לטייל בדרכו

דרכי נֹעם – לזכרו של נֹעם מאירסון

נחל כזיב – ממצפה מונפורט לחניון זיתים

עקבות אדם בנחל כזיב

מאת: אור אליאסיאן
02/02/2014
עודכן: 01/06/2023

תוצאות חיפוש

קרדיט תמונה: אושרי חזאזי

מה בסביבה

הגליל העליון מחולק לשלושה חלקים, ואנו מצויים בחלקו המערבי המורכב משלוחות ונחלים. נחל כזיב הוא גדול נחלי הגליל המערבי, ותחילת ניקוזו בגוש הרי מירון. הנחל מתחתר לאורך 20 ק"מ ולאורכו נובעים מספר מעיינות, בניהם עין זיו שנשאב ברובו על ידי מקורות. השם אכזיב מוזכר בתנ"ך כחלק מנחלת שבט אשר, ואכן בסמוך לשפך הנחל נמצא תל מקראי המיוחס ליישוב העתיק.

מאפיינים

משך המסלול

5 שעות

אורך המסלול

6 ק"מ

לטייל בזמן

טו בשבט / יום העצמאות

מפה

2

עונות

כל עונות השנה

דרגת קושי

משפחה

אזור בארץ

גליל - גליל עליון

מסלול רטוב הכולל הליכה במים, לכן רצוי להצטייד בלבוש מתאים וכן בנעליים המותאמות להליכה במים. לאחר גשם יש סכנת החלקה. באביב ובסתיו המסלול עלול להיות עמוס בקבוצות ובמטיילים רבים. עם הירידה לנחל ישנם שיבושים בקליטה הסלולרית.

הדרך אל הטבע

הוראות הגעה בווייז:
נקודת התחלה – מצפור מונפורט

נקודת סיום – חניון הזיתים

המסלול אינו מעגלי. להשארת רכב בסוף המסלול נמשיך על הכביש הטבעתי עוד 2 ק"מ על פי השילוט עד לחניון הזיתים. 

  • לסיפור הדרך
  • למפת המסלול

סיפור דרך

לאחר חניית הרכב, נתקדם אל עבר תצפית המונפורט המסומנת בסימון שבילים אדום. לפני שנרד בשביל האדום אל ערוץ הנחל, נעצור בתצפית המסודרת אל עבר מבצר המונפורט. הירידה לנחל חשופה לשמש ומעט תלולה, ועל כן חשוב להיזהר. עם סיום הירידה נמשיך בדרך עפר ירוקה ונתקדם מזרחה (ימינה) בתוך ערוץ הנחל. הדרך חוצה את הנחל מספר פעמים, ולכן מומלץ להגיע עם נעליים המיועדות למים. נמשיך בשביל עד לפגישתו עם טחנת קמח. המסלול עובר בין עצי חורש ומפלונים ובשדרת עצי דולב מרשימים. לאחר כ-1.5 ק"מ הליכה מהמבצר נפגוש סימון שחור העולה אל הישוב גורן, אך אנו נמשיך ללכת עם הסימון הירוק 1.5 ק"מ נוספים עד לעין טמיר (בדרך נחלוף על פני פיצול שבילים כששביל שחור עולה ממנו לימין אל מצפה הילה). מעין טמיר נעלה עם הסימון הכחול צפונה, בעליה תלולה וחשופה, אל חניון זיתים שם נסיים את טיולנו.

מפת המסלול

סימני דרך

תחנה 1 תצפית מצפה מונפורט

מבצר מונפורט

תצפית מצפה מונפורט

צילום: אושרי חזאזי

המסלול שלנו מתחיל בתצפית יפיפייה אל מבצר המונפורט. לאחר שנחנה את הרכב נתקדם בשביל הסלול על פי השילוט והסימון האדום אל עבר התצפית.

בתחנה הראשונה, אנו פוגשים את מבצר המונפור, שיהיה טביעת רגלו הראשונה והמרשימה ביותר של האדם בנחל כזיב.

המבצר שלפנינו נבנה במהלך ימי הביניים, וכדרכם של מבנים רבים בא"י, גם הוא עבר תהליכים חוזרים ונשנים של בנייה והרס כתוצאה מחילופי השלטון השונים.

השרידים הקדומים ביותר שנתגלו במבצר הם התקופה הרומית – חרסים ומטבעות שונים, וכן אבנים שככל הנראה סותתו ונחצבו בימי בית שני. אולם שיא תפארתו של המבצר היה בימי שלטונם הראשון של הצלבנים בתחילת המאה ה-11, אז שימש כחווה חקלאית. במרוצת השנים הפכה החווה למקום מרכזי ובזכות תרומות רבות פוארה ובוצרה. עם כיבושו של צאלח א-דין המוסלמי, נפגע מעט המבצר, אך בשל ריחוקו מהגבול לא ייחסו לו המוסלמים חשיבות מרובה.

