לטייל בדרכו

דרכי נֹעם – לזכרו של נֹעם מאירסון

חוף השרון

על הגבול בין ים ליבשה

מאת: נעמה סדן
09/10/2012
עודכן: 02/06/2023

תוצאות חיפוש

קרדיט תמונה: אושרי חזאזי

מה בסביבה

מישור חוף השרון משתרע למרגלות הרי השומרון מנחל תנינים בצפון ועד נחל הירקון בדרום, לאורך חופי הים התיכון. רוחבו הממוצע כ-13 ק"מ. שלא כשמו, מישור החוף, הוא אזור בעל אופי טופוגרפי גלי, שלושה רכסים חוצים אותו מצפון לדרום, ובין הרכסים שלושה עמקים הנקראים: המרזבה, האבוס המזרחי והאבוס המערבי (העמקים מנויים ממזרח למערב). הרכסים הללו הינם עדות להשתנות במפלס הים, והם נוצרו בתקופות בהן קו החוף נכנס לתוך השטח של מישור החוף המוכר לנו. אנו מטיילים היום ברכס המערבי מבין השלושה. אזור חוף השרון מרשפון בדרום ועד וינגייט בצפון הוכרז כשמורת טבע. בשמורה מיני צמחים רבים ומגוונים, וכן כמה צמחים ייחודיים הצומחים באזור השרון בלבד, המפורסם שבהם הינו אירוס הארגמן, סמלה של החברה להגנת הטבע.

מאפיינים

משך המסלול

4 שעות

אורך המסלול

2 ק"מ

לטייל בזמן

פסח

מפה

7

עונות

אביב

דרגת קושי

משפחה

אזור בארץ

מישור החוף - השרון

מסלול מעגלי. מסלול רטוב, טיול פריחה, לא מתאים לעגלות (חול)

הדרך אל הטבע

  • לסיפור הדרך
  • למפת המסלול

סיפור דרך

משער הכניסה נרד דרומה ומערבה עם השביל המסומן בסימון שבילים אדום לעבר ראש המצוק המשקיף אל חוף הים. נלך עם השביל האדום צפונה לאורך המצוק. במפגש השבילים נמשיך עם השביל השחור העובר לאורך המצוק אל תצפית מזרחה. מהתצפית נרד בשביל דרומה נעבור ליד השוקת שהוצבה לטובת הצבאים שהובאו לשמורה וליד ריכוזי אירוסים ונגיע לבסוף חזרה אל חורשת האקליפטוסים הסמוכה לשער הכניסה. * מסלול הטיול הינו מעגלי ועובר בשבילים מסומנים בשמורה. בסמוך לשער הכניסה ישנה מפה של השבילים בשמורה. את המסלול ניתן לקצר דרך שבילי רוחב (ירוק וכחול) המאפשרים לעשות מסלול מעגלי קצר יותר.

מפת המסלול

סימני דרך

תחנה 1 שער הכניסה

הכניסה לשמורה

שער הכניסה

צילום: דבורה לב

אחרי שער העץ, ניצב שלט הסבר עם מפת המסלול ומתקן דפדפות.

נעצור לרגע מול השער. אנו מבקרים באחד מתוואי הנוף המיוחדים של ארצנו – חוף הים. אצל כולנו החוף איננו רק עוד תוואי נוף. "חופים הם לפעמים געגועים לנחל" כתב נתן יונתן; אבל לא געגוע בלבד נמצא כאן: החוף הוא מפגש בין אדמה למים, בין יציב לנע, בין הידוע לשאינו, בין הגלוי למכוסה. הים והיבשה מקיימים ביניהם מערכת קשרים מתמידה ומרתקת – הם נפגשים, מושפעים זה מזה, נושקים זה לזה, לעתים הורסים זה את זה – אך הם לעולם לא הופכים למשהו אחד. תמיד קו החוף. החוף מתחבר אצלנו לתחושות, רגשות, מצבי רוח ונפש. כך גם בשירים, בסיפורים, ובתרבות בכלל, לחוף אופי משלו. כל אחד מאיתנו חווה אותו קצת אחרת, אבל ברור הוא, שהחוף הוא תבנית נוף השונה משמעותית מנופים אחרים כמו המדבר או הגליל. בסיור ננסה לגעת קצת במה שמייחד את קו החוף, בכוחות השותפים בעיצובו אשר מקנים לו את אופיו. לראות אותם, להבין את משמעותם, ואולי לבסוף גם את הקשר שלהם לחוויות שלנו כאשר אנו נפגשים עם חוף הים.

