת שבט יהודה ידועה בגפניה כמו בברכת יעקב ליהודה "אֹסְרִ֤י לַגֶּ֙פֶן֙ עִירֹ֔ה". אם נחזור לסיפור המבול, אחד המעשים הראשונים של נח ביציאתו מן התיבה הוא השיבה לעבודת האדמה:

(כ) וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: (בראשית ח)

הנטיעה של הגפנים כחלק מחידוש העולם שנחרב במבול ועתה שב לחיים, מזכירה לנו את סיפור הבריאה בו המעשה הראשון של הבורא בעולמו היה נטיעת עצים. הנטיעה, שהיא כמעט 'מצוות היום' בט"ו בשבט, הינה דרך מיוחדת להתחבר אל הבורא, וכמו שמספר המדרש (ויקרא רבה כה):

ר' יהודה בר' סימון פתח "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" (דברים יג,ה).

אמר ר' יהודה בר סימון וכי איפשר לאדם לבשר ודם להלוך אחרי הקב"ה?

אלא מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב) "ויטע ה' אלקים גן בעדן" (בראשית ב,ח), אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה – "כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל".    

המדרש מבטא את הרעיון שנטיעת עצים מבטאת את הקשר והמגע האלוקי הקיימים במציאות, באופן הכי ראשוני וישיר. "וייטע גן בעדן" מכוון גם אלינו. התורה מבהירה לנו, שהאופן בו אנחנו מבטאים באופן העמוק ביותר את החיבור שלנו לבורא העולם ואת השותפות עמו הוא על ידי נטיעת עץ. כמובן שנטיעה היא חלק ממהלך שלם: לחפור, לנטוע, להשקות.

קיימת תפיסת עולם שלמה המחפשת את הפרי והשכר, כזו שמה שמכוון את עשייתה היא השאלה: 'מה אני מרוויח מכך?'

למול תפיסת עולם זו מצביעה נטיעת העץ על תפיסה רחבה יותר, על ראיית תפקיד האדם כשותף לבורא, נותן ויוצר: העשייה שלנו איננה כזו המחפשת רק את הסיפוק האישי, אלא את השותפות של האדם במשהו גדול ממנו. האדם יכול להיות שותף של ממש בעולם על ידי העשייה, היצירה, הפעילות- מבלי לראות את הפירות.

נקודת מוצא לכך היא אמונית; לאו דווקא אמונה דתית, אלא היכולת להאמין במהלך ארוך, לבצע פעולות  הנגזרות לאו דווקא משיקולי נוחיות ופרגמאטיות, אלא מתוך היותנו חלק מהעולם, שותפים במעשה הבריאה והפיתוח שלו. זוהי המשמעות העמוקה של נטיעת העצים במדרש.

עם הרוח
close

עת לטעת

 

תפילת הנוטעים

באתר האינטרנט של הקרן הקיימת מובאת תפילה מיוחדת לנוטעים. תפילה המבטאת את תהליך הנטיעה כחלק מבניין העם והארץ.

אבינו שבשמים,

בונה ציון וירושלים

ומכונן מלכות ישראל,

השקיפה ממעון קדשך מן השמים

וברך את עמך ישראל

ואת האדמה אשר נתת לנו

כאשר נשבעת לאבותינו.

 

רצה ה' ארצך

והשפע עליה מטוב חסדך.

תן טל לברכה

וגשמי רצון הורד בעתם

לרוות הרי ישראל ועמקיה

ולהשקות בהם כל צמח ועץ.

ונטיעות אלה

אשר אנחנו נוטעים לפניך היום

העמק שרשיהם וגדל פארם

למען יפרחו לרצון

בתוך שאר עצי ישראל

לברכה ולתפארה.

 

וחזק ידי כל אחינו

העמלים בעבודת אדמת הקודש

ובהפרחת שממתה.

ברך ה' חילם

ופעל ידם תרצה.

השקיפה ממעון קדשך מן השמים

וברך את עמך את ישראל

ואת האדמה אשר נתת לנו

כאשר נשבעת לאבותינו.

