3 שעות
5 ק"מ
יום העצמאות / לג בעומר / יז בתמוז
4
קיץ / חורף / אביב / סתיו
עגלות
גליל - גליל תחתון - גלבוע
לבאים מכיוון דרום: נעלה על כביש 6 ונרד ממנו ימינה באזור יקנעם לכביש 722. לאחר קילומטרים ספורים נבחין מימיננו בפניה למושב שדה יעקב, מיד לאחר הכיכר הראשונה נגיע לכיכר השנייה ובה נפנה שמאלה לטבעון. נעלה בכביש, כשמימין לנו בית העלמין של שדה יעקב. נמשיך ישר. בצד ימין נבחין בכניסה לדרך עפר, ושם ישנו סלע נמוך המסמן את הכניסה לשביל הסנהדרין. ניתן לחנות במפרץ שמול השער. נמשיך מעט ברגל. בהמשך הכביש יש פניה ימינה לשביל קטן ומוסתר בצמחיה. ניתן להבחין בשער ועליו מנורה. זוהי הכניסה לבית הקברות של אגודת השומרים. נמשיך ברגל עוד חמישים מטר, מימיננו חורשה – זהו יער השומרים. ניתן לעשות את כל המסלול ברגל ולחזור, או לנסוע בין התחנות.
הוראות הגעה בווייז:
תחילת המסלול – בית קברות אגודת השומרים ;
סימני דרך 3,4 – פסל אלכסנדר זייד ;
סימני דרך 5,6 – גן לאומי בית שערים .
צילום: נעמה סדן
נתחיל את הסיור ביער השומרים, נשב על הספסלים לנוח מהנסיעה ולהתרענן.
'יער השומרים' הינו הכינוי של יער לנדאו, יער שנקרא על שמו של שמואל חיים לנדאו (1892–1928), ממנהיגי 'הפועל המזרחי'. בנוסף לחורש טבעי הקיים במקום רובה של החורשה נטוע ע"י קק"ל לזכרו של לנדאו.
סיורנו ייקח אותנו בין שני בתי קברות אשר 2000 שנה וגבעה אחת מפרידות ביניהם. בין שני בתי הקברות הללו רחשו חיים בתקופות שונות, חיים אמיצים, מלאי רצון ומעשים גדולים וקטנים. מול האתרים נוכל לשאול את עצמנו את השאלות הגדולות של החיים ושל המוות ולקבל כמה כיווני חשיבה מקוריים. המפגש עם בית הקברות נוגע בשאלות עמוקות של החיים, שכן במפגש עם המוות מתגמדים רבים מהוויכוחים, וחוסר הכנות נדחק לפינה. המוות מכריח את החש בנוכחותו להיצמד לחיים, לדברים החשובים ביותר. לעתים מול המוות שואל האדם את עצמו דווקא שאלות על החיים – מהו הערך של חיי? מהם החיים עבורי, אותם החיים שאני חש צורך עז כל כך להחזיק בהם? החיים האלה שהם שבריריים כל כך ויחד עם זה חזקים כל כך.
צילום: נעמה סדן
מהיער נחזור לכביש ונלך בו כמה מטרים דרומה, ובעקבות השלט 'בית הקברות – אגודת השומרים' נפנה שמאלה אל שביל מוצל ע"י עצי ברוש. ניכנס דרך מבנה האבן אל בית הקברות הקטן.
כמעט כל הקבורים כאן היו בחייהם חלק מ'אגודת השומרים'. האדמה כאן חשופה ולא מרוצפת, מחטי אורנים מכסים אותה, והקברים מפוזרים עליה במרחקים לא קבועים. סידור בית הקברות מאד לא פורמלי, ויש בו אווירה כמעט משפחתית. נלך בין המצבות הפשוטות. לרוב מדובר רק באבן גדולה וכבדה, כמה מצבות עשויות ערמת אבנים, ללא סיתות מיוחד. הכיתובים קצרים. משפטים נבחרים שממצים חיים שלמים. אדם.
ניגש אל הצד הצפוני של בית הקברות (משמאל לשביל כאשר אנו נכנסים), אל קברו של אלכסנדר זייד – הראשון להיקבר בבית הקברות הזה. כאשר בחרה אשתו ציפורה לקבור אותו כאן, לא היה באזור דבר, מלבד ביתו הבודד של זייד. בבחירה לקבור אותו כאן ישנה התקשרות עמוקה לאדמה. ההתקשרות נובעת מהעובדה הפשוטה, שכאשר ליישוב יש בית קברות, ההתיישבות שם מקבלת ממד קבוע, נצחי; המתים אינם יכולים לנדוד, והם הופכים לחלק מאדמת המקום. אנחנו נמצאים במקום שאליו הגיעו זייד ואשתו ציפורה עם ארבעה ילדים לאחר שפרשו מקיבוץ כפר גלעדי, שאותו הקימו עם קבוצה מאנשי השומר. הם פרשו מהקיבוץ מכיוון שלא הסכימו לכך שילדיהם יגדלו בבית הילדים. הנקודה החדשה שאותה יצאו ליישב הייתה גבעות שייח' אבריק בפתחת עמק יזרעאל. ההתיישבות במקום גבתה מחיר כבד. זייד נרצח בדרכו מביתו בשייח' אבריק לקיבוץ אלונים על ידי מתנקש ערבי. לאחר מותו נאחזה משפחתו בגבעה, שלושה מבניו היו חקלאים ולוחמים וחיו עד סוף ימיהם בגבעות הללו. ארבעת ילדיהם של אלכסנדר וציפורה קבורים כאן לידו.
