הקארדו

צילום: חיים מאירסון

בכניסה משער יפו נמשיך עם הכביש ימינה, ממש לפני שהכביש עובר במיני מנהרה ניקח שמאלה לכיוון רחוב אור החיים. מרחוב אור החיים נפנה שמאלה לרחוב חב"ד (צפונה) עד למדרגות רחבות שמעליהן בניין ועליו הכיתוב 'בית כנסת צמח צדק חב"ד', ומיד נרד במדרגות הרחבות מפלס אחד בלבד ונפנה שמאלה אל תוך פתח בניין החנויות. נרד במדרגות עד למפלס התחתון, עד שנגיע לחדר עם מפת פסיפס על הקיר.

הפסיפס שמולנו נקרא 'מפת מידבא', שהיא חלק מפסיפס גדול יותר שבו מתוארת מפה של ארץ ישראל. הפסיפס שימש כרצפת הכנסיה בעיר הירדנית מידבא. זוהי למעשה המפה הקדומה ביותר של ירושלים שיש בידינו. והיא מתארת את ירושלים לפני כ-1500 שנה. כיאה לתקופות קדומות המפה פונה מזרחה ולא צפונה, וגם היום עדיין ניתן לנווט באמצעותה. בחלק הכי שמאלי של המפה אנו רואים את שער שכם. מאחוריו יש כיכר רחבה עם עמוד במרכזה. עמוד קדום זה הוא שנתן לשער את שמו בערבית – 'באב אלעמוד'. מקצה הכיכר יוצאים שני קארדו (רחובות מרכזיים) – הרחוב התחתון ממשיך ישר וחוצה את העיר עד לשער ציון. רחוב זה נבנה בשל תכנון העיר הרומי שהיה נהוג באותה תקופה, והקארדו השני העליון במפה יורד למטה עם העמק, ולכן עד היום רחוב זה נקרא 'רחוב הגיא'. לירושלים היסטוריה ארוכה מאוד, אך עמק זה היה רחוב במשך כ-3000 שנה. מהסיבה הפשוטה שאיש אינו רוצה לחיות בחורף בבית מוצף, לכן בזמנים קדומים העמקים נעשו לרחובות ולחלק מהניקוז של העיר. בעבר הרחובות לא היו נקיים כבימינו, ובכל חורף עם תחילת הגשמים המים החלו לזרום ברחובות העיר העתיקה ולסחוף איתם את הזבל לנקודה הכי נמוכה בעיר, הלוא היא שער האשפות, ואכן בקצה הקארדו העליון, אם נמשיך איתו עד ליציאה מהעיר נגיע לשער האשפות. נסו בעצמכם לזהות במפה מקומות נוספים שקיימים בימינו, למשל שער יפו או כנסיית הקבר. חדי העין שביניכם שמו לב שמקום מאוד משמעותי חסר לגמרי במפה – הר הבית – אשר בימינו שטחו כרבע משטח העיר אינו מופיע כלל במפה. חורבן הבית מלווה אותנו גם במפה זו. יוצר המפה הנוצרי לא ייחס חשיבות כלל להר הבית העומד בחורבנו לאורך מאות שנים. אך אנו היהודים מבכים זאת בכל העולם מדי שנה ושנה. שימו לב שמצידי הקארדו ישנם עמודים לבנים, בואו נתקדם מעט לתוך הקארדו ונצפה בהם. אנו עומדים ברחוב' מרוצף לוחות אבן גדולים מאוד, וניתן להבחין שחלק מהריצוף הינו מקורי וחלקו משוחזר. רחוב זה נקרא 'הקארדו'. קארדו הוא כינוי לנתיב שחצה ערים רומיות מצפון לדרום. בירושלים נמתח הקארדו משער שכם עד לשער ציון. בצד המערבי של הרחוב ישנם עמודים ורצפה מוגבהת, ומעליה שחזור של גג העץ שחיפה את הרחוב המרשים הזה בימי קדם. מה שאנו רואים הוא, בעצם, רק חצי רחוב: משני צידי הקארדו היו שדרות עמודים, שעליהם הוצב  קירוי למדרכות רחבות, ומעבר להן היו חנויות. בסוף הרחוב נראה ציור קיר הממחיש את השוק שהיה ניצב כאן. הרחוב המסחרי הזה הוא חלק מהעיר איליה קפיטולינה אשר נבנתה על ידי הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים.

דגם מנורת הזהב

צילום: חיים מאירסון

מהקארדו הסגור נפנה ימינה נעלה במדרגות לרח' היהודים, נפנה בו ימינה (דרומה) ולאחר כ-50 מטר נפנה שמאלה ונגיע לרחבה גדולה שבמרכזה המנורה ומאחוריה המבנה המרשים של בית כנסת החורבה.