תחנה 6 עין סעדים – השקדייה פורחת

עין סעדים

עין סעדים – השקדייה פורחת

צילום: חיים מאירסון

נפנה ימינה ונלך על כביש עפר המסומן בסימון שבילים אדום לכיוון עין סעדים. לאחר כ-100 מטרים נעזוב את סימון השבילים ונפנה שמאלה עד לשלט המכריז על עין סעדים.

 עין סעדים הינו מעין שכבה כדי להגביר את ספיקת המעיין נחפרה נקבה בנתיב החלחול של  הסדק האופקי המנצלת את המים שעוברים בתוכו.

כבר בדרך מהגת נבחין בעצי השקד הפורחיםהשקדיה שהפכה לסמל של ט"ו בשבט, זו הפורחת הראשונה מבין העצים הנשירים, בעוד החורף בעיצומו. הפריחה מעידה על תהליך פנימי של חיים מתחדשים המתרחש גם בתוך העצים הערומים בשלכת.  

הרעיון של התהליך הפנימי בעצים מהותי לעץ השקד, והוא מופיע במשל העתיק של הנביא ירמיה:

(יא) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה:

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשׂתוֹ:  (ירמיה א')

השקידה, הטמונה בשם העץ – השקד – היא פעולה מתמשכת, הדבקות במטרה. למרות שבמבט חיצוני התוצאה אינה נראית, בעומק, התהליך מתחיל להתרחש. תכונה זו בולטת אצל הצומח בכללו, אצל בעלי החיים ובני האדם  תהליכי החיים גלויים ומהירים, אצל הצמחים תהליכי החיים לרוב איטיים יותר ולוקח זמן עד שהם נראים בפן החיצוני. הצמח נראה סטטי, אין אנו רואים את הצמח גדל או מעמיק שורשים. ובכל זאת, אם נראה את העץ לאחר פסק זמן של שנה – לא נוכל שלא להבחין בצמיחה.

נחזור אל כלי הרכב. בעודנו מהלכים נשים לב להבדל קטן: לעומתנו, האדם והחי, היכולים לנוע ממקום למקום, הצמחים נראים כחסרי תנועה. הנה אנחנו זזים, והעצים נשארים במקומם.

אפשר לראות בזה חסרון, אבל קיים גם פן אחר. בניגוד אלינו, המנותקים ממקום חיותנו, הצמחים מכים שורש ונשארים במקומם כל חייהם. במובן זה הצמח הוא חלק מהאדמה, ולכן בריאתו שייכת – כמו האדמה – ליום השלישי: "ותוצא הארץ דשא"

הצמחים אינם נעדרי תנועה לחלוטין. הרי קיימת בצמח תנועה הקשורה לעצם שם הפעולה 'לצמוח', התנועה כלפי מעלה, לשמיים. יש משהו מיוחד בניצן הירוק הבולט מהקרקע, שמתחיל בתנועתו והתפתחותו שכולן שאיפה כלפי מעלה. תנועת הצמח אינה מסתכמת בזה, ישנה תנועה נסתרת, הפוכה, תנועתם של השורשים. על כל התקדמות כלפי מעלה חותרים השורשים עוד לעומק. השאיפה לשמיים מגובה תמיד בהעמקה, העמקה שהיא בעצם היאחזות במקום, באדמה. אנו, בני האדם, נעים במישור האופקי, השטוח. הצמחים נעים למעלה ולמטה, במישור האנכי. ולוואי והיינו יכולים ללמוד מהעצים תנועה זו, לשאוף כל הזמן למעלה, ולא להזניח את חיבורנו לקרקע, ולהעמקת השורשים.
'כי האדם עץ השדה'

כשנחזור אל השלט 'עין סעדים' נבחין מולו בשביל העולה שמאלה ועוזב את דרך העפר. נמשיך עם השביל כ-300 מטר עד לשביל המסומן בירוק, נפנה ימינה בשביל הירוק חזרה אל מגרש החניה.

עם הרוח
close

השקדייה פורחת

מילים: ישראל דושמן/לחן: מנשה רבינא

השקדייה פורחת
ושמש פז זורחת
צפורים מראש כל גג
מבשרות את בוא החג.

ט"ו בשבט הגיע
חג לאילנות
ט"ו בשבט הגיע
חג לאילנות

הארץ משוועת
הגיעה עת לטעת,
כל אחד יקח לו עץ
באתים נצא חוצץ.

ט"ו בשבט הגיע…