אם נסתכל בתאריכים שעל גבי המצבות בבית הקברות נשים לב, שמתחת לקברים כאן טמונים הרבה אנשים צעירים שעזבו את משפחותיהם ועלו לארץ להגשים את חלום המדינה העברית. אנשים אלה נפלו במלחמתם על המולדת. הם נקברו לבדם, הרחק ממשפחותיהם. בשונה ממשפחת זייד שהקימה פה שושלת ומסורת, הם היו מנותקים ממסורת ומשושלת, אולם מחוברים לרעיון, לערכים ולעם.
נביט שוב על הכתוב במצבות. המילים מעוררות שאלות – מה כותבים על מישהו אחרי מותו? האם קיים משפט שימצה חיי אדם שלמים? שאלות שבבסיסן אולי עומדת השאלה הגדולה יותר – מה נשאר חי אחרי המוות?
שאלת המפגש עם המוות איננה שאלה חדשה. אנו מוצאים דיונים על מקום המוות ומשמעותו ביחס לחיים כבר בשחר ההיסטוריה. את אחת מנקודת המבט מביא לא אחר מאשר שלמה המלך. לשלמה מיוחסים שלושה ספרים שכתב בשלוש תקופות חייו. בזקנותו כתב את ספר קהלת, העוסק ברובו במשמעות החיים. החל מתחילת הספר מופיעה נקודת המבט שדרכה בוחן המחבר את השאלה, והיא כוללת את המודעות למוות, שיגיע בסופו של דבר:
הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ–שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. (קהלת א:א–ד)
בהמשך הספר נבחנות כמה אפשרויות לדרך הנכונה לחיות ולנצל את החיים. את ספרו מסיים שלמה המלך בפסוק המפורסם:
סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹקים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם. כִּי, אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹקים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל-נֶעְלָם: אִם-טוֹב, וְאִם-רָע (יב:יג).
בהקשר זה סיפור קצר מתוך פורום מספרי הסיפורים בתפוז –
האיש בסיפור הזה נמצא בדיוק בשלב שבו החליט לצאת לחפש. הוא סובב בעולם, פוגש אנשים, מקשיב, משוחח, מביט ולומד. ויום אחד הוא מגיע לארץ שאינה מוכרת לו. הדבר הראשון שלוכד אותו הוא יופיה של הארץ. יופי שנוצר מאיזון. במקום שבו היה אור, היה גם צל. היכן שזרמו מים חיים, הייתה גם אדמה חרבה. שפע הצבעים לווה תמיד במין גוון אפור שהיה שזור ביניהם.
תוך כדי הליכה הגיע לאחו ירוק. הירוק היה כל-כך מרהיב וממלא את העין, שהאיש החליט לשבת שם ולהתבשם בירוק ירוק הזה. בעודו יושב ומתבונן לכדה עינו אבן גדולה בעלת צורה יוצאת דופן שהייתה מונחת לא רחוק ממנו. הסקרנות הובילה אותו לקום ממקומו כדי לבדוק את האבן. משהו היה חקוק עליה. הוא קרא: "ג'וני, שלוש שנים וחמישה חודשים". ממה נפטר? האם גר כאן בסביבה כשהיה ילד? בכל מקרה, זה עצוב כשילדים כל-כך צעירים מתים.
תוך כדי הרהור, לוכד מבטו אבן דומה, מונחת לא רחוק. הוא ניגש אליה. גם עליה היה חקוק דבר מה, והוא קרא: "אמבר, חמש שנים, שבעה חודשים וארבעה ימים". אולי הם היו אח ואחות? מדוע קברו אותם זה לצד זו? בכל מקרה… עצוב.
ואז הבחין בעוד אבן. הוא ניגש וקרא: "ג'סיקה, אחת עשרה שנים, חודשיים ואחד עשר יום".
הוא הרים את מבטו וראה שכל השדה מכוסה אבנים כאלה. הוא עבר מאחת לאחת וקרא את הכתובות מעל כולן. פרק הזמן הכי ארוך היה שלוש עשרה שנים ושישה חודשים. והוא התחיל בוכה בכי מר.
עבר לידו אדם אחר, ראה אותו בוכה, ניגש אליו ושאל: "סלח לי אדוני, מדוע אתה בוכה כל-כך?".
המחפש ענה: "זה נורא, פשוט נורא. בארץ כל-כך יפה ומאוזנת בית קברות של ילדים. מה קרה כאן? הייתה כאן מגפה? מלחמה? מה זה?".
האיש חייך בעדינות וענה: "יש משהו שאתה לא יודע. במדינה הזו, כשילד מגיע לבגרות, הוא מקבל מתנה מהוריו מחברת. במחברת זו הוא עתיד לרשום את כל החוויות שהיו משמעותיות בחייו ואת כל מה שגרם לו אושר – אהבה ראשונה, נישואין, פרס, תואר, חברות אמת, אנשים אהובים שנאלץ להיפרד מעליהם, מחלות קשות שהתגבר עליהן. כל עניין כזה יצויין במחברת יחד עם פרק הזמן שנמשך.
כשאותו אדם נפטר, פותחים קרוביו את המחברת וקוראים בה את כל מה שהיה משמעותי עבורו ואת כל מה שגרם לו אושר, מסכמים את סך הזמנים, ואותו סיכום הוא מה שנרשם על המצבה".