מנורת הזהב נבנתה על ידי מכון המקדש, והיא מנסה להידמות ככל הניתן למנורת המקדש. כיצד הייתה נראית מנורת המקדש? בהמשך נראה מנורה בעלת קנים ישרים, אולם אנו מכירים את המנורה המפורסמת משער טיטוס על פיה עוצב סמל המדינה, והיא בעלת קנים עגולים. מכיוון שישנן דעות שונות – הלכתיות ומחקריות – באשר לצורתה המקורית, נאלץ מכון המקדש לבחור בדגם מסוים. מנורת הזהב עשויה 42 ק"ג זהב טהור שתרם מר ואדים רבינוביץ ויוצרה בשיטות מיוחדות על מנת לעמוד בדרישה המקראית להיות עשויה מקשה אחת ולא חלקים חלקים שחוברו. 

המנורה היא סמל קדום המשמש גם כסמל מודרני של מדינת היהודים, והבחירה הזו אינה מקרית. המנורה היא אחד מכלי המקדש, היא מסמלת חכמה ואור. בסמל המקורי שאותו הציעו האחים שמיר לוועדה לבחירת הסמל הופיעה מנורה בעיצוב מודרני סכמטי, אולם יוצרי הסמל התבקשו להחליף את המנורה המודרנית במנורה המופיעה על התבליט בשער טיטוס ברומא. בתבליט זה מתוארים היהודים שנלקחו כעבדים לרומא והמנורה איתם, והיא בעלת קנים מעוגלים ובסיס רחב. הסמל היהודי שהונצח בדרכו לגלות הפך לסמלה של מדינת היהודים. המנורה היא סמל אחד מני רבים שחודשו במדינת ישראל. בעיני דור המייסדים של המדינה הקמתה הייתה לא רק תוצאה של תהליכים דמוגרפיים, פוליטיים וכלכליים, אלא הגשמתו של חזון בן אלפי שנים. "עלייה זו לא הייתה באה בלי חזון משיחי; החידוש הציוני בסוף המאה התשע-עשרה היה במתן תוכן וצורה 'רציונליים' לחזון המשיחי העתיק. אבל שום אידיאולוגיה ציונית לא היתה מתחדשת, אלמלא ינקה ממקור עתיק יומין זה" (בן גוריון). קשת רחבה של הוגים ציוניים ביקשו להקים בישראל החדשה-מתחדשת מעין בתי מקדש חדשים. בית המקדש, שתפס מקום מרכזי כל כך בעולם היהודי העתיק ובחזונו של העם היהודי, זכה להתייחסות משמעותית בהגות הציונית. אוסישקין ביקש לראות את המקדש בדמות האוניברסיטה העברית החדשה בהר הצופים הצופה אל מקום המקדש, ובוריס שץ קרא לבית הספר לאמנויות אותו הקים על שם בונה המשכן המקראי – בצלאל, ואף דיבר על בניית מקדש ממשי בו יינתן דגש על החזרה בתשובה, ללא הקורבנות שסימלו אותה בעבר. בכתביו של הרצל, שץ, ואחרים מופיעים תיאורים שונים של המקדש המדגישים פנים שונים בו.  

כיכר בתי מחסה

צילום: חיים מאירסון

נמשיך ללכת צמוד לצלע הדרומית של הכיכר, נחלוף על פני חנות מכולת קטנה ונמשיך כאשר מימיננו קיר של מבנה. כאשר המבנה מסתיים נפנה ימינה לרח' המקובלים; משמאלנו רח' חיי עולם – לא נפנה אליו, אלא נמשיך עוד כמה מטרים ונעלה שתי מדרגות שמעליהן דלת גדולה ומפוארת של בית הכנסת האיסטנבולי. נכנס לסמטה הצרה, רח' הגלעד, שבמעלה המדרגות ונמשיך בה עד שנראה משמאלנו מצבת זיכרון לחללי הרובע היהודי בתש"ח. נפנה שמאלה לרח' מעמדות ישראל, נעבור את המצבה, ונכנס לכיכר רחבת ידיים – זוהי כיכר בתי מחסה.

אנו עומדים בכיכר רחבה. אם נביט סביבנו נתרשם מהלובן המבהיק; אין כמעט צל, הכל בגוונים בהירים; הרגשה כמעט מדברית. כיכר בתי מחסה היתה החצר המרכזית בשכונה היהודית האחרונה שהוקמה בתוך החומות בשנת 1857. השכונה יושבת על שוליה הדרומיים מזרחיים של הגבעה הניצבת ממערב ומצפון להר הבית. לא נרחיב אודות השכונה כעת, אלא נפנה אל שני העמודים הניצבים במרכז הכיכר סמוך לגדר הנמוכה. עמוד אחד רחב מאוד ונמוך –ניגש אליו וננסה להקיף אותו. כמה אנשים דרושים לכך? סמוך לעמוד זה נמצא עמוד נוסף – צר וגבוה יותר. שימו לב: העמוד עשוי חוליות-חוליות של אבן. אם נבחן את העמוד היטב מקרוב נמצא על החוליה הרביעית מלמטה את הספרה היוונית 8, הוכחה לכך, שחוליה זו היתה מיועדת להיות שמינית מבין החוליות המרכיבות את העמוד. העמודים הללו הינם שרידים מימי בית שני, אשר נמצאו בקרבת מקום והוצבו בכיכר. יש אף בסיס להניח, שמקור העמודים בהר הבית הסמוך כל כך, וזאת לפי תיאורו של יוספוס פלביוס, הסטוריון יהודי רומי המתאר את גדלם וצורתם של העמודים באכסדרת העמודים המפוארת – 'הסטיו' המלכותי במקדש. יוספוס מתאר עמודים רחבים עד כדי כך שדרושים שלושה גברים על מנת להקיף אותם: "עוביו של כל עמוד היה (כזה שהספיק) לשלושה אנשים אחוזים אלה באלה בזרועותיהם הפרושות לחבוק אותו" (קדמוניות היהודים, טו, יא). נעצור לרגע ונסקור בקצרה את השתלשלות התקופה אותה אנו מכנים תקופת בית שני, סקירה מרחבית זו תעזור לנו להבין טוב יותר את הממצאים שלפנינו.