עם הרוח
close

דליה רביקוביץ מפליאה לתאר בשירה את תהליך השבירה הפתאומי של הסלעים ומדמה זאת לתהליך השבירה שעובר על אדם, גם כזה הנראה כיציב ביותר מבחוץ.

גאוה (אפילו סלעים נשברים)

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִֹשְבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְך,

וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.

שָנִים רַבּוֹת הֵם ֹשוֹכְבִים עַל גַּבַּם בַּחֹם וּבַקֹּר,

ֹשָנִים כֹּה רַבּוֹת,

כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם ֹשֶל ֹשַלְוָה.

אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָך נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.

מֵעֵין גַאוָה.

ֹשָנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִיָה.

מִי ֹשֶעָתִיד לְֹשַבֵּר אוֹתָם

עֲדַיִן לֹא בָּא.

וְאָז הָאֵזוֹב מְשַֹגְשֵֹג, הָאַצוֹת נִגְרָשוֹת וְהַיָם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,

וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְנוּעָה.

עַד ֹשֶיָבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּך עַל הַסְלָעִים

יָבוֹא וְיֵלֵך.

וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְצוּעָה.

אָמַרְתִּי לְך, כְֹּשֶסְלָעִים נִֹשְבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהפְתָּעָה.

וּמַה גַם אֲנָֹשִים.

תחנה 2 מצוק הכורכר

תצפית מראש הצוק

מצוק הכורכר

צילום: דבורה לב

מהכניסה נפנה שמאלה בשביל מסומן אדום – "שביל המצוק" – ותוך דקות אחדות נגיע לראש מצוק החוף, ולצומת שבילים כחול-אדום.

אנו עומדים  כעת על החומר ממנו בנויה רצועת החוף שלנו – הכורכר, סלע משקע יבשתי אפור חום ומלא זוויות. איך נוצר הסלע?

על מנת להבין איך נוצר סלע הכורכר עלינו ראשית לבחון את החול המרכיב אותו. 90% מהחול הינו קוורץ, וממנו מופקת הזכוכית אותה אנחנו מכירים בבית. 7% קלציט, זהו אותו חומר גירני הקיים בים בצדפות ובשריונות סרטנים ועוד. וכ-3% מינרלים שונים של סלעי יסוד (הנוצרים מלבה). שלושה אחוזים אלה עוזרים לנו לגלות את מקור החול המגיע אלינו, שכן הם נמצאים רק במעלה הנילוס בואכה הרמות הבזלתיות של אתיופיה. החול מגיע אלינו ויוצר לנו דיונות על מישור החוף. למעשה כרגע אנו נמצאים על ראשה של דיונה, ובהמשך יהיו ירידות כך בצורה גלית לאורך מישור החוף שלנו. עם השנים הדיונות נחשפות לגשם הממיס את 7% הקלציט ומחלחל למטה ומתקשה מחדש בדיוק תהליך דומה למה שאנו מכירים אצל נטיפים, כאשר הקלציט מתקשה הוא מגבש אליו גם את הקוורץ שבתחתית הדיונה, ונוצר  סלע הכורכר שהוא למעשה דיונה מאובנת.

סלע הכורכר הדומם טומן בחובו סוד המייחד אותו. בניגוד לשאר סלעי הארץ, כגון הגרניט באזור אילת והגיר באזור ההר, שנוצרו בכור ההיתוך של בטן האדמה תחת המים, סלע החוף נוצר באוויר הפתוח. תהליך היווצרותו גם מהיר הרבה יותר מתהליכי היווצרות הסלעים האחרים, ומאידך מלווה בלכידות הנמוכה ובחולשה של הסלע וביכולת החלחול הגבוהה. כלומר יש כאן סלע הבונה את עצמו מהר, באופן גלוי ועל פני השטח, וכזה שאיננו מצטיין בתכונות של חוזק ואטימות, אלא מתפורר.

המאפיינים האלו יוצרים את תבנית הנוף של יושבי החוף; קצב מהיר של התפתחות, חשיפה מתמדת אל העולם החיצוני, יחד עם חוסר לכידות וסדקים רבים. חלק ממאפייני החוף הטבעיים מאפיינים גם את  התרבות הגדלה על הסלע הזה. חשבו על חמש ערים שאתם מכירים בחופים שונים. האם אתם יכולים לחשוב על מאפיינים כאלה בדימוי שיש לכם לאוכלוסיה ולקצב החיים בערים אלו?