עם כינון ממלכת הצלבנים השנייה, שעכו הייתה בירתה, זכה המבצר לעדנה בשל קרבתו לעיר. המסדר הטבטוני, שגורש מעכו עקב סכסוכים עם מסדרים אחרים, השתלט על המבצר, שיפץ אותו והטמין בו את הארכיון הגדול שהיה ברשותו ואוצרות רבים. בשנת 1266 בייברס הממלוכי החל בכיבוש הארץ. הוא נכשל בניסיונו הראשון לכבוש את המבצר. חמש שנים מאוחר יותר, לאחר שכבש את מרבית הארץ ומבצרי הגליל, הוא צר על המבצר והכניע את הטבטונים. בייברס אפשר לאבירי המבצר לסגת לעכו עם אוצרותיהם וארכיונם. הוא הרס את המבצר בכדי למנוע חזרה אפשרית של הצלבנים אליו. הארכיון הטבטוני הגיע לבסוף לאוסטריה, וכיום הוא משמש כעדות מופלאה וחשובה ביותר על אודות הצלבנים.

עם ראשית הציונות וביסוס היישוב היהודי בארץ ישראל החלו אנשים משני צִדי המתרס – הערבי והיהודי כאחד להשוות בין הציונות לצלבנות. הצלבנים הגיעו ארצה ממניע דתי – שחרור הארץ מידי הכופרים המוסלמים, ובדומה להם שבו היהודים גם הם אל ארצם מתוך מטרה רוחנית ולא מתוך מניע רציונלי גרידא. דמיון נוסף שניתן לראות בין שתי התנועות היא ניסיונן לכונן מדינה מערבית בלב אזור מזרחי. הצלבנים עסקו רבות בשאלה כיצד ניתן להקים ממלכה נוצרית עצמאית, חזקה מספיק שתוכל להתקיים בלב אזור מוסלמי עוין.  כפי שכבר צוין, הצלבנים הפכו להיות אפיזודה קטנה בהיסטוריה הארוכה של א"י. בעצם השוואת הציונות לצלבנים טענו ערביי הארץ שסופה של הציונות לגווע בקרוב ולחלוף מן העולם, כפי שנעלמו הצלבנים.

גבריאל תירוש, המורה הצעיר מספרו של יצחק שלו 'פרשת גבריאל תירוש' לוקח את תלמידיו לסיור לימודי במבצר המונפורט בשנות השלושים של המאה העשרים. כאשר דן, אחד מהתלמידים, שואל את מר תירוש האם כדאי להשוות את יחסי הערבים והצלבנים ליחסים הקיימים היום בין הערבים לבין הישוב העברי, עונה לו תירוש : "אם כדאי להשוות, שואל אתה ?… והרי חייבים אנו להשוות ! הכרח הוא ללמוד לקח אם רוצים אנו לא לחזור על אותן הטעויות ולהישמד באותה צורה." (עמוד 26)

עוד בטרם נכתבה דמותו של מר תירוש, כתב ההיסטוריון שמואל אושיסקין בהקדמה לספרו 'מערב במזרח: תולדות הצלבנים בארץ ישראל' : "מסעי הצלב נכשלו ושריד ופליט לא נשאר ממלכות הצלבנים, אולם עובדה זו מגדילה יותר את הצורך לעיין בתולדותיהם למען בחון מסות הכישלון וגורמיו למען דעת איך להימנע מאותן שגיאות שהביאו לתוצאות כה רבות ומכריעות"

בקטעים האלו, ניתן לראות שגם הציונים השתמשו בהשוואה בין התנועות, אך ההשוואה נעשתה כדי להפיק לקח מהסיפור הצלבני.

על אף הדמיון הרב חשוב לזכור שהצלבנים יצאו לשחרר את הקבר הקדוש מידי 'הכופרים', ומצאו את עצמם מתיישבים, מתערים בסביבה באורח חלקי ומקימים ממלכה. הציונות נולדה במטרה לבנות ולהקים מולדת חדשה-ישנה, ועסקה פחות בהשגת שליטה על מקומות קדושים. הצלבנים מעולם לא השיגו עליונות צבאית-אסטרטגית משמעותית על המוסלמים, לעומת מדינת ישראל של שנות האלפיים שהיא מעצמה צבאית (ויש להניח שגם גרעינית) בעלת עליונות צבאית על האויבים שמסביבה.

בראשית המאה ה-19, ההשוואה בין הציונות לצלבנות ופרשנותה הסעירה לבבות רבים; כיום לאחר יותר מ-60 שנות עצמאות ובטחון צבאי, ההשוואה נדמית לנו כמעט ולא רלוונטית. אבל אולי דווקא עכשיו, מתוך בטחוננו הגדול בחוזקנו, עלינו לשאול האם עמדנו במבחן? מה הם המעשים שמבטיחים את קיומנו בשישים השנים הבאות? וכיצד ישמשו אתרינו הלאומיים כאתרי מורשת אקטואליים ופעילים ולא כמצודה חרבה ועזובה?

