לטייל בדרכו

דרכי נֹעם – לזכרו של נֹעם מאירסון

טיול בהרי ירושלים – יער הקדושים

על מספרים וסיפורים, או "והגדת לבנך"

מאת: הלה לקס
31/08/2014

תוצאות חיפוש

קרדיט תמונה: חיים מאירסון

מה בסביבה

אנו נמצאים בהרי ירושלים אשר ניצבים ממערב לעיר ומשמשים גבול בינה לבין שפלת יהודה. הרכס שעליו אנו מטיילים הוא רכס כִסלון. מצפון לו מתפתלים נחל כִסלון ונחל כרמילה, ומדרום לו – נחל שמשון ונחל שורק. הישובים הנמצאים בקרבתנו הם מושב כִסלון (אשר הוקם כמעברה לעולים מתימן), מושב רמת רזיאל (שקרוי על-שם מפקד האצ"ל דוד רזיאל) ומושב אשתאול (הנמצא צפונית לבית שמש. המושב הוקם על ידי עולים מתימן מיד עם תום מלחמת העצמאות. מקור שמו מבוסס על הישוב המקראי 'אשתאול' המוזכר בסיפור שמשון בספר שופטים).

מאפיינים

משך המסלול

2 שעות

אורך המסלול

3 ק"מ

לטייל בזמן

יום השואה

מפה

9

עונות

אביב

דרגת קושי

משפחה

אזור בארץ

הרי יהודה - שפלה

הליכה קלה עד לחניון יהדות תימן, ומאתגרת – בירידה למערת בני ברית. משפחות יכולות לקצר את המסלול ולסיימו בחניון יער יהדות תימן.

הדרך אל הטבע

 

הוראות הגעה בווייז: 

לתחילת המסלול – אנדרטת מגילת האש

לאפשרות סיום ראשונה – יער יהדות תימן

לאפשרות סיום שנייה – מערות בני ברית

  • לסיפור הדרך
  • למפת המסלול

סיפור דרך

נתחיל את המסלול ב'אנדרטת מגילת האש', מן האנדרטאות המרגשות בישראל. מרחבת החניה הקטנה שליד האנדרטה נמשיך כ-100 מטרים בדרך סלולה לכיוון מערב. כאשר נרד במדרגות בחזרה מהאנדרטה יהיה השביל מימין לנו עד אשר נראה דרך עפר מסומנת ירוק מסתעפת משמאלנו. שלט של קק"ל מכריז על 'שביל הקדושים'. נרד עם השביל ביער נטוע ולאחר כ-300 מטרים נגיע לקרחת יער, שבה נוכל למצוא שרידים של ישוב קדום. השביל שלנו עובר על יד עץ חרוב גדול ויורד על יד טרסות גדולות. אחרי כ-1/2 קילומטר נפגוש שוב דרך עפר, נפנה בה ימינה (צפונה) ומיד שמאלה (מערבה) בירידה. נוכל לראות בדרך לוחות שיש המנציחים קהילות שאבדו בשואה. במקום בו פנינו ניצב שלט קרמיקה עליו כתוב 'השכונה היהודית', נעצור בצל העצים. נמשיך מכאן בהליכה כ-1/2 קילומטר אל חניון יער יהדות תימן הגובל בכביש 395. האופציה הרווחת היא לסיים את המסלול כאן, אולם יש אפשרות למיטיבי לכת להמשיך את המסלול עד למערת בני ברית. כדי להגיע אליה נחצה בזהירות את כביש 395 ונצעד בשביל (שעדיין מסומן ירוק) בין עצים צעירים. אחרי כ-400 מטרים נגיע אל תצפית מרהיבה על נחל כסלון והרי יהודה. במקום יש שני ספסלים ופרגולה, זה הזמן לעצור ולנוח. השביל יורד משם בירידה תלולה עד לגובה הנחל, ומסתיים ברחבה מרוצפת על יד מערת בני ברית. על ידה נוכל למצוא גם אנדרטה לזכרה של אנה פרנק.