עם הרוח
close

וְהוּא עָמֹק מְאוֹד.

כְּלֵב אָדָם כֵּן הַמְּצֻלָּה

תָּמִיד טוֹמֶנֶת סוֹד.

גולדברג בוחרת בים להיות לתפאורה לרצף שירי האהבה שלה 'האוהבים על שפת הים'. השיר המוכר יותר בשם 'בואי כלה' הוא, בעצם, אחד משני חלקים: בחלק הראשון שנקרא 'הוא', האוהב מבקש מאהובתו לבוא אליו (בואי כלה). החלק השני נקרא 'היא', ובו עונה האהובה "לא אבוא". המפגש על חוף הים אינו פשוט.

הוא.

קרבתך וקרבת הים

גזלו את שנתי.

נשמת אפך נשבה מן הים

ותחדור, מלוחה, אל ביתי.

וגלים בדכים

עולים בבכים

למרומי אהבתי.

בואי כלה.

 

בירח אדום מול הים

מפכה דמך.

בירח אדום מול הים

דמי ודמך.

וגלים בדכים

זועקים בבכים

את שמך, את שמך, את שמך,

בואי כלה.

 

איך אסגור את חלוני

וקרובה הסופה?

איך אסגור את חלוני

ואת יחפה?

האוח מלב הליל

את שנתי קרע?

וגלים בדכים

זועקים בבכים

את שמך, את שמך, את שמך…

 

איך אסגור את חלוני

והים קרא?

איך אסגור את חלוני

ואת ערה?

והאוח מלב הליל

את שנתי קרע

 

היא.

שלחת אלי את האוח

להעירני משינה.

לימדת אותו לצווח

מילות אהבה ותחינה

אבל אני לא אבוא,

לא אבוא, לא אבוא!

 

שילחת בי את ריח

האצות ואת הלבנה,

ציווית על הים להיאנח

בקול אהבה ותחינה

אבל אני לא אבוא,

לא אבוא, לא אבוא!

 

נשקו הגלים את רגלי,

את שולי שמלתי הלבנה.

בקולך אמרו לי "בואי אלי"

בקול אהבה ותחינה.

ואני חזרתי אל ביתי,

סגרתי את דלתי,

חלוני מוגף

ליבי ישן ואני ישנה.

תחנה 3 מרפסת התצפית – אל הים

מבט מלמעלה על השתברות הגלים

מרפסת התצפית – אל הים

צילום: דבורה לב

נמשיך בשביל האדום ונגיע למרפסת תצפית בראש המצוק

התצפית מוקדשת לזכר תרמילאים ישראליים שנהרגו ב'דרך המוות' בבוליביה. מנקודה זו ניתן לראות את חופי נתניה בצפון (וגם את ארובות תחנת הכוח בחדרה) ובדרום את חופי הרצלייה, וביום בהיר מאוד – לא, לא את החרמון… – את הארובות של תחנת הכח באשדוד.

רצועת החוף כולה נפרשת לנגד עינינו בקו דק וארוך, המבט הנע בין נתניה בצפון להרצליה בדרום עובר בדרכו כמעט 180 מעלות של אופק כחול, של הים.

מבחינה טכנית הים איננו חלק מהארץ, משטחה של מדינת ישראל. למרות החלוקה למים טריטוריאליים וכאלה שלא, הגבול הגיאוגרפי הראשוני נעצר בקו הטבעי, קו החוף. אולם אין זה פשוט כל כך. לים הגדול המשתרע מולנו קיימת השפעה מתמדת על היבשה, וניתן אף לומר שאלמלא הים ארצנו הקטנה ותבנית הנוף שלה היו שונות לחלוטין.

עוד משחר ההיסטוריה היווה הים סמל למה שמעבר לתפישת האדם. הגלים הנשברים אל החוף ללא הפסק  שימשו תזכורת או הד לקיומו של כוח אדיר החבוי במעמקים, כוח מיתולוגי שלעיתים לבש צורה של מפלצות, דגי ענק או יצורים אחרים, שהסתערו על המרחב של היבשה וכירסמו בה. האיום המיתולוגי לבש לעיתים אופן מוחשי כמו דמות גויי הים, אותם עמים שבעזרת צי אוניות חזק פלשו לפתע אל החוף, כבשו אותו והפכו אותו למעוזם. כך הפלישתים שבאו מאיי הים התיכון והתנחלו בערי החוף הדרומיות של ישראל.