עם הרוח
close

בקטע זה, מציע אברהם בורג תשובה קצת אחרת לשאלה מדוע נעלמו הצלבנים מא"י.

 למה הצלבנים לא השתרשו בארץ?/ אברהם בורג

שבתהרביעי ביולי 1187 חם בגליל התחתון, וחם הרבה יותר בקרני חיטין. קיץ ישראלי צורב.

צבאות הצלבנים נערכים ל'אם המלחמות' – הקרב המכריע בינם לבין צבאותיו של סלאח אדין.

הצלבנים חמושים ומפחידים, שריוניהם בוהקים בשמש הקיצית הנוראה. הסוסים עטופים גם הם, מהפרסות עד האוזניים, מוגנים כביכול מפני פגיעתם הרעה של החיצים המוסלמים.

הלוחמים האירופאים הזיעו בתוך השריוןהתענו והתייבשו,  וסלאח אדין הממולח והאכזרי עוד יבעיר את קש השדות תחת רגליהם.

בערבו של יום הוכרע הקרב,  והדי תבוסת האורחים מאירופה מהדהדים ברחבי המזרח התיכון עד ימינו אלה.

מאז ועד היום נכתבו מאות מאמרים, תיאוריות והסברים לתבוסתם האיומה של הצלבנים, אך הנה הסבר קטן נוסף: הצלבנים הפסידו כיוון שלא טרחו לצאת ולטייל ברחבי ישראל!!!

הצלבנים לא הכירו את הארץ. הם העדיפו את המבצרים הסגורים והמעופשים על פני מרחבי השדות והכרת הסביבה. הם לא ידעו היכן מקורות המים. הם לא הבינו את שפת הקוץ שהובער תחת רגליהם. כי מקור הקוץ בא מאותה מילה שממנה בא הקיץ ובא הקץ. כי הקוץ הוא קצה הפרח, והקיץ הוא קצה השנה, והם לא יודעים את שיודעים אנחנו – שגם בתוך הקוץ טמון הזרע של העונה הבאה. לפעמים הוא נישא ברוח כמו סבא טוב, ולעיתים הוא קודח עצמו בתוך האדמה, כמו מקור החסידה. אבל הוא לעולם, לעולם אינו מאבד את התקווה.

כי הטבע כולו שלנו, וכדי שנהיה אנחנו שלו, אנחנו צריכים לטייל בו. (מוסף הארץ, 24.5.94)

תחנה 2 טחנת הקמח

טחנת הקמח

טחנת הקמח

צילום: ידידיה יוסף

נרד בשביל האדום אל ערוץ הנחל.  הירידה מעט תלולה, ועל כן חשוב להיזהר.
עם סיום הירידה נמשיך בדרך עפר ירוקה ונתקדם מזרחה בתוך ערוץ הנחל. הדרך חוצה את הנחל מספר פעמים, עד לפגישתה עם טחנת קמח, שהיא התחנה השנייה שלנו.

בתחנה הזאת נוכל לראות כיצד השתמש האדם בחוכמה במשאבי הטבע בכדי להגביר את תפוקת היצורת החקלאית שלו.
בשל האקלים הים תיכוני בארצנו, לא ניתן לשמר קמח לאורך זמן מבלי שיתעפש, ולכן יש צורך בטחנות קמח הפועלות לאורך כל השנה. בניגוד לכך, באירופה, שבה יכולת השימור גבוהה, הסתפקו בטחנות הפועלות בחורף בלבד בעזרת כוח הרוח. מרבית טחנות הקמח בארץ נבנו בתקופה העות'מאנית והופעלו בעזרת כוח זרימת המים בנחלי האיתן. נחל כזיב משופע בטחנות רבות, כך גם נחל עמוד שאף מכונה 'ואדי טווחין' על שם הטחנות הרבות הפזורות בו.
טחנות הקמח משתמשות בכוח המים בכדי לסובב את גלגל הכפות. גלגל זה מחובר לאבן הרכב (האבן העליונה באבני הריחיים) בעזרת עמוד. אבן הרכב מסתובבת על אבן השכב, וטוחנת את החיטה לקמח.
יש שני סוגים של מבני טחנות – מִגלש וארובה. המִגלש היא הגלגול הראשוני של הטחנות, והארובה היא שכלולה.
בתחנת מִגלש, הובלו המים בתעלות אל מבנה טחנת הקמח. בתוך המבנה עברו המים במגלש אבן, שחלקו העליון רחב וחלק התחתון צר כדי להגביר את עוצמת הזרם, וסובבו את גלגל הכפות.
בטחנת ארובה, הרווחת יותר בארץ,  הועלו המים בסמוך לטחנה בעזרת סיפון או גיחון (חוק כלים שלובים)  אל ארובה. הארובה הייתה מעין מגדל חלול במבנה הטחנה, עם נקב בתחתיתו. המים פרצו מן הנקב אל עבר גלגל הכפות בעזרת כוח הכבידה. ככל שפתח הארובה היה צר יותר, כך גברה עוצמת הזרם.
הטחנות האלו היו בנויות בשתי קומות  – בקומה העליונה מוקמו אבני הריחיים, ובקומת הקרקע פרצו המים והמשיכו לזרום בחזרה אל הנחל.

