האנדרטה בגבעת הרדאר

צילום: חיים מאירסון

נצא מן הרכב ונעלה במדרגות לאנדרטה (מול בית הכנסת 'הראל').

"…ואחד יאמר: ואני ראיתי את שועפאת ואת רמת רחל

ואת הר הצופים ואת הקיץ של תש"ח

נשרף בין שני החורפים בין חולדה והמסרק

בין דיר אל הווא ושיח ג'ראח

עד באתי אל אדמות רפיח ואל הקרב הנמשך ונמשך

עד השעות האחרונות בלוח תש"ח

עד רגע הניצחון והחולצות הלבנות במסדר

והנה אנחנו כאן מביטים אל ארץ הראל מעל גבעת הרדאר

והנה אנחנו כאן – מלבד ארבע מאות ושמונה-עשר"
(דבריו של חיים חפר, על ארץ הראל).

במלחמת השחרור (ושוב במלחמת ששת הימים) פעלה חטיבת הראל בפרוזדור ירושלים – האזור המכונה בפי חיים חפר 'ארץ הראל'. במסלול הזה נלך בעקבות לוחמי חטיבת הראל ונתחקה אחרי תרומתם לפינוי הדרך לירושלים ולהקמת המדינה.

על מנת להבין אף במעט, את גדולת הלוחמים שפעלו כאן, יש לצאת אל השטח בו הם פעלו, לראות בעיניים את המראות אשר ראו, להרגיש ברגליים את אדמת הטרשים של הרי יהודה ולשיר את השירים שנכתבו מתוך עשן המלחמה.

אנדרטת חטיבת הראל ביישוב הר אדר נמצאת בגובה 880 מ' מעל פני הים ושולטת באופן מוחלט על סביבתה. ניתן לראות זאת באופן בולט כאשר מתבוננים דרומה לעבר כביש מס' 1, הדרך המרכזית אשר מחברת בין ירושלים והשפלה ב-150 השנים האחרונות.

השם 'הר אדר' משמר כנראה את השם התנכ"י 'אדר' (יהושע טו:ג) אשר השתמר בשם הערבי 'ג'בל ראדאר', אם כי הסיפור הנפוץ גורס כי קיבל את השם הזה מן הרדאר (אשר בפועל היה 'אנטנת פטרייה' לרדיו ולטלפון) שהוצב על ההר ע"י הבריטים במלחמת העולם ה-2 לגילוי מטוסי האויב האיטלקי-גרמני.

כאשר נטשו הבריטים את ההר ערב מלחמת העצמאות, הבינו גם לוחמי ישראל וגם הלגיון הערבי העבר-ירדני כי זוהי נקודת מפתח אסטרטגית בדרך לכיבוש הדרך לירושלים. הירדנים איחרו להבין זאת, בעוד כוח ישראלי תפס את המוצב.

כאן החלה שורה של קרבות עקובים מדם – בקרבות מלחמת העצמאות על מחנה הרדאר נפלו 26 לוחמי פלמ"ח הראל ועוד 8 לוחמי הגנה 'עציוני'. ולבסוף, היו אלה הירדנים אשר שלטו בהר…

הניצחון בקרב, במקרה זה – לא הוביל לניצחון במלחמה. בסיור זה ננסה להבין חלק מן הסיבות לכך.

הלוחמים כאן, תושבי המקום כזרים, נערים שזה עתה גויסו כשועלי קרבות ותיקים, היו מודעים לגודל המשימה שבפניהם – להגן על הדרך לירושלים אשר הייתה עורק החיים היחיד לעיר הנצורה. אספקת מזון, תרופות, מים ונשק הייתה תלויה לחלוטין בתושייתם של הלוחמים. גבולות המדינה שבדרך עמדו על הפרק והשאלה האם ירושלים תהיה חלק ממדינת ישראל ריחפה בחלל האוויר.

"ליל החושך, שם למעלה

בחובו טומן סכין.

אם נחזור עוד מן הלילה,

בעשרים שנה נזקין.

אך עוד תראי, עוד תראי את הדרך הפתוחה"'
('קרב הראל' מאת חיים חפר).

בין השנים 1948–1967 היה ההר בידי הלגיון הערבי, ורק במלחמת ששת הימים נכבש המוצב ע"י חטיבת הראל שריון בפיקודו של אורי בן ארי, שנלחם בקרבות הר אדר כמפקד פלוגה צעיר במלחמת העצמאות. אך באותם ימים קשים בקיץ 1948, עת נהדפו הלוחמים מהרדאר, נבי סמואל וגוש עציון, הייתה זו נחישות הלוחמים והתושבים שהכריעה את גורל המערכה על ירושלים וגורל המלחמה כולה.

יער הפסלים

צילום: חיים מאירסון

נשוב על עקבותינו ונצא מן היישוב הר אדר. נחפש חניה סמוך ככל האפשר לשער היישוב. בצד שמאל (כשגבנו אל היישוב) נמצא שלט המורה על תחילת שביל תש"ח. נרד בעקבות ציר נסיגת הלוחמים, וניכנס אל 'יער הפסלים'.