צילום: נעמה סדן
נצא מבית הקברות של אגודת השומרים, נרד לאורך הכביש, נעבור מצד שמאל את מבנה בית הכנסת העתיק ומיד אחריו נפנה שמאלה בכביש הכורכר לכיוון אנדרטת השומר על הסוסה. שימו לב, אין כניסה לרכבים לכביש הכורכר. העלייה ברגל עד לפסגה אורכת כ-10 דקות.
אנו עומדים על פסגתה של גבעה. ממזרח לנו אנו רואים מבנה קטן. זהו קבר שייח' אבריק. מעבר לו משתרע עמק יזרעאל על שלל שדותיו, ובאופק ניתן לראות את הגלבוע. כשעולים לכאן בקיץ, רואים שדות קצורים ויבשים. בימות החורף רואים שדות בגוונים של ירוק וחום. מדרום לנו ניתן להבחין ביקנעם, וואדי מילק ורמות מנשה. ממערב מתנשא הכרמל, ומצפון אנו רואים את גבעות אלונים שפרעם. הנוף מחזיר אותנו לסיפור שעליו דיברנו בתחנה הקודמת, סיפורו של אלכסנדר זייד.
ב-1904 הגיעו לארץ חלוצי העלייה השנייה בעקבות גל פרעות גדול באירופה, כדוגמת פרעות קישינב ברוסיה. חלוצים אלה, בעלי אידיאולוגיה ציונית וסוציאליסטית, חלמו להקים בארץ ישראל חברה אוטופית, שוויונית המושתתת על עבודת כפיים. עמם נמנה אלכסנדר זייד. הוא עבד ביקב בראשון לציון ופגש שם את ישראל שוחט, שלאחר מכן עמד בראש 'השומר'. בהמשך עבר זייד לירושלים ועבד כסתת , שם פגש את יהושע חנקין, לימים גואל אדמות עמק יזרעאל. עם שניהם נושא השיחה העיקרי של זייד היה הצורך להקים כוח מגן עברי. ב-1907 הוקם בחדרו של חלוץ צעיר בשם יצחק בן צבי ארגון מחתרתי בשם 'בר גיורא', שמטרותיו היו עבודה, ביטחון והתיישבות. זייד היה שותף להתכנסות זו. חברי בר גיורא התחילו לשמור בכמה מושבות יהודיות, לכל מקום שעלו בו בעיות ביטחון היו שולחים את אלכסנדר זייד. ב-1926 רכשה הקרן הקיימת אדמות בפתחת עמק יזרעאל. באותה התקופה הבעלות על אדמה שנקנתה אבדה אם לא נעשה בה שימוש לאחר זמן מסוים. קק"ל פנתה לזייד בבקשה שיבוא להתיישב על אדמותיה, הוא הסכים והתיישב עם משפחתו בגבעות שייח' אבריק. המשפחה התגוררה תחילה במערה ולאחר מכן בנתה את ביתה תוך כדי התמודדות עם איתני הטבע והשכנים הערביים העוינים. זייד וילדיו היו רועים צאן בגבעות ושומרים על השטח ועם הזמן פיתחו יחסי כבוד וידידות עם ערביי הסביבה. בני משפחת זייד נודעו כחלוצים נעימים ומסבירי פנים, ואנשים רבים היו מתארחים בביתם ושואבים מהם השראה.
בקיץ תרצ"ח 1938 עשה זייד את דרכו מביתו בגבעות שייח' אבריק לאסיפת חברים בקיבוץ אלונים הסמוך. מתנקש ערבי ירה בו והרג אותו. ההתנקשות בו נחשבה כהתגרות חמורה והתנכלות לאדם שהיה לסמל ציוני. 4 שנים לאחר מכן נסגר המעגל, כשב-1942 חיסלה חוליה של הפלמ"ח את המתנקש קסם טבאש.
האנדרטה של זייד רכוב על סוסה תוכננה ע"י חבריו של זייד ואשתו ציפורה, שבחרו בפסל דוד פולוס למלאכה כשנתיים אחרי הרצח. החברים והמשפחה ביקשו להנציח את השומר החזק על סוסתו, נשקו על ברכיו, מימין לו לוח מתכתי עם ציור של חורש, ובצדו השני ציור של רועה צאן. המוות מלמד על החיים. זייד היה אגדה עוד בחייו, אולם מותו הפך אותו מחלוץ אחד מני רבים לסמל. מותו הדגיש את הבחירות שעשה חייו, את מה שהיה חשוב לו.
מדוע בחרה ציפורה זייד להציב את האנדרטה דווקא כאן? סיבה אחת היא התצפית הרחבה המשקיפה אל האדמות שאותן אהב אלכסנדר כל כך, שעליהן נשבע להגן גם במחיר חייו. הסיבה השנייה הינה הקרבה לעיר מתים גדולה שאותה גילה זייד בחייו ובה ראה חיבור עמוק לשורשיו לאדמה הזאת, העיר העתיקה – בית שערים.
מהי המשמעות שאותה חיפשו החלוצים שהגיעו לארץ?
זאב ז'בוטינסקי מתאר שיחה שקיים עם יוסף טרומפלדור ב-1916 על אודות המשמעות של 'להיות חלוץ':
"זהו מושג רחב הרבה יותר מ'צועד בראש'. כמובן דרושים גם פועלים, ואולם לא זהו המובן של המלה 'חלוץ'. לנו דרושים אנשים מוכנים לכול, לכל מה שתדרוש ארץ ישראל. לפועל יש האינטרסים הפועליים שלו, לחיילים ה-esprit de corps שלהם, לרופא, למהנדס ולכל השאר יש הרגלים משלהם, אם אפשר לומר כך. אולם אנו צריכים להקים דור שלא יהיו לו אינטרסים ולא הרגלים. מטיל ברזל סתם. גמיש – אבל ברזל; מתכת – שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכול. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני האידאה הטהורה של שירות, מוכן לכול. איני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווי אחד: לבנות.