מפת המסלול

סימני דרך

תחנה 1 אנדרטת מגילת האש – איך מספרים סיפור? או: מגילה ולא עמוד ניצחון

אנדרטת מגילת האש

אנדרטת מגילת האש – איך מספרים סיפור? או: מגילה ולא עמוד ניצחון

צילום: חיים מאירסון

העם היהודי ניחן בערך חשוב – המסורת, היכולת להעביר הלאה מסרים וללמד את הדורות הבאים. אחת המצוות הראשונות שקיבלו היהודים עם היותם לעם עצמאי, לאחר יציאת מצרים, היא מצוות 'והגדת לבנך'. אין זו רק מצווה המתארת תמונה מרגשת של בן יושב על ברכי אביו ושומע סיפור, זוהי מצווה של הישרדות, מצווה של עם שידע מרדפים, פוגרומים ומלחמות, מצווה של עם שלמד לשרוד ולהתגבר על קשיים רבים. זוהי מצווה של הישרדות מכיוון שבהיותו שרוי בסכנה קיומית ביסס העם את ערוץ התקשורת הבין-דורי הזה כדי לשמור על קיומו ועל זכרו.
האנדרטה שאנו עומדים מולה מספרת לנו סיפור.

המסלול שלנו מתחיל באנדרטת מגילו האש. אין ההליכה אל האנדרטה דומה לסיור באתר תיירות. צריך לראות בהתקרבות אל האנדרטה הליכה לקראת התייחדות, שכן באנדרטה הזו מגוללת תמצית הסיפור של העם היהודי בתקופת הגלות, השואה והתקומה. מקרוב נוכל לראות כי בתוך חלל האנדרטה חרוטים פסוקים מתוך נבואת יחזקאל – חזון העצמות היבשות (יחזקאל ל"ז, א-יג). בחזונו יחזקאל רואה עמק גדול מלא בעצמות בני אדם שמתעוררות לחיים. נראה שחזון אחרית הימים הזה היווה השראה עבור הַפָסל שבחר להתחיל את הצגת הסיפור במראות הקשים של הגלות ולתת למתבוננים לחוש את הצמיחה וההתעוררות לחיים שהתרחשה לאחר מכן. אין המדובר כאן בעמוד ניצחון המנציח את הצלחתו של עם ישראל לשרוד ולהקים בית בארצו, המדובר במגילה המספרת את סיפור העם.

בעמדנו מול המגילה נתחיל להתבונן מן הגוויל שמימין, גוויל החורבן. בחלק התחתון נבחין באנשים ההולכים למחנה הריכוז והגטאות, ביניהם דמותו של יאנוש קורצ'אק המלווה את תלמידיו. מעליהם ניתן להבחין במורדי הגטאות הנלחמים מול האויב הנאצי. חיילים גרמנים נראים אלא רק בסמלים – כובע פלדה, שריון וטנק.
במקום שבו גוויל החורבן מתחבר לגוויל התקומה, נראית דמות נשית מתרוממת מעל גדר תיל, עוד דמות כורעת ברך ומנסה להתקרב אל האדמה ואנשים המפליגים בספינות לחופי הארץ.

בגוויל השני מוצגת התקופה שמתחילה בהקמת הבית הלאומי בארץ ישראל וממשיכה עד לשחרור ירושלים. הגוויל מתחיל את סיפורו בתמונת קרב, אך זו שונה מקודמותיה; חייל נפרד מאישה – אם או אהובה, עולה חדש נפטר מתרמילו ומקבל נשק לאחוז בו, הקמת יישובי חומה ומגדל, לחימה, ולבסוף – איחוד ירושלים. הגוויל השני מסתיים בתשובת מחץ כלפי שער טיטוס המציג את חורבן בית המקדש וגלות ישראל – מנורת המקדש שבה וחוזרת לידינו, ואנו מחזירים אותה לירושלים. מעל אבני הכותל מרחפת דמותו של דוד המלך המקבל את פני הצנחנים השבים אל עירו בניגון ובשמחה. האנדרטה מסיימת את סיפורה בשיא גובהה במפגש בין העבר והעתיד, בין השבים לירושלים ובין המלאכים המקבלים את פניהם, בין השבר והתקומה. העצמות היבשות שבתחתית הגוויל הימני התעוררו לחיים וירושלים איחדה את כולם.
מי עומד מאחורי יצירת האנדרטה הזו? האמן שיצר אותה, נתן רפפורט, 
עמל עליה במשך שבע שנים שלמות כאשר בסופו של התהליך יצאה תחת ידיו יצירת אומנות מרגשת. נתן רפפורט נולד בוורשה, וכל בני משפחתו נספו בשואה. לאחר המלחמה הנוראה חזר רפפורט אל ורשה ויצר את האנדרטה לזכר המורדים בגטו, היא נחנכה ב- 1972, חמש שנים לאחר פרוץ המרד. הפסל נתן רפפורט עלה ארצה בשנת 1950 ויצר את פסל מרדכי אנילביץ' מפקד מרד גטו ורשה. הפסל ניצב כיום בקיבוץ יד מרדכי. האנדרטה שאנו עומדים על ידה עשויה כולה ברונזה, גובהה כ-8 מטרים ומשקלה יותר מ-12 טונות. היא נחנכה בשנת 1968 ביוזמת ארגון בני ברית וקק"ל. נשים לב לכך שהסצנות המופיעות באנדרטה כה רבות, עד כי נדמה שבכל פעם שמגיעים אל האנדרטה מגלים בה עוד ועוד תכנים.

