תחנה 4
תצפית- גשם אמונה
מקרחת היער נמשיך בעליה עד שנשוב לדרך העפר שתביא אותנו לתצפית קרן הכרמל
אנו נמצאים בסמוך למוחרקה, מנזר של המסדר הכרמליתי הנקרא מר אליאס, שהוא הכינוי לאליהו הנביא.
אנו מסיטים את מבטנו לכיוון מזרח ורואים את עמק יזרעאל נפרש לפנינו. השדות שעד לא מזמן היו צהובים חומים, קורצים אלינו ירוקים. הירוק העדין הזה פורץ מסדקי האדמה לאחר הגשמים הראשונים, ולא יישאר פה הרבה אחרי האביב. יש פה מעין תחיית המתים, ויש שיראו בזה לידה חדשה. הדימויים אינם סתמיים- הלידה, התחיה והגשמים הם ביטוי של כניסה מחודשת של חיים לעולם, וכבר המדרש עומד על כך, ששלושת הדברים הללו אינם נתונים לשליטת האדם, אלא תלויים בידי שמים. יחידי סגולה זוכים לקבל את המפתח לאחד התחומים הללו. סיפור מופלא על ירידת הגשמים קשור באליהו הנביא ובכרמל. נביט צפונה אל רכס הכרמל- על הפסגה מולנו בולט מבנה לבן, זהו מנזר המוחרקה היושב על קרן הכרמל. המוחרקה היא השם הערבי לפסגה ומשמעותו הינה- מקום השריפה. איזו שריפה אירעה בכרמל בימים קדומים? השאלה מזמינה אותנו לפתוח את ספר מלכים א', פרק יז.
שם מסופר על הופעתו הפתאומית של אליהו מתושבי הגלעד, המודיע לאחאב מלך ישראל - "אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי"; השמים אכן נעצרים, מפתח הגשמים ניתן לאליהו, והוא אינו מוכן לפתוח את אוצרות השמים לממלכה שבראשה עומד מלך כאחאב העובד בפרהסיה את הבעל- אל הגשם. לאחר שלוש שנים של בצורת הקב"ה מצווה על אליהו " לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (מלכים א, יח:א). אליהו מזמין את אחאב ואתו נביאי הבעל אל ראש הר הכרמל ל'דו קרב". המסר של אליהו הינו חד-משמעי: " עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹקים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו " (מלכים א, יח:כא). אליהו דורש מהעם לבחור במי הם מאמינים ולמי הם קוראים כאשר קיומם נתון בסכנה כמו העדר גשם.השאלה היא שאלה של חיים ומוות, והעם שהתאסף בכרמל, לא משיב לשאלתו של אליהו. בנקודה זאת מתחיל המאבק בינו לבין נביאי הבעל בעבודה במז בחות. שני מזבחות נבנו על ראש הכרמל; נביאי הבעל היו הראשונים לגשת אל המזבח; הם קוראים אל הבעל, אך לא מקבלים מענה. כשמגיע תורו של אליהו, הוא מצווה לשפוך על המזבח מים(נזכור שאנו אחרי 3 שנות בצורת!) על מנת להקשות על שריפת העצים והקורבן. אליהו פונה אל ה' "... הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹקים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי, ה', עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה ה' הָאֱ-לֹקים..." אש יורדת מהשמים ואוכלת את כל אשר על המזבח. לאחר המופת הזה, ענה העם לאליהו- "ה' הוּא הָאֱלֹקים". אליהו והעם תפסו את נביאי הבעל והרגו אותם בקישון, הנחל העובר פה ממזרח לנו בתחתית ההר. ההתרחשות המפתיעה מגיעה בסוף המעמד - אליהו מזהיר את המלך אחאב שיזדרז לאסור את מרכבתו ולנסוע לביתו, שכן הגשם ממשמש ובא, והדרכים יהפכו בוציות. ואכן, כמאמר אליהו - גשם כבד ניתך, ובאחת מגיעות לסיומן 3 שנות בצורת.
גם היום בעידן המודרני למרות המוביל הארצי ופרויקט ההתפלה אנו חשים חוסר האונים מול הבצורת. העדכונים היומיומיים בחדשות על מפלס הכנרת ועל הקו האדום הינם רק דוגמא אחת לתלות הגדולה בגשם. מהסיפור התנכ"י של אליהו עולה בצורה ברורה מאד, כי בעיני המקרא הבצורת איננה תופעה אקלימית נטו, היא מתרחשת בגלל מצב תרבותי-רוחני של העם, וכך גם סופה- ירידת הגשם הינה שיקוף של ההתרחשות הרוחנית של מעמד הכרמל.
האקלים הממוזג של ארץ ישראל בשילוב התנאים הגיאוגרפיים יוצרים תלות גדולה בגשמים. התלות הזו מתפרשת במקרא כתלות רוחנית- הגשם משמש סמן לקשר בין העם לאלוקיו, את הברכה שמוריד האל לבני הארץ במידה ומעשיהם ראויים כפי שמופיע בתורה " וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יה' אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ..."(דברים, יא:יא-יד).
גם לאחר ההוכחה הניצחת, לאחר שהאש יורדת על מזבחו של אליהו, לאחר שהשמים מתקדרים, והגשם מתחיל לרדת, בית המלוכה של ישראל לא משתכנע מבשורתו של אליהו, איזבל אשת אחאב מצווה להרוג את הנביא. אין אנו קוראים במקרא על התנגדות קיצונית של העם לציווי איזבל; האם מעמד הכרמל לא נגע בהם? כנראה שהאמונה צריכה יותר מהוכחות מרשימות כדי להיכנס אל הלבבות. דרוש מהפך פנימי, רצון.