– אין בני אדם כאלה – אמרתי.
– יהיו.
טעיתי והוא צדק. הראשון מבני אדם כאלה ישב לפני. הוא בעצמו היה כזה: עורך דין, חייל, פועל במשק חקלאי. אפילו לתל חי בא לחפש עבודת אדמה, מצא שם את מותו מכדור של רובה, אמר: 'אין דבר' ומת כבן אלמוות".
(אוחזר מתוך אתר ההדרכה של תנועת בני עקיבא העולמית https://www.hadracha.org/en/vw.asp?method=r&id=1714&title=Chaluziut).
זווית הצצה אחרת לחייהם של אנשי השומר באותה תקופה ומסירותם למשימת חייהם אפשר לראות בסיומו של הספר 'אנשי בראשית' של אליעזר שמאלי, המתאר את חייהם:
"בראשים מורדים כאבלים הלכו וסבבו בין החורבות.. פה ושם התגוללו חפצים וכלי עבודה שהשודדים לא הספיקו לקחתם. על יד מחרשה עזובה התעכבו שניהם… "אין להם צורך במחרשות.".אמר איתן במרירות. " הם אינם יודעים לחרוש. הם יודעים רק להחריב.." חרמוני התכופף והרים את המחרשה.." קשור את המחרשה לסוסה, איתן" קרא חרמוני פתאום כשעיניו מבריקות.. חרש חרש נגררה המחרשה לאורך המענית. רגבי עפר שחורים התהפכו וצחקו מול השמש. "הנה פתחנו תלם חדש, איתן. " אמר חרמוני. " עלינו להתחיל תמיד מבראשית."
אלכסנדר פן, משורר תל אביבי כתב את השיר הבא על אלכסנדר זייד, וכך נתן לסיפורו חיים אלמותיים בספרות הישראלית:
על גבעות שייח' אבריק/ אלכסנדר פן
אדמה אדמתי
רחומה עד מותי,
רוח רב חרבוניך הרתיח.
ארשתיך לי בדם
שאדם ונדם
על גבעות שייח' אבריק וחרתיה.
המחול בגלים
יעגל עיגולים.
אורי, שמש, לעד בחרתיה!
ביומי ולילי
לי יהוד עמלי
על גבעות שייח' אבריק וחרתיה.
כאן צמרות הזיתים
מזמרות "זה בית".
אבן-אבן תלחש "הכרתיהו'.
הרה, הורה שלי,
יבולי מבשילים
על גבעות שייח' אבריק וחרתיה!
בשבועה לוהטה
את שבויה לי עתה.
זה הלב את נדרו לא ירתיע.
כי ציוני חרות
האדם הפשוט
על גבעות שייח' אבריק וחרתיה!
ב-1938 כתב עמנואל לין את שיר השומר. אולי היה זה בעקבות מותו של זייד. השיר הפך לשיר מפורסם מאוד באותה התקופה והביא את ניחוח חיי השומרים לבתיהם של אנשים בכל רחבי ישראל.
שיר השומר
מֵעַל הַמִּגְדָּל סָבִיב אַשְׁקִיפָה,
עֵינִי תִּגְמַע מֶרְחַקִּים,
אֶרֶץ רוֹגַעַת בִּדְמִי הַלֵּיל,
הוֹי, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?
חֲלִיל רוֹעִים יָרֹן
גּוֹלְשִׁים עֶדְרֵי הַצֹּאן,
מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?
רוּחַ מִיָּם הָמָה,
בֵּין שִׁבֳּלֵי קָמָה,
מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?
סַהַר עָלָה מִן הֶהָרִים
הָעֵמֶק עָטָה עֲרָפֶל
אֵי שָׁם נוּגוֹת הַתַּן מְיַלֵּל
הוֹ, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?
צילום: נעמה סדן
נרד מהתצפית ומיד לאחר העיקול נבחין מימיננו במבנה עתיק (גם אותו ראינו בעלייה).
עשר שנים לאחר שהתיישב כאן הגיע זייד בעקבות צאנו למערה וגילה בה פרצה שהובילה אותו לממצאים יהודיים עתיקים. זייד הזעיק את הארכיאולוג בנימין מזר וביקש ממנו לבדוק את הממצאים. מזר חפר באתר במשך כארבע שנים מ-1936–1940, ובסופן הודיע כי זוהי ללא ספק העיר בית שערים. אנחנו נמצאים במרכז היישוב, המבנה שלידו אנו עומדים הוא מבנה ציבורי. אבניו מסותתות בקפידה, והדגם שלפיו הוא נבנה – בזיליקה – לקוח מהאדריכלות הרומית. הבזיליקה בנויה משתי שורות של עמודים, שישה בחלק המרכזי ועוד שניים בחלק הנוסף.
בניגוד לתפיסה הרווחת כיום, בזיליקה אינה מעידה על מבנה נוצרי אלא על מבנה ציבורי שסגנונו אומץ בהמשך על ידי הנצרות. למעשה עפ"י הארכאולוגים מבנה זה ככל הנראה שימש כבית כנסת נוסף לבית שערים. לא רק זאת אלא שבזיליקה זו ממש מופיעה גם בתלמוד הירושלמי (עירובין ג:), ישנה מחלוקת בין חכמים אם בבזיליקה ('אכסדרה' במקור) של בית שערים ישנם שישה עמודים או שמונה. רבי יעקב בר אחא מסביר שאין מחלוקת ביניהם, האחד מחשיב את שני העמודים שבחלק הנוסף, והשני – לא.