עם הרוח
close

יחזקאל ל"ז, חזון העצמות היבשות

א הָיְתָה עָלַי, יַד-ה', וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה', וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת.  ב וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד.  ג וַיֹּאמֶר אֵלַי–בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וָאֹמַר,  ה'  ה' אַתָּה יָדָעְתָּ.  ד וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם–הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר-ה'.  ה כֹּה אָמַר ה' ה', לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה:  הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ–וִחְיִיתֶם.  ווְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'.  ז וְנִבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי; וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי, וְהִנֵּה-רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ.  ח וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה; וְרוּחַ, אֵין בָּהֶם.  ט וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ  {ס}  כֹּה-אָמַר ה' ה', מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ.  י וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם–חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד.  יא וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ–נִגְזַרְנוּ לָנוּ.  יב לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר ה' ה', הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.  יג וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'.

תחנה 2 שלט קרמיקה שכותרתו 'השכונה היהודית' – איך מסבירים מספר?

שלט 'השכונה היהודית'

שלט קרמיקה שכותרתו

צילום: חיים מאירסון

נחזור לרחבת החניה הקטנה שעל יד האנדרטה, ונמשיך כ-100 מטרים בדרך סלולה לכיוון מערב (השביל יהיה מימין לנו כאשר נרד במדרגות מכיוון האנדרטה) עד שנראה משמאלנו דרך עפר מסומנת ירוק. זהו 'שביל הקדושים' כמו שמכריז שלט קק"ל. נרד עם השביל ביער נטוע ולאחר כ-300 מטרים נגיע לקרחת יער, שבה נוכל למצוא שרידים של ישוב קדום. השביל שלנו עובר על יד עץ חרוב גדול ויורד על יד טרסות גדולות. נצעד בשביל הזה כקילומטר עד לצומת שבילים. נפנה ימינה (צפונה) ומיד לאחר מכן שמאלה (מערבה) בירידה. נוכל לראות בדרך לוחות שיש המנציחים קהילות שאבדו בשואה. במקום בו פנינו ניצב שלט קרמיקה עליו כתוב 'השכונה היהודית', נעצור בצל העצים.