טחנות הקמח שימשו את החקלאים השונים לצריכה פרטית. כל חקלאי הביא את גידוליו ותמורת מס טחינה טחן את החיטה לקמח.
עם המצאת הקיטור החלו טחנות הקמח ההידראוליות להינטש. מעבר זה הינו אחד מיני רבים המסמלים את המהפכה התעשייתית שהביאה לשינוי מרחיק לכת בעולמם של בני האדם.
המהפכה התעשייתית, כשמה כן היא, המעבר מחברה חקלאית (כלכלכה המבוססת על אדם ובהמה העובדים בשדה) אל חברה המושתת על מפעלים ומקצועות חופשיים.
המצאת הקיטור והחשמל אפשרו שימוש באנרגיה חדשה שהחליפה את בני האדם. המהפכה יצרה שינויים חברתיים וכלכליים גדולים.
מייצור פרטי עברה החברה לייצור תעשייתי, כללי ורחב. איכות החיים ותוחלתם עלתה, שפירושה צריכה מוגברת וזולה יותר של מזון, ביגוד ואף מותרות.
המעבר לצריכה מוגברת יצר בתהליך ארוך שנים פגיעה גדולה וממושכת בטבע. מחקלאות הצומחת מתוך האדמה ומתחשבת במצבה, החלו לקיים חקלאות כלכלית גרידא, שתוצרתה בחלקה מגיעה לצלחתנו אך רובה נועדה לפיתוח תעשיית הטקסטיל, הבשר והחלב. בתחנה הבאה נעסוק בפגיעה במשאב המים, בעקבות צריכתנו המוגברת.
לסיכום, ניתן לראות כי עד למהפכה התעשייתית ניצל האדם את הטבע לצרכיו האישיים, כמעט מבלי לפגוע בו כלל. אולם עם המהפכה התעשייתית והתגברות הצריכה ניצול המשאבי הטבע ע"י האדם הלך וגדל עד לפגיעה הרבה שלה אנו עדים היום בכמות הזרימה בנחלים, הידלדלות המגוון הביולוגי וזיהום האוויר.
בתחנות הבאות ננסה להבין את משמעות הפגיעה הזאת, ואת הדרכים האפשריות לתיקונה.

תחנה 3 שדרת עצי הדולב

עצי דולב מזרחי

שדרת עצי הדולב

צילום: שלומי שטרית Pikiwiki Israel

נמשיך בהליכה על השביל המסומן ירוק, ונעבור בשדרה מרשימה של עצי דולב, ניתן לנוח בצלם ולשכשך רגלים במים.

הדולב המזרחי הוא עץ גדול במיוחד. הוא גדל על גדות הנחלים ויכול להגיע לגובה של כ-25 מטרים. ישראל משמשת כגבול תפוצתו הדרומית. בשל עליו המשוננים רבים נוטים לבלבלו עם עצי האדר ('מייפל' הלעז) המוכרים מדגלה של קנדה וכמקורו של סירופ המייפל. פריו של הדולב הוא מעין כדור קיפודי עם קוצים. ניתן לפגוש אותו בנחלי הגליל האיתנים. על אף היותו נדיר באזור אין הוא נחשב לפריט נכחד.

שמו של הדולב מוזכר כבר בתלמוד הירושלמי והשתמר אף בשפה הערבית. יש המזהים אותו עם עץ הערמון המקראי. עליו משמשים לריפוי כוויות, וקליפתו ופריו לריפוי עקיצת עקרב והכשת נחש.

הדולב שייך לקבוצת צמחיית הנחלים כמו הפטל הקדוש, הנענע המשובלת, עצי התאנה, הקנה המצוי ועוד רבים אחרים.

כאמור, המהפכה התעשייתית הביאה שינוי גדול ומבורך לעולם, אך בתוכה טמונים כמה מוקשים שיש לתת עליהם את הדעת. מאחר ואנו מטיילים בנחל, נעסוק בצריכת מים בעת המודרנית.

ארץ ישראל נמצאת בחלקה הצפוני של רצועת המדבריות העולמית, מחצית משטחה מדברי ובשל כך כמות המשקעים הממוצעת בה נמוכה ולא מספיקה לגודל האוכלוסייה. מקור המים הטבעי העיקרי במדינת ישראל הוא הכנרת; מקורות חשובים נוספים הם האקוויפרים השונים, שהם מאגרי מי תהום תת קרקעיים.