בנוסף, הגמרא מספרת כי בית שערים היה אחד ממקומות מושבה של הסנהדרין – המוסד היהודי החשוב בימי בית שני ולאחריו עד המאה הרביעית לספירה, מוסד אשר בו ישבו גדולי החכמים ואשר שימש כבית מדרש ללימוד תורה ופסיקת הלכה, שבו נקבע לוח השנה העברי, ובו התקיימו הדיונים המשפטיים הגבוהים ביותר. הגמרא מתארת גם באיזה מבנה ישבה הסנהדרין – באכסדרה, ומהי אכסדרה – עפ"י המשנה במסכת תמיד ומקורות נוספים מדובר על מבנה בעל מאפיינים ארכיטקטוניים דומים מאד לבזיליקה שלפנינו. אם כך, סביר להניח שאנו עומדים סמוך למבנה שבו ישבה הסנהדרין. משמעות העניין עצומה: הסנהדרין ישבה במרכז הרוחני, וזו אכן הייתה בית שערים. לאחר חורבן המקדש והפיכתה של ירושלים לפוליס רומית – איליה קפיטולינה – נדד המרכז הרוחני ברחבי ארץ ישראל, ואחת מתחנותיו המרכזיות הייתה בית שערים. בתקופה שאחרי המרד הגדול (המאות הראשונה והשנייה לספירה) הייתה בית שערים עיירה יהודית גלילית קטנה וחסרת חשיבות. חורבן בית המקדש (שנת 70) וכישלון מרד בר כוכבא (שנת 135) הביאו למעבר המרכז היהודי לגליל, ובשנת 200, עם מעבר הסנהדרין לבית שערים, לפריחתה של העיירה.
פה ישב רבי יהודה הנשיא, מנהיג חשוב ונערץ, נצר להלל הזקן. רבי יהודה הנשיא שימש כמנהיג דורו. מכאן ניהל רבי יהודה הנשיא יחסים יציבים עם השלטון הרומי וניצל את עת השלום לפרוייקט לאומי אדיר – עריכת המשנה. רבי יהודה הנשיא אסף את המסורות ההלכתיות השונות והביא אותן לבית המדרש בבית שערים (ובהמשך בציפורי), שם דנו בהן החכמים ויצרו גוף ידע אחיד ומסודר. המשנה נכתבה בעברית עשירה ותמציתית. היא נערכת בשישה קבצים הנקראים 'סדרים', כאשר כל 'סדר' עוסק בנושא משמעותי אחר בעולם החיים היהודי. המשנה אינה קובץ חוקים סתמי; היא מכתיבה את אורח חייו של יהודי מתחילתו ועד סופו, ובכך סיפקה קוד הלכתי אחיד, עובדה שהייתה מאוד משמעותית בשימור זהותו ואחדותו של העם היהודי לאורך שנות הגלות הארוכות.
…ובחזרה לאלכסנדר זייד ומשפחתו:
בספרו 'אנשי בראשית' מתאר אליעזר שמאלי את חייהם של בני משפחת זייד תחת שמות בדויים. הוא משרטט סצנה הנוגעת לזהות היהודית של החלוצים באותה תקופה. החלוצים נטשו את העולם היהודי לטובת הקמת מדינה ציונית, אולם התרבות היהודית כיוונה רבים מצעדיהם והייתה לחלק מהם. ילדיהם, לעומת זאת, כבר לא הכירו רבים מן המנהגים היהודיים; "הנגר האדמוני התרחק לפינה שמאחורי ערימת העצים התעטף בטלית ותפילין והתפלל תפילת שחרית. עמליה הרגישה בו וסקרה אותו בתימהון: "מה זה אבא?" שאלה בעינים מבריקות. "הוא מתפלל" ענה חרמוני בכובד ראש. איתן התקרב אף הוא והסתכל בו בהשתוממות…"ולמה לו העבאיה הזאת, אבא?" "כך מתפללים יהודים" ענה חרמוני לבסוף. "ולמה לנו אין דבר כזה?" שאלה עמליה. "אנחנו לא יהודים?"
בני זייד מייצגים את דמות הצבר האולטימטיבי: חסון, שורשי, קרוב לאדמה ולטבע, נלחם על ביתו מגיל צעיר, מורד בסמכויות, נער עברי. כל כך עברי עד שהוא בור לגבי יהדותו, אולם הקשר לאותו עולם יהודי מדבר אליו, הוא חופר על מנת להגיע אליו, לגלות אותו.
צילום: נעמה סדן
נרד חזרה לכביש ואיתו נמשיך למטה עד שער הכניסה לאתר בית שערים. ירדנו כעת מהעיר אל בית הקברות שלה השוכן על המדרון שמחוצה לה. ניכנס בשער ונמשיך בשדרה נטועה עד למגרש החניה ורחבת המידע הסמוכה אליו (במקום שירותים, מים וקיוסק). באתר שני שבילים שבהם ניתן לטייל – השביל העליון והשביל התחתון. אנו נסייר בשביל התחתון ולמי שיש כוח מומלץ לעלות גם לשביל העליון וליהנות מהמערות שנחשפו שם.
נתקדם לכיוון השער שדרכו נכנסנו, נעבור משמאלנו על פני מערה שהוסבה למוזיאון ונמשיך הלאה, עד שנראה חזית מפוארת ובה שלושה שערים ורחבת כניסה.