אולם הים איננו רק הכוח המאיים על החוף והיבשה. באופן פרדוקסלי הוא הבונה אותו. דיונות החול המהווות חלק נכבד ממישור החוף שלנו הגיעו מהרי  אפריקה דרך הנילוס אל הים. זרמי הסחף של הים התיכון הנעים ממצרים צפונה ומזרחה הביאו את החול אל חופי ארצנו ובנו, גרגר אחר גרגר, את רצועת החוף היפה הזו. גם מבחינה תרבותית וכלכלית, דרכי המסחר בים מאפשרות את הקשר וההשפעה ההדדית שבין עמים ותרבויות. די אם ניזכר שהעצים שמהם נבנה בית המקדש הגיעו מלבנון דרך הים, את "אוניות תרשיש" של שלמה המלך שהפליגו וסחרו ברחבי חופי הים התיכון, ועוד רבות האפשרויות והקשרים הנפתחים בזכות הים.

החוף, קו המגע שבין הים ליבשה, מכיל בתוכו את היחס המורכב, המפליא והמעט פרדוקסלי בינינו לבין האופק הכחול המגיע עד לקצה גבול הראיה.

תחנה 4 תצפית מזרחה – עם הגב לים

התצפית מזרחה

תצפית מזרחה – עם הגב לים

צילום: דבורה לב

שביל הטיול ממשיך על ראש המצוקים, בהם נחשפות שכבות של קרקע החמרה וסלע הכורכר, ומגיע למרפסת תצפית נוספת, במפגש עם שביל קישור ירוק המוביל לחניון המטיילים בקרבת שער הגן. אנו נמשיך בשביל האדום. בשלב מסוים, מתרחק השביל מהים ופונה מזרחה. במפגש עם דרך כורכר לבנה, נגיע לצומת שבילים אדום (שבו הלכנו)-שחור-כחול. מכאן, נמשיך לפי הסימון השחור, תחילה שמאלה (צפונה) בדרך הכורכר, ולאחר מכן נמשיך עם הסימון והשביל הפונה ימינה ומתפתל בדיונות שבמזרח הגן הלאומי, בדרכו לגבעת התצפית. 

נקודה זו היא אחת הגבעות הגבוהות בגן הלאומי (50 מ' מעל פני הים). הוצבו בה שלטי מרחק המצביעים על נקודות ברחבי הארץ. מצפון ניתן להבחין בעיר נתניה ומעליה – קצה רכס הכרמל. בעמק (האבוס המערבי) שלמרגלותינו, נמצאים שדות מעובדים ומרכז הקניות של שפיים. בנקודת המגע שבין העמק לרכס הכורכר המרכזי סלולים כביש החוף ומסילת הברזל תל אביב-חיפה. בראש הרכס המרכזי מולנו נשקף מושב חרוצים, ומעבר לו נמצאים עמק נוסף (האבוס המזרחי) ורכס הכורכר המזרחי – סביבו בנוי הישוב תל מונד. צריח המסגד של טירה מציין את רצועת המרזבה. מעל לכל אלה מתנשאים הרי השומרון. ההר הגדול והגבוה ביותר מולנו הוא הר עיבל. ביום בהיר (או אם יש לכם משקפת טובה) ניתן לראות מכאן את העיר שכם שלמרגלותיו. כאשר אנו מביטים אל עבר הר עיבל, אנחנו צופים אל פנים הארץ, האזור בו היה עיקר ההתישבות היהודית בתקופת התנ"ך.

מהרי השומרון זורמים אל הים הנחלים הגדולים – מנחל תנינים בצפון דרך נחל חדרה, נחל אלכסנדר, נחל קנה ועוד. המים הזורמים בהם מגיעים אל רכסי הכורכר ונעצרים בעמקים – האבוסים. שם נוצרו הביצות הגדולות הקשורות בהיות מישור החוף נחשב כערש הציונות. המרחב שבין גדרה לחדרה יזכר במורשת הלאומית שלנו כמקום שבו התחילה שיבת ציון של דורותינו, כשחלוצי המושבות הראשונות, בנהלם קרב מול  שלטון עוין ומול חיידקי האנופלס ייבשו את הביצות והפריחו את הארץ.