עם קום המדינה והכוונה לפתח את הנגב הוחלט להקים את המוביל הארצי. המוביל הארצי הוא צינור מים המחבר ומאחד את מקורות המים בישראל הכנרת והאקוויפרים ומוליך מים אל הנגב והאיזורים הצחיחים יותר. לאחר השלמתו מדינת ישראל רושתה במערכת מים מתקדמת לשעתה. נכון ל2021 צריכת המים הממוצעת לנפש בישראל היא 72 מ"ק בשנה. אדם בישראל צורך כ-200 ליטר בממוצע ביום, דהיינו 130 בקבוקים של 1.5 ליטר ביום!

תארו לכם, שהיינו צריכים בכל יום לרדת לנחל, בירידה החדה שבה ירדתם, ולמלא את מספר הבקבוקים הללו ולעלות איתם בחזרה אל ביתנו.

גם צריכת מזון מעובד משאירה אחריה 'water footprint'  (טביעת רגל מימית). לדוגמה, כדי לייצר קילו אחד של תפוזים נדרשים 500 ליטר מים. לייצור קילו אחד של חלב נדרשים 1000 ליטרים מים. המזון המעובד שצורך את כמות המים הגדולה ביותר הוא הבשר, ובכדי לייצר 1 ק"ג בשר נדרשים לא פחות מ-15,500 ליטרים של מים.

כדי לעמוד במכסת המים הגבוהה מנצל העולם בכלל וישראל בפרט את משאבי המים בצורה מוגברת ולעיתים בלתי מבוקרת. כתוצאה מהשאיבות הרבות נוצרה המלחה של אקוויפר החוף ונחלים רבים יובשו כמעט לחלוטין. גם נחל כזיב השופע נפגע מכך, ונביעתיו נתפסו על ידי 'מקורות'. ובאשר לעצי הדולב – בעבר צמחו עצי הדולב לכל אורך אפיק הנחל, אך כתוצאה משאיבת נביעת עין זיו, אחד ממקורות המים העיקרים של הנחל, יובש החלק המזרחי של השדרה.

הצלת עצי הדולב עמדה במרכז המאבק של הגופים הירוקים להשבת המים לנחל, וכך לאחר מאבק קשה וזיהום הנחל על ידי ביוב יישובי הסביבה, הוחלט ב-2006 על צמצום השאיבה והזרמת 100 מ"ק מים בשעה לנחל בכדי לשמור על צמחייתו הייחודית.

המאבק סימל את שינוי דרך החשיבה בישראל. החלה לפעפע ההבנה שלמדינה יש אחריות על הטבע ומשאביו. על המדינה לדאוג לשמור על הטבע ונופיו וכן להשתמש במשאביו בצורה מושכלת ונכונה. בנוסף לכך הצליחו הגופים הירוקים להחדיר לתודעה שגם לטבע יש זכות טבעית על המים, ועליונות האדם המודרני לא שוללת אותה ממנו.

עם הרוח
close

להלן כמה מספרים על צריכת מים ביתית ליום (למשפחה ממוצעת):

הדחת אסלה: 45–55 ליטר, שהם 33.5 בקבוקי ליטר וחצי

מקלחת: 40 ליטר, שהם 26.5 בקבוקי ליטר וחצי

אמבטיה: 120 ליטר, שהם 80 בקבוקי ליטר וחצי

כביסה: 60–120 ליטר, שהם 40-80 בקבוקי ליטר וחצי

סה"כ: 190 בקבוקי ליטר וחצי, בכל יום!

 

הנחל השותק

מקור לא ידוע. על פי 'העץ הנדיב'

פעם אחת היה נחל, והוא אהב ילד קטן אחד.

כל יום הילד היה בא ושמח בנחל.

משכשך רגליו במים הזכים,

מקפץ בין חלוקי הנחל,

בונה 'סכר' ומשיט סירות מעלים יבשים.

הילד אהב את הנחל.

והנחל אהב מאוד את הילד.

כשהילד התעייף היה נח בצל,

מקשיב לקולות המים המפכים,

וכשהיה רעב היה מדליק מדורה וצולה תפו"א ומרשמלו.

הילד אהב את הנחל מאוד.

וגם אם לפעמים השאיר לכלוך או אפר מדורות,

עדיין אהב הנחל את הילד מאוד מאוד.

והנחל היה מאושר.

אך הזמן חלף לו,

והילד הלך וגדל.

ולעיתים קרובות הנחל נשאר לבד.

ואז יום אחד הילד בא אל הנחל,

והנחל אמר: "בוא ילד, שחק בנחל! תשיט סירות מעלים יבשים ותהיה מאושר."

אך הילד אמר: "אני גדול מדי בשביל להשיט סירות!!

אני רוצה כסף! יש לך לתת לי כסף?"

"אין לי כסף", אמר הנחל בעצב, "יש לי רק דגיםקח את הדגים ומכור אותם, כך יהיה לך כסף ותהיה מאושר."