הכניסה מזכירה בית. האנשים שנקברו כאן דאגו שהאכסניה הקבועה שלהם – לפחות עד תחית המתים – תהיה מהודרת. זוהי מערת הארונות. ניכנס אליה. בחפירותיו של מזר באזור נחשפו שרידי בית כנסת, מבנה ציבור, בתי מדרש, בתי מגורים, חומות העיר, שער בית בד ויותר מ-30 מערכות קבורה. זהו אחד מבתי העלמין היהודיים העתיקים הגדולים בעולם.
אנשים בוחרים היכן להיקבר, איך ובאיזה אופן. מדוע חשוב לאנשים להשפיע על אופן קבורתם? מדוע חשוב להם מה יקרה עם גופם לאחר שלא יהיו נוכחים בו יותר? יהודים רבים השקיעו מהונם וממרצם על מנת להיקבר דווקא כאן. בהר הזיתים – אתר הקבורה היהודי העתיק – לא יכלו להיקבר עקב איסור הרומאים, ולכן יהודים מהארץ ומרחבי העולם חיפשו אתר תחליפי. בית שערים קיבלה מעמד מרכזי עם מעבר הסנהדרין אליה, ועוד יותר מכך מתוקף חייו וקבורתו של רבי יהודה הנשיא בתחומה.
סלע הקרטון הרך נחצב בקלות, והמערה עשירה בעיטורים יהודיים מרשימים. ניכנס אל השלוחות השונות מימין ומשמאל. ניתן להתבונן וגם לגעת בארונות העתיקים והכבדים, לאחר שיטוט קצר או ארוך נחזור אל המסדרון הראשי ונמשיך איתו אל הרחבה המרכזית שבה עיטור מנורה מרשים בגובה 1.9 מטרים. במערה נמצאו 135 סרקופגים – ארונות קבורה מאבן. שיטת הקבורה בתקופת המשנה הייתה משפחתית. בחלקת הקבורה המשפחתית נחצבה מערה, ובה מקום רב. בחציבת המערה הושקעו זמן וממון רבים. היתה זו השקעה לזמן ארוך בכל המובנים. המשפחה הייתה מביאה את הנפטר אל המערה בארון האבן הגדול ולאחר שנה אספה את עצמותיו היבשות אל ארון אבן קטן יותר – גלוסקמה, וכך נחסך מקום. כשאנו עומדים בתוך מערה כזו אנו יכולים להבין טוב יותר את הביטויים – 'נאסף אל אבותיו', 'נאסף אל עמיו'. כאשר האדם נפטר בתקופה העתיקה, הוא אכן נאסף אל אבותיו, הוא הצטרף אליהם במקום מנוחתם האחרון. אם נעלה בזכרוננו את בית הקברות שבו ביקרנו מוקדם יותר, נשים לב להבדל החד בין אנשים הקבורים באחוזה משפחתית משותפת לאלו הנקברים בקבר אישי, ללא משפחה. בתי הקברות מלמדים אותנו שהקשרים – הן עם המשפחה והן עם הלאום והמולדת – אינם נעלמים עם המוות, אלא להפך, רק במותו הופך האדם לאחד עם אבותיו, עצם מעצמם ובשר מבשרם.
צילום: נעמה סדן
נמשיך בשביל התחתון למערה רבי יהודה הנשיא (המסומנת במספר 14). גם למערה זו חזית מרשימה בעלת שלושה שערים.
מערה זו, כמו זו הקודמת שבה ביקרנו, עשויה מכמה חללים: באולם הראשון ישנן שלוש כתובות – מצד שמאל מצויה כתובת עברית "רבי שמעון", מצד ימין על אבן בקיר "אנינא (חנינא) הקטן". כמו כן נמצא העתק של הכתובת "זו של רבי גמליאל". נתקדם אל החדר הפנימי ונגלה שם קברים יוצאי דופן, שלא כמו ארונות האבן שראינו עד עכשיו שאינם מחוברים לקרקע, יש בפינת החדר שני קברים מחוברים חצובים בסלע ופתוחים לאדמה. לפי ר' חזקיה בתלמוד הירושלמי, בצוואתו של רבי יהודה הנשיא בשעת פטירתו היו כמה בקשות, וביניהן "ותהא ארוני נקובה לארץ". בין הפירושים של "ארון נקוב": "שיטלו דף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ, שקבורת קרקע מצוה". כמו כן, לילדיו של ר' יהודה קראו שמעון וגמליאל. הקיבוץ של הפרטים הללו יחד למערה אחת והפאר של המערה מעלה את הסברה, שאולי זו היא מערת קבורתו של רבי יהודה הנשיא.
מאפיין נוסף שמחזק את זיהוי המקום כקברו של רבי יהודה, הוא הציטוט "אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם" אמירה זו מובאת בתלמוד הירושלמי בשמו של רבן שמעון בן גמליאל, סבו הגדול של רבי יהודה הנשיא. 'נפש' היא המבנה הגדול שמעל הקבר, 'מואוזיליאום' בלעז. רבן שמעון בן גמליאל מלמד, כי האנשים הגדולים – הצדיקים – אינם מונצחים על ידי מבני אבן, מכיוון שדבריהם ומעשיהם – החיים שחיו – הם אלה שמנציחים אותם.