מן האנדרטה עד התחנה השנייה צעדנו בתוך יער העשוי חורש טבעי (אלון, אלה וברוש) ומאורנים נטועים. הקרן הקימת לישראל החלה לנטוע את היער בשנת 1951 לזכר קורבנות השואה, בעזרת סיוע של ארגון בני ברית. ההליכה ביער הנטוע גורמת לנו לתהות מדוע הייתה זו הדרך שנבחרה להנציח את קורבנות השואה? כיצד נטיעת יער שלם נותנת מענה לצורך הבסיסי של העם היהודי להעביר את סיפור הגלות והשואה לדורות הבאים?
לדורנו יש משימה חשובה: לזכור, לספר ולא לשכוח. זוהי משימה קשה. אחד מהאתגרים שיש להתמודד איתם הוא הקושי להבין את המספרים, את גודל השבר.
הקושי להבין כמות גדולה מלווה את האנושות עוד מתחילת ימיה. כאשר הקב"ה בירך את אברהם בזרע רב ובעם שלם העתיד לצאת מזרעו, נאמרה הברכה בהמחשה מן הטבע הנמצא בסביבת האדם; כפי שאין האדם מסוגל לספור את כוכבי השמיים, או כמו שאין ביכולתו לספור את החול אשר על שפת הים, כה גדול יהיה זרעו של אברהם. מספר הוא דבר מופשט, והרעיון שמאחוריי ההמחשה מן הטבע הוא להצליח לקרב אותנו לתחושת המספר. ייתכן כי יער שלם – עץ לכל יהודי שנהרג – עוזר לנו להכיל, לזכור וללמוד את גודל השבר הנורא. אין אנו יכולים לספור את כמות העצים, גם לא להעריך, אולם ההליכה ביער ממחישה במידת מה את המספר הבלתי נתפס – שישה מיליון.
ההליכה ביער כזה דומה להליכה בין מצבות, המון מצבות! אולם בניגוד לבית קברות רגיל, על המצבות האלו לא חקוקים שמות, המצבות האלו אינן דוממות. אלו מצבות חיות, מצבות שממשיכות לצמוח ולגדול… זו הסמליות של היער; על אף הגלות, החורבן, השבר וההרס עם ישראל ממשיך לצמוח ולגדול, נוטע את שורשיו באדמתו וצומח אל על.

עם הרוח
close

מוטיב המספר חוזר בתודעת השואה פעמים רבות. המספר שקועקע על ידיהם של האסירים במחנות עורר בעבר מבוכה והסתרה, שהולידו לאחר מכן רצון לשאול ולדעת.

מספר על היד
מילים : אלה דור-און

פַּעַם בַּקַּיִץכְּשֶׁנִשְׁאַרְנוּ לְבַד
רָאִיתִי לְסַבְתָא מִסְפָּר עַל הַיַד
הָיִיתִי פָּעוֹט- סַקְרָן וְחוֹקֵר
שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב מִבְּלִי לְדַבֵּר
הִנַּחְתִי יָדִי הַרַכָּה עַל זְרוֹעָה
וְרָצִיתִי לִתְלוֹשׁ כָּל סִפְרָה מִמְקוֹמָה
וְסַבְתָא חִבְּקָה וְנִשְקָה בְּלִי הֶסְבֵּר
רַק אָמְרָה חֲרִישִית- כְּשֶתִגְדַּל אֲסַפֵּר

מִתְחַלְפוֹת הַעוֹנוֹת כְּגַלְגַּל סוֹבֵב
שוּב הַקַיִץ מַגִּיעַ לוֹהֵט וְצוֹרֵב
שוּב קוֹלֵט מַבָּטִי עַל יָד חֲשׂוּפָה
סְפָרוֹת מֻכָּרוֹת חרוטות בִּקְפִידָה
סַבְתָא- בִּקַשְתִי בְּקוֹל מִתְחַנֵּן
תַּרְשִי לִי, תַּרְשִי לִי גַּם כֵּן
תַּרְשִי לִי כָּמוֹךְ עַל הַיָּד לְצַיֵּר
וְהִיא רַק חִיְכָה- לֹא הוֹסִיפָה דַּבֵּר

מִתְחַלְפוֹת הַעוֹנוֹת. הַקַּיִץ חוֹזֵר
אֲנִי כְּבָר בֶּן תֵּשַעאֲנִי כְּבָר בּוֹגֵר
לְסַבְתָא שֶלִי מִסְפָּר עַל הַיָד
לֹא נִמְחַק עִם הַזְמָן, טָבוּעַ לַעָד
רָצִיתִי לַדַעַת, רָצִיתִי הֶסְבֵּר
מַדּוּעַ לָה יֵש וְאֵין לְאַחֵר ?