והילד פרש רשתות ודג את הדגים

והנחל היה מאושר.

אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן.

ואזכשהוא חזר, הנחל כלכך שמח שבקושי הצליח לדבר:

"בוא ילד, בוא וקפוץ בין חלוקי הנחל, בוא ותקשיב לקול המים המפכים."

"אני מבוגר בשביל לדלגועסוק מדי בשביל לשבת ולהקשיבאני רוצה להיות תעשיין מצליח

ובשביל זה אני צריך מים, יש לך לתת לי מים?"

"קח את המים שלי", אמר הנחל, "השתמש במים שלי ותהיה מאושר".

והילד בנה משאבות ושאב את מי הנחל.

והנחל היה מאושר.

אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן,

והנחל היה עצוב.

ואזיום אחד, הילד חזר והנחל רעד מרוב שמחה.

"בוא ילד, בוא לשחק איתי ולנוח על ידי".

"אני מבוגר מדי ומודאג בשביל לשחק", השיב הילד.

"אני מצטער, לא נותר לי דבר לתת לך, המים מעטים אצלי, אני סתם אפיק שחציו חרב, הלוואי ויכולתי לתת לך משהו."

"אני לא צריך הרבהאמר הילד, "רק מקום שאליו אוכל לשפוך את מי הביוב של המפעל שלי. האם אוכל לשפוך את הביוב אליך?"

והילד חיבר את צינורות הביוב והזרים את כל השפכים המזוהמים לנחל

והנחל שתק.

תחנה 4 עין טמיר

עין טמיר

עין טמיר

צילום: אושרי חזאזי

נמשיך ללכת לאורך אפיק הנחל בסימון הירוק. נחלוף על סימון שחור העולה ימינה אל עבר היישוב מצפה הילה, עד שנגיע לעין טמיר. קל להבחין בעין טמיר מכיוון שבאזור הזה יש בריכות סלעיות רבות. זוהי נקודה מעולה לעצירה ולשכשוך. בנקודה זו, בצידו הדרומי של הנחל יש נִקבה, אמנם הכניסה אליה צרה אבל בהמשך היא מתרחבת. ההליכה בתוך המים בנקבה היא חוויה נהדרת. בסוף הנקבה מגיעים למבוי סתום וחוזרים בחזרה לפתח. לא לשכוח את הפנס.

עין טמיר נובע ישירות מתוך סלע הגיר. הנקבה החצובה בידי אדם נועדה להגביר את קצב שפיעתו. גם הנביעה הזאת עמדה בפני סכנת שאיבה אך ניצלה ברגע האחרון.

נחל כזיב מקבל את מימיו מימי הגשמים, הוא המנקז המערבי של גוש הרי מירון, וכן ממספר נביעות לכל אורכו. השתים החשובות שבהן – עין זיו ועין חרדלית, נשאבות בידי מקורות, ושתיים קטנות יותר נובעות לרווחת הנחל – עין טמיר ועין ברתות.

בחודש מאי-יוני, השושן הצחור הנדיר פורח במצוקים סביב הנביעה. ניתן להגיע אליו דרך השביל השחור העולה למצפה הילה, לאחר הליכה של כ-1/2 ק"מ בשביל השחור נבחין בפניה ימינה אל שביל כחול. ההליכה בשביל מאריכה את המסלול ב-1.5 ק"מ, הוא מוביל אל עבר תצפית יפה לנחל ובהמשך חובר למסלול השחור. בצדי השביל ניתן לחזות בפריחתו של השושן הצחור.

עם הרוח
close

המעייןאנטואן דהסנט אכזופרי

"שלום", אמר הנסיך הקטן

"שלום", השיב הרוכל

רוכל זה עסק במכירת גלולות משובחות המרוות את הצימאון, כל הבולע גלולה אחת לשבוע

אינו זקוק עוד לשתייה.

"למה אתה מוכר זאת?" שאל הנסיך הקטן.

"גלולות אלה", הסביר הרוכל "מאפשרות חיסכון ניכר בזמן, מומחים חישבו ומצאו כי בדרך

זו אפשר לחסוך חמישים ושלוש דקות בשבוע".

"וכי מה עושים בחמישים ושלוש דקות אלו?"

"יכול אתה לעשות בהם ככל העולה על רוחך."

"אני כשלעצמי", אמר הנסיך הקטן בליבו, " אילו היו לי חמישים ושלוש דקות פנויות,

הייתי הולך בנחת אל המעיין".

(מתוך 'הנסיך הקטן')

תחנה 5 מכלאת אקלום יחמורים

מכלאת היחמורים

מכלאת אקלום יחמורים

צילום: ידידיה יוסף

לאחר הרחצה בעין טמיר, נתחיל לעלות בסימון הכחול אל עבר סיום המסלול שלנו. במהלך העליה בשביל ניתן יהיה להבחין בגדר, גדר זאת הינה חלק ממכלאת אקלום של יחמורים. העלייה תלולה וחשופה לשמש.