שוב תופס כאן הים תפקיד משמעותי. רוב החלוצים הראשונים הגיעו מאירופה לארץ ישראל בנתיבי הים ובספינות. הם נאחזו בעיקר במישור החוף, בעוד פנים הארץ נשאר ריק מהתיישבות עברית: תמונת התיישבות זו הינה כמעט מראה הפוכה למפגש הראשון של עם ישראל עם ארצו בימות יהושע בן-נון. אז התיישב העם בחלק הפנימי של הארץ בלבד, בעוד העמקים והחוף נשארו בשליטה ובהתיישבות כנענית. גם כאשר התרחב אזור המדינה היהודית אל הגליל והשפלה בתקופת הממלכה ולאחר מכן בתקופת הבית השני, לא הפך החוף להיות המוקד, המהפך הגיע רק עם שיבת ציון החדשה.

מה המשמעות ההיסטורית של ההתיישבות במישור החוף? האם היא נושאת בחובה את הפרחת השממה וייבוש הביצות כחלק מהחיבור בין העם לארצו, או שמא הקרבה לחוף היא רק היבט של המרחק מלב הארץ?

ההשלכות התרבותיות והפוליטיות הינן רק חלק ממשמעות התשובות לשאלות הללו, שאלות הצומחות מהגאוגרפיה הפשוטה של אזור הטיול שלנו.  

עם הרוח
close

זרובבל גלעד, משורר עברי, לוחם פלמ"ח ומראשי תנועת 'הנוער העובד', משרטט בשירו מעבר חד של הרותם מקיום נחוש בתנאים קשים במדבר אל חיים נוחים על חוף הים. הרותם ידוע הן ביכולתו לשרוד בתנאי המדבר הקשים, והן בשל העובדה ששרשיו טובים מאוד לבערה ואוצרים בחובם את האש לזמן מרובה. בשיר זה הרותם נדד לשפת המדבר ויכול לעצור את הים מלכבוש את היבשה, אך אם מחשבותיו יוסחו לרגע, הרי הים יכול להטעותו ובלי משים ימצא את עצמו ללא שרשים. הים יכול לסמל את תרבות המערב והרותם – את המסורת. אם האדם נושא המסורת לא יהא מודע לסכנות השתלטות העולם המערבי, הרי שתרבותו בסכנה. השיר מדגיש את היותו של המדבר יחידה נפרדת, אשר אין בה השפעות זרות ונוחות, המאפשרת לשכוח את שאלות הקיום.

המדבר על חוף הים

אַתָּה שֶהָיִיתָ לִי יוֹתֵר מִשִּיחַ

הָעוֹמֵד מוּל זַעַף הַמִּדְבָּר

בְּשַרְבִיטִים נְחוּשִים, בְּשָרָשִים

בּוֹקְעִים לָעֹמֶק, מָרִים,

בּוֹעֲרִים לְלֹא פּוּגָה כּשֶהֵם

גֶּחָלִים,

שֶהָיִיתָ אָחִי וְרֵעִי

לְטוֹב וּלְרַע,

אֵיכָה הָפַכְתָּ לְפָרַת בָּשָן דְּשֵנָה

מִתְרַוַּחַת עַל חוֹלִיּוֹת כְּנוּעוֹת

מִתְבַּסֵּם מִפְּרִיחָתךָ שֶלְּךָ עַצְמְךָ

כְּשֶשָּרָשיֶךָ נִתְלָשִים אֶחָד אֶחָד

מִבֵּין גַּרְגְּרֵי הַחוֹל

וְהַיָּם כְּאַרְיֵה בְּסֻבְּכוֹ לוֹטֵש עֵינַים

תחנה 5 אירוס הארגמן

אירוס הארגמן

אירוס הארגמן

צילום: ד"ר אבישי טייכר PikiWiki

מגבעת התצפית ממשיך השביל דרומה ופוגש דרך כורכר רחבה לאורכה נמשיך דרומה. הדרך חולפת בקרבת שוקת שהוצבה עבור הצבאים בגן הלאומי. נא לא להתקרב אליה, היא משמשת מקור מים בלעדי לצבאים. מעט אחרי השוקת נגיע לריכוז פרחי אירוס ארגמן הפורחים בפברואר.

ריכוז האירוסים שלפנינו אינו טבעי, הוא נשתל כאן בתחילת שנות האלפיים במאמץ לייצר אוכלוסיה נוספת של המין הנדיר בשטח המוגן כחוק. אירוסי הארגמן גדלים רק בארץ ישראל – הם צמחים אנדמיים. האירוסים צומחים בקבוצות גדולות. אוכלוסייתו של האירוס הידלדלה מאד מכיוון שרוב שטחי בית הגידול הטבעי שלו הפכו ליישובים ולשדות מעובדים. הצמחים הנמצאים בשמורה הועתקו לכאן מנתניה.