וְסַבְתָא הִתְחִילָה פִּתְאֹם לְדַבֵּר :
סִפְּרָה עַל תְקוּפָה קְרוֹבָה-רְחוֹקָה
עַל עַם בַּגוֹלָה, עַל שוֹאָה וּגְבוּרָה
עַל קוֹר וְרָעָב, מַחֲנוֹת עֲבוֹדָה
וְכֵיצָד, דֶרֶךְ נֵסמִמָּוֶת נִצְּלָה

פַּעַם בַּקַּיִץ, כְּשֶנִשְאַרְנוּ לְבַד
נָשַקְתִּי לְסַבְתָא חָזָק עַל הַיָּד

תחנה 3 חניון יער יהדות תימן – מדור לדור

חניון יהדות תימן

חניון יער יהדות תימן – מדור לדור

צילום: חיים מאירסון

נמשיך מכאן בהליכה כ-1/2 קילומטר אל חניון יער יהדות תימן הגובל בכביש 395.
המסלול שלנו עוסק במשמעות הרבה שיש לזיכרון ולהעברתו בזהותו של העם היהודי. ראינו את אנדרטת גווילי האש שהיא אמצעי אמנותי לספר סיפור ולהעביר מסר, הלכנו ביער שניטע כולו למען הנצחת קדושי השואה, וכעת נבקר ביער נוסף שניטע אף הוא כדי להנציח, וכדי להעביר מסר לדורות הבאים.
יער יהדות תימן הוקם בשנת 1995ביוזמתו של עובדיה בן שלום ז"ל נשיא האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהודי תימן, כאתר הנצחה והצדעה לעלייה ולהתיישבות של יהודי תימן בארץ ישראל.
בטקס נטיעת היער אמר נשיא האגודה:

"יער יהדות תימן יהיה מוקד לעלייה לרגל ויתאספו בו יחד שבטי ישראל, שנה בשנה באסרו חג שבועות ובמועדים אחרים לקיים "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". יחגגו בו באומר, זמר ומחול, אבות ובנים יחדיו, ברוח המסורת, בחינת "דור לדור יביע אומר". גולת הכותרת – נטיעת עצים, שיעטרו את הרי ירושלים בירת ישראל, החוגגת בשנת התשנ"ו שלושת אלפים שנה לקביעתה לבירה ע"י דוד המלך".

בפברואר 1948 נרצח שליט תימן, האימאם יחיא, על ידי מתנקשים ממשפחות האצולה. לאחר מותו סבלו היהודים מהתקפות רבות שכן עד אז היו הם בני חסותו של האימאם. משלחות מישראל שבדקו את מצב הקהילות היהודיות בתימן חזרו עם דיווחים קשים. בן גוריון, שהיה אז ראש הממשלה כתב על כך ביומנו: "ילדים מתים כזבובים…עלינו להציל אותם. אמנם גם פה התמותה רבה, אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר אמין".
בני הקהילה ארזו את מעט הרכוש שהצליחו לאסוף ויצאו למסע שמטרתו הסופית היא ארץ ישראל. רוב העולים עשו את דרכם ברגל בדרכים קשות ורצופות סכנות. הם נאלצו להתמודד עם שודדים וראשי שבטים מקומיים שארבו על אם הדרך והתקיפו את העולים במטרה לגזול את רכושם ולעתים אף נטלו את חייהם. העולים שסבלו מרעב, מהשמש היוקדת, ממחלות ומגפות, מתו עוד בטרם הצליחו להגיע למחוז חפצם. השאר הצליחו, לאחר שבועות של תלאות וטלטולים בדרך, להגיע באפיסת כוחות למחנה המעבר באזור עדן, משם הוטסו לארץ ישראל.
היער שניטע לזכר יהדות תימן מנציח את הנופלים בדרכם לארץ ישראל וכן מצדיע לפועלם של העולים בארץ – הקמת הישובים, נטיעת עצים ותרומה לבניין הארץ.
בחניון יער יהדות תימן יש שולחנות וצל עצים.

קבוצות שאינן מעוניינות להמשיך למערת בני ברית, יכולות לפגוש את הרכבים בחניית העפר שעל יד הכביש, ולסיים את המסלול כאן.

המסלול שלנו ממשיך עד למערת בני ברית. נחצה בזהירות את כביש 395 לכיוון צפון ונצעד בשביל (עדיין מסומן ירוק) בין עצים צעירים. אחרי כ400 מטרים ישנה תצפית מרהיבה על נחל כסלון והרי יהודה, במקום יש שני ספסלים ופרגולה וזה הזמן לעצור, לנוח וליהנות מהנוף. מהתצפית יורד שביל המתפתל עד לגובה הנחל. השביל מסתיים ברחבה מרוצפת על יד מערת בני ברית. לידה נוכל למצוא גם אנדרטה לזכרה של אנה פרנק.