היחמור זכה לשמו בזכות צבעו האדום (חמרא בארמית 'אדום'). הוא מוזכר כבר בתנ"ך בתור חיה כשרה, ואף הועלה על שולחנו של שלמה המלך: "עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים"  (מלכים א' ה:ג)

היחמור הפרסי היה נפוץ בכרמל ובגליל אך נכחד בשלהי המאה ה-19. אברהם יפה, ראש רשות הטבע והגנים, החליט בשנות ה-70 להשיב את היחמורים לארץ. באותה העת חי העדר הגדול ביותר של יחמורים באיראן. סָגָת הבאת היחמורים לישראל דמתה למבצע צבאי.

בשנת 1975 הגיע לישראל אחיו של השאה האירני, הנסיך עבדול, בכדי לצוד יעל בעל קרניים מרהיבות לאוסף הפרטי שלו. הוא קיבל אישור חד פעמי לציד בתמורה לקבל ת שני זוגות יחמורים (2 זכרים ו-2 נקבות). הנסיך עבדול שב לאיראן עם הקרניים הנכספות, אך מימוש הבטחתו להעברת היחמורים התעכבה. בשנת 1978, בעת המהפכה, נשלח מסר לישראל "בואו עכשיו או שלעולם לא נוכל להוציא את היחמורים". לביצוע העברה נשלח איש רשות שמורות הטבע והגנים בעל דרכון זר. הוא נחת באיראן וקיבל את היחמורים, אך לרוע המזל הוא חשף את מוצאו הישראלי והיחמורים הושבו לגן החיות האירני. בתעוזה יוצאת דופן גנב השליח הישראלי 4 יחמורים בחשאי, העמיס אותם על רכבו ונסע.  בשל הקרבות בעיר הופקדו היחמורים, שבינתיים התגלו כארבע נקבות, בגן החיות בטהרן עד לטיסה לאמסטרדם. לילה לפני ההמראה פרץ המון אל גן החיות, והרג אריה וטיגריס – סמלי השאה. ליחמורות שלום. למחרת בבוקר הועמסו היחמורות על המטוס, שעצר לחניית ביניים בישראל והמשיך ליעדו – אמסטרדם.

היחמורות הועברו למשמרת בגן החיות בתל אביב. כדי להתחיל לטפח עדר רכשו אנשי הרשות שני יחמורים זכרים מגרמניה, אך גם הפעם דבר מה השתבש ובמהלך הטיסה הרג יחמור אחד את חברו. לצורך הקמת עדר היחמורים בישראל עמדו 5 פריטים, מתוכם זכר אחד, 4 נקבות – אחת בהריון.

חמשת הפריטים הועברו לחי בר בכרמל, אזור אקלים המתאים לאורחות חייהם. הם טופלו במסירות מופלאה שהביאה לגידול רב במספר הפריטים, עד שבשנת 1996 החלו לשחררם אל הטבע.

בשנת 2002 הוקמה בנחל כזיב הוקמה מכלאת אקלום, ממנה יוצאים היחמורים אל חיי הטבע. לפני שחרורם מוצמד אליהם משדר אלקטרוני שמאפשר לעקוב אחר תנועותיהם.

כיום ישראל היא המדינה עם מספר הפריטים הגדול ביותר של יחמורים החיים בטבע – כ-600 פריטים (400 בכזיב ו-200 בנחל שרך הצמוד)

אם יתמזל מזלכם תוכלו להבחין ביחמור או שניים, או אולי למצוא את קרניו של הזכר לאחר נשירתם בתום עונת הייחום.

רגע לפני סיום, מדוע היה צורך בכל המאמץ הזה? האם יש ערך כה גדול להשבת יחמורים אל הטבע ועוד בדרך פתלתלה ויקרה שכזאת?

הטבע ושאר המערכות האקולוגיות בכדור הארץ מספקים לנו שירותים רבי ערך שבלעדיהם איננו יכולים להתקיים. המזון, המים וטיהור האוויר הם השירותים הבסיסיים ביותר הניתנים לנו.

בכדי להמשיך ולהנות ממשאבי כדור הארץ, אנו מחוייבים לשמור על המגוון הביולוגי שבו. מגוון ביולוגי פירושו שפע המינים שבשלל המערכות האקולוגיות ויחסי הגומלין המורכבים בינם לבין עצמם ובינם לבין הסביבה.

כולמר מגוון ביולוגי הינו אוסף רחב ככל הניתן של פריטים (לדוגמא: מס' מיני ציפורי שיר) אך גם של  צורות נוף ובתי גידול.

המגוון הביולוגי מבטיח לנו רשת הגנה רחבה של גנים המאפשרת קיום ארוך טווח לעולם עם יכולת הישרדות גבוהה. ככל שמספר הפריטים יהיה רב ויפוזר בבתי גידול שונים ונרחבים, הסיכוי להשרדות הפריטים במקרה של מגפה, שריפה או אסון אקולוגי גבוה יותר.