תחילת תקופת הבית השני בירושלים הינה בשנת 538 לפנה"ס,  בשיבה של יהודים מגלות בבל בעידוד השלטון החדש – השלטון הפרסי. שבי ציון הקימו מחדש את המקדש בירושלים במתכונת צנועה בהרבה מבית המקדש אותו החריבו הבבלים בשנת 586 לפנה"ס. עם הזמן הלכה, התחזקה וגדלה האוכלוסייה היהודית. בשנת 333 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את האימפריה הפרסית, וממשיכיו הטילו גזרות קשות על האוכלוסייה היהודית, שהובילו להתקוממות ולמרד. מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס היה בעצם תחילתה של ממלכה עצמאית יהודית. המלכים החשמונאים פיתחו את ירושלים: בנו חומה חדשה ומערכות מים ושיפצו את המקדש. לאחר כ-100 שנות שלטון, ב-63 לפנה"ס, פרץ סכסוך קשה בין שני יורשים אפשריים: הורקנוס ואריסטובולוס. סכסוך זה הסתיים בעזרתו של מצביא רומי בשם פומפיוס. שליט חדש מטעם רומא מונה למלך, היה זה בן למשפחת גרים בשם הורדוס. מלך זה היה בנאי אדיר שהשאיר את חותמו בכל רחבי הארץ. מפעלי בניה משמעותיים הוקמו בירושלים, העיקריים שבהם – בניית מערכת אספקת מים והרחבת רחבת המקדש ובנייתו מחדש. לאחר מותו של הורדוס המשיכו בשלטון צאצאיו. בשנת 66 פרץ מרד בארץ ישראל, ולאחר מצור של שלוש שנים כבש טיטוס הרומי את ירושלים ושרף את המקדש.  

העמודים שאותם הקפנו הינם מתקופת הורדוס, מסוף תקופת בית שני. הסטיו המלכותי שבנה הורדוס על רחבת הר הבית היה הבנין הארוך ביותר ובעל מספר העמודים הרב ביותר בעולם העתיק. פלביוס מספר עליו כי "אלה שלא ראו (את הבניין) לא האמינו, ואלה שנזדמנו לראותו הביטו עליו בהשתוממות". בשוק, שהיה ממוקם בסטיו, היה ניתן להשתמש בכל מטבע מרחבי העולם – אפשרות שהייתה קיימת רק בירושלים וברומא. ירושלים הייתה, אפוא, עיר חזקה ומפוארת מאד לקראת סוף ימיה.

היום בכיכר בתי מחסה, נשאר מרחב גדול, ובו מוצבים שני עמודים שבורים, שאריות מעיר בנויה ומפוארת, עיר שכיום הדרך היחידה לחזות בה היא בעזרת הדמיון.

אולם הסתכלות מעמיקה יותר תגלה שני בורות מים במפלס הנמוך יותר של הרחבה, שני בתי ספר ממערב ומדרום לה, ובתי מגורים בשוליה האחרים; ואם הגעתם בדיוק בזמן ההפסקה – המון ילדים משחקים. חיים חדשים שצומחים על אותה רחבה הטומנת בחובה את העבר החרב.

ואנחנו, המבקרים, פוגשים שכבות שכבות, סוף נושק להתחלה: עיר שהיא תל.

רחבת הכותל

צילום: חיים מאירסון

נמשיך במדרגות עד שנגיע אל רחבת הכותל המערבי.

קיץ, קץ, סוף שנה, זמן בו מתפרצות כל השאלות הבוערות לפני שתגיע עונת התשובה. מה חסר, מה שבור, מה אבד? ננסה להמשיך ולהרהר, להשתהות מעט בשאלה, המנערת מעט את העולם הבנוי, המסודר, שעל פני השטח. הקארדו, עמודי הסטיו המלכותי והפרבר ההרודיאני מאפשרים לנו להביט אל קיץ קשה לפני כ-2000 שנה, ומתוכו לצאת אל הקיץ הישראלי שלנו עם כמה שאלות.

אם ברצוננו להמשיך ולהכיר עוד ממצאים מהתקופה נפנה ימינה (דרומה) אל חפירות הכותל הדרומי או שמאלה (צפונה) אל מנהרות הכותל, שני אתרים מרתקים מהתקופה – כדאי לתאם מראש.