עם הרוח
close

הפיוט הבא מיוחס לשמעה, בתו של רבי שלום שבזי, מגדולי המשוררים היהודיים בתימן.
שיר השבח וההלל שכתבה פורסם בחוברת 'שרידי תימן' שיצאה לאור בשנת תרפ"ח בירושלים. השיר נכתב בעברית, אך השורה הסוגרת כל בית היא בערבית תימנית.
מהפיוט הבא נוכל ללמוד על דרך נוספת שבה בחרו יהודים להעביר מסר לדורות הבאים. הגעגועים לירושלים ולבית המקדש עברו מדור לדור בכל מקום בו היו יהודים. מרגש לראות את שותפותם של הנשים במפעל החשוב של העברת המסרים: לפנינו פיוט שנכתב בידי  אישה. עיקרו הוא בקשה למחילת עוונות, לגאולה ולבניין בית המקדש.

שְׁבָח אָשִׁיר וְאוֹדֶה וַאֲהַלֵּל וְאֶתְוַדֶּה עֲלֵי יָקָר וְזוֹלֵל
וּבִנְעִים שִׁיר אֲחַלֶּה אֶת פְּנֵי אֵל  אֲשֶׁר קוֹלוֹ לְאַיָּלוֹת יְחוֹלֵל
וִיַבְּשִר דַ'לִךּ אלרַּבְּעַ אלְמֻחִילוּ
(ויבשר לשבט זה הגולה ממקומו)

מְעוֹנִי, אִם עֲוֹנִי יַעֲנֶה בִי וְאִם פִּשְׁעִי יְרִיבֵנִי סְבִיבִי
לְמִי אֶשְׁאַל וּמִי יִרְפָּא כְאֵבִי לְבַד חַסְדָּךְ וּבָךְ יִכְבֶּה שְׁבִיבִי
פִגַ'יְרַךּ לַיְס לִלְעַת'רַאת מֻקִילוּ
(וזולתך אין מוחל על המשוגות)

עֲרוֹב שִׂיחִי כְּמוֹ חֶלְבֵי שְׁלָמִים וְיִיטַב מַהֲלָלִי מִבְּשָׂמִים
וְאֶשְׁמַע קוֹל מְבַשֵּׂר מִמְּרוֹמִים לְצִיּוֹן יִשְׁעֲךָ חֶסֶד נְעוּרִים
וִיַהְדִי כֻּלּ מֻגְ'תַאלֻן סַבִּילוּ
(ויורה לכל חוטא את דרך הישר)

הֲלֹא מִפַּחְדְּךָ סָמַר בְּשָׂרִי וּמִיּוֹם דִּינְךָ כָלָה שְׁאֵרִי
שְׁלַח צוּר יִשְׁעֲךָ וּרְפָא מְזוֹרִי וְשַׁכְלֵל הֵיכְלִי וּבְנֵה דְבִירִי
פִקַד נִפְעַ אלדֻּוַּא אַשְפַא אלְעַלִילוּ
(מתועלתה של התרופה הבריא החולה)

תחנה 4 מערת בני ברית ויד אנה פרנק – מה בין הנצחה וניצחון?

יד אנה פרנק

מערת בני ברית ויד אנה פרנק – מה בין הנצחה וניצחון?

צילום: חיים מאירסון

המסלול שלנו ממשיך עד למערת בני ברית. נחצה בזהירות את כביש 395 לכיוון צפון ונצעד בשביל (עדיין מסומן ירוק) בין עצים צעירים. אחרי כ400 מטרים ישנה תצפית מרהיבה על נחל כסלון והרי יהודה, במקום יש שני ספסלים ופרגולה וזה הזמן לעצור, לנוח וליהנות מהנוף. מהתצפית יורד שביל המתפתל עד לגובה הנחל. השביל מסתיים ברחבה מרוצפת על יד מערת בני ברית. לידה נוכל למצוא גם אנדרטה לזכרה של אנה פרנק.