אך מדוע בכלל חשוב לשמר מגוון מינים רחב? ניתן להשוות את המארג האקולוגי לרשת עכביש סבוכה, יש תלות הדדית בין המינים, ולכן בשעה שמין אחד נכחד, המערכת כולה מושפעת מהיעלמותו בצורה מידית.

לאורך היום בדקנו את עקבותיו של האדם בנחל כזיב, החל מהתקופה הרומית לפני 2000 שנה ועד היום. בעבר חיי האדם מוזגו עם הטבע, שימושיו היו מקומיים וקטנים. עם המהפכה התעשייתית החל האדם להשתמש בטבע בצורה מסיבית ולעיתים הרסנית. כיום האתגר הגדול ביותר העומד בפני האנושות הוא הלמידה כיצד להשתמש במשאבי הטבע הרבים, אך עדיין לשמור על הטבע והסביבה מחורבן מוחלט.

עם הרוח
close

החכמים במסכת סנהדרין עוסקים בשאלה כיצד יתכן שהאדם, הבריאה המשמעותית ביותר, הייתה הבריאה האחרונה. החכמים מציעים מספר פתרונות לסוגיה, והנה שניים מתוכם:

"אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? …

שאם תזוח דעתו (של אדם) עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית.

דבר אחר: כדי שיכנס (האדם) לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחיו …"תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לח עמוד א :

במהלך היום דלגנו בינות הסלעים, רחצנו במעיין, התבוננו בחי ובצומח אך גם עקבנו בתשומת לב יתרה אחר האדם שהילך לאורך הנחל במהלך ההיסטוריה.

המדרש במסכת סנהדרין מנסה לענות על הדואליות הזאת, מצד אחד אנו עומדים משתאים לנוכח הבריאה והטבע, לנוכח הסדר, היופי והעצמאות הטמונים בו. אך מאידך, אם נחפוץ בכך, אנו יכולים להשתמש בטבע, לשאוב מים ולזהמם, לצוד חיות ולהכחידן. לעיתים נדמה שאנו בעלי הכוח, על פינו ישק דבר.

רבי שמחה בונים מפשיסחא אמר על המדרש:

  "כל אחד צריך שיהיו לו שני כיסים
ויוכל להשתמש בהם לפי הצורך
בכיס אחד צריך להיות מונח המאמר
"בשבילי נברא העולם" גמרא סנהדרין
"ובכיס השני: "אנכי עפר ואפר" (בראשית יח:כז)

אנו מחויבים לזכור בכל יום שהעולם נברא עבורנו, ניתן ורצוי ליהנות ממנו, אך בה בעת, במיוחד בעת הליכתנו בשבילים, עלינו לזכור שיתוש קדמנו, ואנו –  אנו עפר ואפר.

כיום גם הסיבה הכלכלית מניעה את האדם לשמור על המאזן האקולוגי. כ-40% מכלכלת העולם מבוססת באופן ישיר על הטבע ומשאביו.

על מנת להתרשם מהערך האדיר של שירותי המערכת האקולוגית לאדם, ניתן להתבונן על מס' שירותים פרטניים ולבחון אותם:
משאבים גנטיים 78% מתרופות המרשם הנפוצות ביותר בארה"ב מבוססות על חומרי טבע – שוק של 40 מיליארד דולר בשנה בעולם המערבי.
בקרת מזיקים  מושבה של כ-150 עטלפי חרקים משמידה 1.3 מליון חרקים מזיקי חקלאות בשנה. מתוך 200 מיליארד דולר – הערך המוערך של הדברת מזיקים ע"י המערכות הטבעיות בשנה בארה"ב – כ-20 מיליארד דולר הוא הערך המסופק על ידי עטלפים.
תיירותבמדינות רבות המגוון הביולוגי הוא מקור המשיכה העיקרי לתיירים. לדוגמא, קינון של העוף הדורס שלך בסקוטלנד הוסיף לכלכלת אזור הקינון 7 מליון ליש"ט לשנה מתיירי טבע וצפרות. גם אצלנו בישראל אתרים כמו עמק החולה, אילת ורבים נוספים מהווים מוקד משיכה בזכות המגוון הביולוגי.
תעשיית העץ  תעשייה המבוססת על אספקת עץ מיערות בשווי 400 מיליארד דולר בשנה.

כיום, אחד מהמשברים הגדולים בעולם, שמעסיקים חוקרים רבים, הוא העלמות מושבות הדבורים. הירידה החדה בשנים האחרונות במספר הדבורים בעולם, פוגעת קשות בתהליך ההאבקה. דוגמא נפלאה וחמודה להפליא הוא הסרט "כוורת בסרט" המדבר על יחסי אדם ודבורים (וטבע).