בנוסף לאירוסים צומחת לאורך השביל צמחיה מגוונת, הכוללת צמחי חולות וחוף הים – כמו עדעד כחול וחבצלת החוף – וכן שיחים ועצים כדוגמת שיטה כחלחלה – מין פולש מאוסטרליה, שהובא לארץ לצורכי ייצוב חולות ומניעת סחף, ובהתפשטותו המהירה מהווה כיום איום קשה על בתי הגידול הטבעיים בארץ.

חולות מישור החוף יוצרים קשר גאוגרפי רציף עם חולות צפון הנגב וסיני. בזכות הרצף הזה היגרו לכאן צמחי מדבר מובהקים כגון הרותם. אולם, בשונה מאזורים מדבריים, חוף השרון שוכן באזור גשום יחסית, ולכן חודרים לרכסי הכורכר גם צמחים שאזור תפוצתם הוא ים תיכוני, כמו החצב המוכר לנו מאזורים אחרים בארץ.

הגיוון בצומח החוף נובע גם מהגיוון בקרקעות: באזור החוף ישנם סלעי כורכר, אדמת חמרה הנוצרת מבליה של הכורכר וחולות.

בנוסף להתמודדות עם הציוויליזציה ועם הפיתוח המודרני הצמחים הרבים המצויים בחוף נאלצים להתמודד גם עם תנאי המחייה בחוף עצמו. חלק גדול מהשיחים והעצים באזור נמוכים ושרועים על האדמה בשל הרוחות העזות, המלוות ברסס מלוח הצורב את הצמחייה. אחת הדוגמאות להתמודדות עם תנאי הסביבה הקשים היא חבצלת החוף, שעליה מכוסים בחומר דמוי שעוה המגן עליה משריטות של גרגירי חול ומלח, וצורת העלים שלה מאפשרת לה התגוננות מפני הרוחות בכך שהיא כאילו 'מתכופפת' ונהיית חשופה פחות לרוח.

אנו מתבוננים בצמחי החוף ומגלים, שלא פשוט לגדול כאן. אמנם יש כאן מגוון ואפשרויות רבות, אך תנאי הסביבה בעלי העוצמה נושאים עמם גם קשיים – הים ,המלח, הרוח והקרקע המתפוררת. במובן מסוים דורש החוף מהצמחים הגדלים בו לגדל קליפות עבות ולשמור על צללית נמוכה, שטוחה. אותם חיבורים בין הים ליבשה אשר מקשים כל כך על אוכלוסית הצומח הם אלה שתורמים להתפתחות מרכזי אוכלוסיה ותרבות אנושית אדירים. יתכן שהעצמות האדירות של המפגש, המאפשר תקשורת, מסחר ומשאבים, אותו חיבור בין ים ליבשה, מצמיח את התרבות האנושית בקצב מסחרר ויחד עם זה מקשה על הצמיחה המבוססת, ארוכת הטווח בתחומים עמוקים כמו מחשבה, פילוסופיה ואמונה. תושבי החוף הנתונים להשפעה בלתי פוסקת מתפתחים אך שורשיהם נתונים תמיד בסכנה, על הטוב והרע שבכך.

אחרי ריכוז האירוסים, נפגוש את השביל המסומן ירוק. באזור המפגש נמצאת מחצבת חול נטושה – 'חליקס' בפי תושבי שפיים. זוהי פינה נעימה לשעשועי חולות וגלגולים עם הילדים. חלקו האחרון של השביל השחור חולף לאורך חורשת איקליפטוסים בה נמצא חניון מטיילים ושולחנות פיקניק, ועימו נגיע חזרה לנקודת ההתחלה.

לסיכום נזכר במה שפגשנו, בעוצמות הגדולות שיש בנקודת המגע שבין הים ליבשה, בבעיות הנובעות מכך ליושבי החוף, ובעיקר בשאלות שאנו מפנים כלפי עצמנו, המטיילים כאן: האם משהו מההתמודדות הזו קיים גם בנו? מהי היבשה שלנו, מהו האופק הכחול אליו אנו נושאים עין?

הקשבה אחרונה להמיית הגלים הבלתי פוסקת המלווה גם היא את החוף ויושביו. המיה המזכירה את העוצמות החבויות כאן, בקו המגע, בחוף..