בנוסף התלמוד מספר על חזקיהו המלך שהושיבו ישיבה על קברו מפני שהרבה תורה בעולם (בבא קמא טז:), ועל מי עוד ראוי לומר שהרבה תורה בעולם אם לא על עורך המשנה רבי יהודה הנשיא ואכן ממש מעל קברו לא נמצאה נפש אלא מתחם קטן בצורת חצי גורן לישיבה ולימוד תורה.
יש מעשים שאדם עושה שמשמעותם אינה תלויה בזמן, היא הופכת לנצחית. מבחן הזמן פה בבית שערים מוכיח את זה. אנשים רבים שעשו מאמצים על מנת להיקבר סמוך לרבי יהודה הנשיא השאירו אחריהם נפש בלבד, מצבה, ארון קבורה, חריטת מנורה. מעבר למונומנטים, האנשים עצמם בוודאי השאירו נקודות של נצחיות בלבבות בני משפחתם, מעשים שעוררו בילדיהם השראה, רגעים שהיו משמעותיים והותירו חותם בחיי ילדיהם. רגעים לא מפורסמים שהשפעתם עברה במעשים קטנים מדור לדור. שמו של רבי יהודה הנשיא ומפעלו לא נחקק באבן אבל נשאר חקוק בליבם, זכרונם ומעשיהם של רבים. הזיהוי של המערה אינו ודאי, אך כל אדם המגיע לבית שערים שומע על רבי יהודה הנשיא ופועלו.
רבי יהודה הנשיא היה עשיר מופלג, אולם יחד עם זאת עניו, ולקראת מותו העיד על עצמו, שלא נגע בעושרו לטובת עצמו כלל. לקראת סוף חייו חלה ועבר לגור בציפורי, שאווירה מבריא, אולם ביקש להיקבר בעיר הולדתו בית שערים. כאשר נפטר היה זה יום שישי, והגמרא מספרת, כי מסע הלוויתו עבר בשמונה עשר בתי כנסת "ותלה להם היום עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית של מים ומדליק לו את הנר" (כתובות, קג, ב). השמש המתינה על מנת לאפשר את מסע הלוויתו של רבי יהודה הנשיא בכל הכבוד הראוי לו.
אם כן מאיפה מגיע הרצון לעשות נפשות לצדיקים? האם אנו מנסים להיתלות במצבות משום שאנחנו מתגעגעים כל כך, רוצים משהו לגעת בו, ללטף, לאחוז? הרצון הזה שמתעורר לאחר המוות מעלה שאלה על החיים, האם ניתן לאחוז בהם?
כאן מסתיים סיורנו.
הגמרא כבר התייחסה להנצחה. המתח אינו מתח חדש – האם להנציח בחומר או שמא רעיונותיו ומעשיו של האדם הם אלה שמשמרים אותו בזיכרון? שאלה זו אינה שאלה תיאורטית בלבד, אלא שאלה שאליה נדרשים אנשים העוסקים בכספי ציבור והקדשתם למבני אנדרטאות, ולחילופין, מחנכים המלמדים את דבריהם של אותם אנשים שעברו מן העולם.
"תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן" (ירושלמי, שקלים, פרק ב הלכה ה).
הקטעים המופיעים להלן עוסקים במצבות וזיכרון לאור הגמרא שלעיל. הראשון הינו קטע בשם 'מצבות זיכרון' מאת משה לייב ליליינבלום, ממקימי תנועת חובבי ציון ומהוגי הדעות הציונים הראשונים, והשני – מאת האדריכל דוד קאסוטו.
1. "מצבות זכרון הוקמו בימים הקדמונים הרבה מאוד על ידי אנשים שונים או לעצמם או לאחרים לעשות שם להם. לפי דברי תורתנו החל המנהג הזה תיכף אחרי בריאת העולם, וקין, בן האדם הראשון, בנה עיר ויקרא שמה כשם בנו "חנוך"… כמוהו עשו מלכי מצרים, אשר בנו את כל מיני הפיראמידים לעשות להם על ידיהם שם עולם; נובח ויאיר לכדו ערים וכפרים ויקראו אותם על שמם, אבשלום הציב לו יד בחייו, עמרי קרא את שם העיר שבנה בשם 'שמרון' על שם אדוני ההר 'שמר'; ועוד נשארו לנו בכתבי-הקדש "מגדל חננאל ושער חננאל". כן עשה הורדוס, אדומי על פי מחצבתו ורומי ברוחו, ויבנה ערים ומגדלים בשמות אביו ואחיו ובשם כל העריצים אשר החניף להם. היונים והרומיים בנו מצבות מפוארות להאלים ובני-האלים, אך מטרתם היתה לא לעשות שם עולם לבני אלמות, אלא למלא תאותם להתהדר בכל האפשר בפסילים מחוטבים ובחרושת-המעשה. מהם ראו בני אירופא ויקימו מצבות לגבוריהם, ובימים האחרונים, בשעה שגם מעלת איזו חכמים נתעלתה בעיני היותר נבונים למעלת גבורי המלחמה, החלו להציב מצבות לשם חכמים ידועים או לקרוא על שמם איזו רחובות.
אנו, שאין לנו בכל כדור הארץ אפילו אמה אחת להקים עליה מצבת-זכרון להאנשים שאנו רוצים בכבודם, ובכל מיליוני הערים אין לנו גם רחוב אחד לקרוא אותו על שם חכמינו, התחכמנו להציב בתי-חסד ובתי-מקרא במקום מצבות זכרון. אם מותר לנו לצאת ידי חובת הסעודה השלישית בשבת בדברי תורה, למה לא נצא ידי חובת מצבת זכרון בבית-חסד ובבית-מקרא?