כיום ניתן להלך בבטחה בשביל היער הנוח, להתיישב על ספסלי העץ המגולפים, ולהתרשם מפסלי ה'טוטם' המגולפים בעצי היער ע"י תושבי הר אדר בהנחיית האמן אמיר באומפלד. על מנת להבין את שהתרחש כאן, נאלץ להפעיל את הדמיון ולחזור 70 שנים אחורה. כאשר הגיעו לכאן גרעיני הקיבוצים הראשונים, הם נתקלו בנוף שונה לחלוטין מהנוף שאנו רואים היום:

"באנו משדות אוקראינה הנרחבים והפוריים…הגענו בנסיעה ממושכת ומייגעת בעגלה רתומה לשתי פרדות לבקעה מוקפת הרים גדולים – הרים קרחים עם רצועות אדמה צרות, גלי אבנים וגדרות אבן. הכול יבש, אפור משובץ בסלעים לבנים הנחשפים על ידי רוח וגשם. לאחר שהתאוששנו מעט מהמבוכה ומהדיכאון החלנו לחפש קרקע – איפה האדמה? איה הקרקע?"
(יצחק בן אברהם, 'ספר החיים – יומנה של קבוצת קריית ענבים').

הרצון העז להוריק את השממה הוביל את המתיישבים לניסיונות חקלאיים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, ובעיקר בעבודות סיקול אבנים נרחבות. במהלך העבודות האלו נרצחו 5 חברי הקיבוץ הצעיר 'גורדוניה', אשר נקרא לאחר מכן על שמם – מעלה החמישה.

במקומות שבהם היו הסלעים רבים מדי, ועבודה חקלאית הייתה בלתי-אפשרית, הוחלט לייער את השטח. כ-1976 דונם יער ניטעו בקריית ענבים בשנים לפני קום המדינה, כאשר המטרה העיקרית הייתה לכסות את אדמת הטרשים ביער וחורש.

עצי אורנים צעירים ניטעו על הגבעות הטרשיות שבין קריית ענבים לג'בל רדאר.

כאשר הבינו תושבי קריית ענבים כתוצאה מאירועי התנכלות מצד ערביי הסביבה כי מיקומם בעמק הוא נקודת תורפה, מיהרו להקים עמדות הגנה – 'ביצרונות' (עמדות מבוצרות, פילבוקסים), במקומות אסטרטגיים, על מנת להגן על היישוב ביום פקודה.

חשוב לציין, שתושבי הקיבוצים, אולי בעקבות ניתוקם היחסי, יצרו במשך השנים שלפני מלחמת העצמאות קשרים אמיצים עם תושבי הכפרים השכנים, ובראשם הכפר אבו גוש. העובדה הזו התגלתה כחשובה לאין שיעור בקרבות על הדרך לירושלים, עת עמדו תושבי הכפרים הללו מנגד, ואף סייעו באופן פעיל לצבא הישראלי במהלך הלחימה.

מיקומו הייחודי של קיבוץ קריית ענבים גרם שעם פרוץ המצור על ירושלים היה הוא הנקודה היחידה שבה יכלו להכשיר לוחמים ולצאת לקרבות במרחב והוא אִפשר מקום אספקה ומנוחה עבור השיירות אשר עלו וירדו מן העיר.

נמשיך בעקבות הלוחמים, אל אחת הנקודות הקריטיות ביותר בסיפורנו .

אנדרטת הצבי

צילום: חיים מאירסון

בקצה יער הפסלים ברחבה קטנה מבוראת מעצים נחפש סימון שבילים שחור בצד ימין של הרחבה (יש להתעלם מהסימונים משמאל). נתקדם עם הסימון השחור עד למבנה בטון גבוה שבראשו מוצב פסל צבי צהוב.

בסיפור שלנו הקרב על הרדאר כבר הוכרע, אך הקרב המכריע על מעלה החמישה וקריית ענבים רק החל.

כאשר כשל ניסיון הכיבוש המחודש של הרדאר לאחר נפילתו בידי הירדנים, ניסו הירדנים לנצל את המומנטום ולהתקדם במורד ההר על מנת לכבוש את הקיבוצים ולנתק את הדרך לירושלים. שום דבר לא היה אמור לעצור את משורייני הלגיון בדרך למשימתם, אך לוחמי 'מוצב הסנטוריום' (הנמצא כ-200 מטרים מעלינו), התייצבו בפני המשוריינים והצליחו לעצור את השיירה בעזרת מטול 'פיאט' ושני בקבוקי מולוטוב.