מערת בני ברית היא מערה טבעית, קארסטית, שהורחבה באופן מלאכותי על מנת להפכה למקום התייחדות עם קרבנות השואה הקדושים. ארגון בני ברית בשיתוף עם קק"ל שיפצו את המקום, ומידי שנה בשנה ביום השואה מתקיים במקום טקס. מפאת חשיבות המקום לרוב המערה סגורה וניתן להתבונן בה מהפתח.
רעיון ההנצחה בתוך מערה עושה גם הוא, כמו נטיעת ששת מיליוני העצים, שימוש בטבע הסובב אותנו. מערת ההנצחה מזכירה אולי את צורת הקבורה היהודית העתיקה – קבורה במערות. כאשר אדם הלך אל עולמו, הניחו אותו קרוביו בתוך מערת קבורה משפחתית וכך הוא 'נאסף אל אבותיו' במותו. אולי מערת ההנצחה הזו מחברת את קורבנות השואה עם אבותיהם ובכך מעניקה מקום הנצחה לכל אלו אשר מקום קבורתם לא נודע.

מטרים ספורים מערבה (ימינה כאשר עומדים עם הפנים למערה) נמצאת יד אנה פרנק. בצד השביל מוצבים שלטים ובהם ציטוטים מיומנה. אחד מהם כנראה השפיע במיוחד על פיט כהן, יוצר האנדרטה: "קיטי היקרה…עץ הערמונים שלנו במלוא פריחתו. הוא מכוסה עלים והוא אף יפה יותר מאשר בשנה שעברה" (יומנה של נערה, 13.5.44). פיט כהן, יוצר האנדרטה, שבילדותו הסתתר גם הוא מהגרמנים בדרום הולנד, ביקש להמחיש משהו מעולמה של אנה בדירת המסתור שלה. הוא יצר מפלדה חלודה חלל מעוצב כחדר קטן, ובפינת החדר הציב שרפרף יחיד. מהחדר הזה ניתן לצפות בדמות של עץ ערמון, שענפיו פרושים כנגד קיר אטום. מיקום העץ לעומת החדר מספר לנו על תחושה של מעט חופש בתוך הכלא האיום.
אנה פרנק הייתה ילדה יהודייה אחת מיני-רבות שחיה בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא נולדה בפרנקפורט שבגרמניה, ועם עליית המפלגה הנאצית היגרה משפחתה להולנד. כאשר כבשו הנאצים את הולנד הסתתרה המשפחה באגף נסתר במפעל שבו עבד אביה, אוטו פרנק.
במהלך כל השהות במחבוא – כמעט שנתיים – ניהלה אנה יומן ובו תיארה בצורה בוגרת ומלאת אופטימיות את קורותיה. באוגוסט 1944, בעקבות הלשנה, פרצה המשטרה הנאצית החשאית אל מקום המסתור ושלחה את שמונת היהודים שחיו שם אל מחנות ההשמדה. אנה ואחותה מתו ממחלת הטיפוס בברגן-בלזן בשנת 1945.
לאחר המלחמה מצאו חברי המשפחה את יומנה של אנה והביאו אותו אל אביה, שהיה היחיד ששרד מבני המשפחה. הוא הוציא את היומן לאור, ועד היום היומן תורגם לחמישים שפות שונות.

יומנה של אנה פרנק מביא לסגירת מעגל בנושא: איך מספרים סיפור? על ידי מגילה ולא על ידי עמוד ניצחון. יומנה של אנה פרנק מכיל את קורותיה במלחמה. אנה אמנם נספתה בשואה, אולם היומן שכתבה נשאר אחריה כדי לספר לדורות הבאים ולהעיד בפניהם. גם אנדרטת גווילי האש שראינו בתחילת הדרך משמשת לאותה המטרה, לספר את תולדות העם היהודי. אין  המדובר בעמוד ניצחון המנציח את הצלחתו של העם היהודי להגיע אל ארצו, אלא במגילה הבאה לספר את קורות העם עד הגעתו אל המנוחה ואל הנחלה.
התחנה האחרונה במסלול מותירה אותנו עם השאלה: מה המקום של הסיפורים במורשתו של עם? 
מדוע חשוב כל כך לכתוב, לזכור ולהנציח? מה יקרה אם לא נעשה זאת?
עם השאלה הזו נרד מן הרחבה במדרגות אל החניה, ואל הרכבים.