אבל הקדמונים לא היה להם שום מושג מן ההיסטוריא. אילו היתה לאבשלום ידיעה כל-שהיא כי שמו ישאר לנצח נצחים כבן סורר ומורה, הקם להרוג את אביו, וכי הדבר הזה יהיה ידוע תמיד מסוף העולם ועד סופו – לא היה נואל להציב לו יד רעועה אשר זה אלפי שנים נמחתה מן הארץ. כן נמחתה מן הארץ העיר אנטיפטרס, שבנה הורדוס לשם אביו, מגדל פיזיאל שבנה לשם אחיו, ואלמלא דברי-הימים לא היינו יודעים גם את מציאותם של אביו ואחיו בזמן העבר.
את זה ידע היטב 'עם הספר'. לא העמיד פיראמידים ברפידים או אפילו בירושלים לזכר מלחמת עמלק, אבל נצטוה: "כתוב זאת זכרון בספר", לפני הזכרון הגדול הזה כל מצבת זכרון אחרת איננה אפילו כגרגיר חול לפני הר גדול. כן אמרו גם חז"ל: "אין עושין נפשות (מצבות) לצדיקים שדבריהם הם זכרונם".
2. "אין עושים נפשות לצדיקים; דבריהם הם זכרונם" (ירושלמי, שקלים מז א). מאמר זה של חז"ל ממצה את הגישה בעם ישראל כלפי הנפש, היא המצבה. אמנם בצדיקים שיצרו רבות בחייהם הכתוב מדבר, אך הגישה העקרונית הנלמדת מן הפסוק מוכיחה, כי המצבות, העומדות לזיכרון כל אחד מישראל, הנן מצבות אבסטרקטיות, המבטאות מופת. מכללא אתה שומע, כי משמעותה של ההנצחה הנה הזיכרון – ולא הפולחן, המופת לרבים – ולא ההערצה לשמה.
הזיכרון הנו מושג בסיסי בחשיבה היהודית. הוא כורח קיומי של עם קטן, שאינו יכול להרשות לעצמו שכחה. הוא ששמר על קיומנו מאותו רגע רחוק, שבו זינב עמלק בנכשלים; ולאחר שנלחמנו בו עד חורמה, נצטווינו: "לא תשכח!"
אכן, הזיכרון הוא מרכיב הכרחי בהישרדותנו, ואין מטרתו הערצה והקדשה. עם זאת, בהופכו מופת ודרך הוא מקרב ללבנו את נשוא הזיכרון, ולנו הזכות והחובה לעורר את הכלל לזכור. ואם בזכות זיכרונם של הנופלים נשרוד לא כיחידים בלבד אלא כחברה ראויה – הרי שבאותו מופת זיכונו.
היגון והשכול הם נחלת הקרובים ביותר וחלק מצנעת הפרט. בניגוד להם חייב הזיכרון להיות נחלת החברה כולה ולהוות חלק מן הזיכרון הקולקטיבי של העם כולו.
בין הנופלים רבות היו הדעות ורבות העמדות; אך המשותף לכולם, בצד גורלם, הייתה ההכרה והמשאלה שמדינת ישראל תוסיף להתקיים. ללא ספק דימה כל אחד מהם בנפשו עתיד שונה לאותה מדינה, אך כולם אהבוה ומסרו נפשם עליה. אהבה זו, שליכדה את הרחוקים ואיחדה את בעלי הדעות השונות, היא המסר המשותף, שאתרי הנצחה מעבירים אלינו. אנדרטה החסרה מסר עקרוני זה אינה מבטאת את המופת של הנופלים, ומוטב לה שלא נבנתה.
רב האנדרטאות הוקמו לזכר צעירים, שלא הותירו אחריהם מורשת רוחנית; אולם מעשיהם מדברים יותר מאלף רעיונות. וכך נוכל לשנות מעט מן הפסוק שלעיל ולומר: "אין עושים נפשות לצדיקים; מעשיהם הם זיכרונם". טבעו של מעשה שאינו נשמע, כשם שנשמעים דברים. לפיכך שומה עלינו, החיים, לתרגם את מעשי גבורתם של הנופלים לסימנים ולאותות כדי שיוודעו, והמצבה היא אחת הדרכים לכך. בגלל חומריותה חביבה דרך זו על המנציחים, ודווקא משום כך חלה עלינו חובת הזהירות שלא תיהפך למטרה – במקום להיות אמצעי; ושתבטא רעיון מופשט ככל האפשר – ולא תיתן ביטוי גשמי חסר-רוח, שיחטיא את מטרתה.
בימי קדם הייתה המצבה סמל לפולחן זר ונדונה להרס וניתוץ: "וישברו המצבות ויגדעו האשרים" (דברי הימים ב לא א); אולם מצבה כציון וכעדות הייתה מקובלת ורצויה: "וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה" (בראשית כח יח). האבן היא עדות ותנאי: "אם יהיה אלהים עמדי… ושבתי בשלום אל-בית אבי…והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים…" (שם, שם כב). לא האבן היא יעד הפולחן; בית אלוהים יוקם אם יתמלא התנאי, והאבן היא עדות להתניה…. אבן המצבה בישראל איננה, אם כן, מקום פולחן – אלא סמל מופשט, אזכור ועדות, הן לשעה והן לדורות.
נחתום בדבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק המבשר לנו שאין המוות איום הבא להשכיח אותנו אלא מעבר למקום אחר, לצורת קיום שונה:
"המוות הוא חזיון שווא, טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם."
(שמונה קבצים, קובץ ח' כג)