הירדנים לא הסתפקו בכך והחלו להמטיר פגזים על היישובים, אשר נאלצו לפנות את הילדים בחופזה לירושלים, ללא שהות להיפרד מהוריהם שמיהרו ל'קרב על הקריה'. פצועי הקרב על הרדאר נסוגו בשטח חשוף, בין פגזי המרגמה, ורבים נותרו מאחור (עד מלחמת ששת הימים). ישראל שפירא – מפקד ההגנה על קיבוץ קריית ענבים, הבין את המצב לאשורו והורה לעלות אל הביצרונות ולחפות על הנסוגים. הביצרונות – אשר נועדו לשמירה בימי 'ביטחון שוטף', היוו מעין מלכודות דבש בזמן המלחמה. היו אלו נקודות תצפית נוחות ביותר, אך מטבע הדברים הן משכו את האש. ישראל שפירא הורה לאנשיו להישאר מאחור בעוד הוא עלה לעמדה כדי לאתר את הנסוגים ולכוון את אש החיפוי. הביצרונית לא עמדה בפני פגז התותח הירדני וישראל נפל בהיותו בן 43. לזכרו הקים בנו, מיכיק שפירא, בן קריית ענבים, את פסל הצבי אשר ניצב על הביצרונית, והוסיף את הפסוק 'הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים'. הפסל חודש בשנים האחרונות.

האזרחים, ה'עורף' של אז שהיווה חזית לכל דבר, היו חלק משמעותי בלחימה ובהגנה, וגורם מרכזי בכך שהדרך לירושלים נותרה פתוחה.

"בעיית המזון קשה. מספרים על רעב בירושלים. הניסיונות שנעשו לפרוץ את ההסגר נכשלו. נוסף למחסור בלחם – לא היה בנזין, נפט וכל דלק אחר. הכינונו כיריים עם הסקה של עץ. בתנאים קשים בישלו החברות אוכל עבור 1000 איש ויותר. הבישול היה בעיקר בלילות. במשך 24 שעות היממה נמצאו החברות עובדות במטבח והטילו על שכמן את כל העומס הזה. אולי ב'מאמץ המלחמתי' שכולנו השתתפנו בו – את החלק הארי יש לזקוף על כתפי החברות"
(על אם הדרך, קריית ענבים במערכה).

בתנאי רעב כבד ומחסור במים, המשיכו התושבים לתמוך בלוחמים במזון, תחמושת, ציוד רפואי, ואף במשימה הקשה מכל – קבורת החללים החוזרים מהקרב.

נמשיך עם השביל המסומן בשחור ונרד בזהירות אל המקום שהשביל פוגש דרך עפר רחבה מסומנת בסימון אדום. נפנה על דרך העפר ימינה ונתקדם בשביל השחור לאורך הערוץ, על גדתו הימנית, אל בית העלמין של חטיבת הראל.

אנדרטת חטיבת הראל בבית העלמין בקריית ענבים

צילום: חיים מאירסון

כאשר נכנסים אל בית העלמין היישר מתוך היער, ניתן להבחין כבר ממבט ראשון שאין זה מקום רגיל. הקברים מפוזרים בצורה אקראית, חושפים מגוון שמות וגילאים, וחלקו 'הצבאי' משתלב בחלקו 'האזרחי', ללמדנו כי במלחמה ההיא ההבדל היה דק. אף אחד לא תכנן שבית הקברות של חטיבת הראל יוקם בקריית ענבים. אף אחד גם לא צפה את גודלו, כאשר נחפרו הקברים הראשונים לתושבי הקיבוץ בפתחו של הערוץ הצר העולה אל הרדאר.

לאחר הקרב הקשה בנבי סמואל הגיעו עשרות חללים אל קריית ענבים ונדרש פתרון מידי.

"'בגלל ההפגזות היו חופרים לרוב את הקברים בלילות, ולחיילים ששמעו את הנקישה האטומה של המכושים לא היה תמיד ברור הדבר, אם חופרים את הקברים לאלה שכבר נפלו, או שמכינים אותם למפרע בשל דוחק הזמן…"
('חברים מספרים על ג'ימי').

עם התחושות האלו נאלצו הלוחמים אשר שרדו להתמודד ביציאתם אל נבי סמואל, הרדאר, הקסטל, רכס השיירות ועוד. קריית ענבים ומעלה החמישה שרדו את הקרבות והן עומדות עד היום. הדרך לירושלים נשארה פתוחה, ומדינת ישראל הצעירה הצליחה להדוף את צבאות ערב לאחור.

היערות צמחו, ישובים חדשים קמו,  ואנו יכולים ללכת בבטחה ב'שביל תש"ח' ולשיר.

"'הן אפשר כי פתאום ניפגש
במשלט או בדרך עפר
הן אפשר בין עשן ובין אש
גם לחלום שהכול כבר נגמר".

(נכתב בהוקרה למשפחתי, משפחות קרייתי ובן אברהם ממקימי קיבוץ קריית ענבים)

בקצה בית העלמין ממתין לנו הרכב שהשארנו. אם לא השארנו רכב בסוף המסלול ניתן לחזור בהליכה אל שער היישוב הר אדר. במקום לעלות בחזרה דרך אנדרטת הצבי ניתן לצעוד על שביל הג'יפים עד גדר היישוב ולפנות שמאלה אל יער הפסלים.