מערות הקבורה חרבת חרמש

צילום: אושרי חזאזי

אנו יוצאים אל הטבע. בימות החורף קר, קצת חשוך. האוויר חד וצלול. כנראה שלא נפגוש אנשים רבים, שכן רוב האנשים נמצאים בבית, בין השמיכות, מתבוננים בגשם היורד על החלון. הגשם, הימים הקצרים והקור מאירים את הטבע באור מיוחד, וזה הזמן לגלות בעצמנו אותה שמחת ילדות ישנה – הסקרנות לצאת אל הגשם הראשון, לרקוד ולקפוץ בשלוליות.
למרות העונה המודגשת חשוב גם המיקום. אנו נמצאים בשולי ישוב יהודי קדום מתקופת המשנה והתלמוד המפורסם במערות הקבורה שלו. בתקופה הצלבנית היתה כאן מצודה בשם ARAMES שהשתמרה בשם הערבי חרמיס היא חרמש.

החורף מוזכר בתנ"ך כמה פעמים. איזכורו הראשון מיד לאחר המבול בפרשת נח מחדד את הניגודיות שבינו לבין הקיץ: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:"(בראשית ח' כ"ב). מה משמעות הניגודיות? ובעיקר מה אנו למדים על אופיו של החורף? נתבונן במשמעות המילה:
המילה 'חורף' מזכירה את המילה 'חירוף', שמשמעותה 'לקלל'; את הביטוי 'לחרף את הנפש' – להתמסר עד מוות; ואת המילה 'חרפה' שמשמעותה 'בושה וקלון'. זה הזמן המבויש, המקולל, שבו לכאורה לא קורה כלום, רק יורד גשם. אולם כפי שראינו השם 'חורף' מצביע גם על גבורה מתוך אנרגיה נפשית אדירה – חירוף נפש. מה קורה בטבע? ומה קורה בנפש פנימה? נצא אל הטבע ונגלה…

חורשת האורנים

צילום: אושרי חזאזי

מהחניון יוצאים כמה שבילים. נפנה ימינה עם הסימון האדום. במקום מפוזרים עצים גבוהים, והוא מלא בפריחה רוב ימי החורף והאביב. שם נעצור.

ישנם מקומות בעולם שבהם יורד באופן קבוע גשם לאורך השנה כולה. בארץ ישראל אקלים ממוזג, ובו עונה יבשה ועונה גשומה. בעונה הגשומה נצבעים שדות ארצנו ירוק, ולאחר תקופת תרדמה קצרה עולים גלי פריחה מרהיבים. בכל שלב בחורף בו נגיע אל יער קרן הכרמל נמצא פריחה; בדצמבר פורחים הנרקיסים, בסוף ינואר מתחילות לצוץ הרקפות והעיריות, ואליהן מצטרפים בפברואר ובמרץ הכלניות, הנוריות והפרגים. לאחר גלי הפריחה יגיע האביב בו פורחים עצים ושיחים, והאוויר מלא רחשים וזמזום. מה שונה בפריחת החורף?  פריחות החורף מאופיינות בפרחים הבוקעים יחידים מהאדמה, לא על עץ ולא על שיח. הם מופיעים במרבדים הומוגניים, ללא שילוב של מינים אחרים, הם  היחידים שיוצאים בתקופה זו אל האוויר הקר. הנרקיסים, הרקפות והכלניות הינם גיאופיטים; החלקים החיצוניים שלהם מתים, אולם אבר תת קרקעי נשאר חי, ועם רדת הגשמים הוא מוציא גבעול, עלים ופרחים. הוא כאילו קם לתחיה כאשר הגשם נוגע בו. מאז ומעולם עוררו הפרחים את לב האדם; המרבדים הלבנים-ורודים של הרקפת, האדומים של הכלנית, הם תזכורת חשובה, שגם כאשר חשוך וקר, משהו עדין וחי יכול להתעורר ולפרוח, יש פוטנציאל.

נזהר לא לקטוף את הפרחים, שכן כל המינים שהזכרנו הם מינים מוגנים.

מורדות הכרמל

צילום: נעמה סדן

נמשיך עם השביל האדום ונצא מהאזור הפורח אל שביל מכוסה עשב (עמוד חשמל עם אנטנה משמאלנו). כעת יוביל אותנו השביל בעלייה דרך חורש סבוך. נעלה על שביל ג'יפים, נחצה אותו ונמשיך במעלה החורש, נעצור בקרחת יער קטנה

מכל עבר מקיפה אותנו צמחייה. העצים השולטים ביער הינם  העצים ירוקי העד, אלו שעליהם אינם נושרים בחורף: האורנים האלות והאלונים, ירוקי העד עומדים מכוסים בעלים כהים ורטובים.  בינהם פזורים עצים העומדים כעת בשלכת. באזור זה של הכרמל העצים צומחים במרחק גדול יחסית אחד מהשני, וביניהם שטחים פתוחים, בהם גדלים שיחים כמו הלוטם בעל הפרחים הסגולים הגדולים, המרווה שנוכל לזהותה לפי הריח החזק ועוד. השיחים עומדים גם הם בשלכת, מעורטלים מעלים, ענפיהם נראים כמעט מתים. יש ביער תחושה של שקט, התכנסות, הקור מאט את הזרימה, האור מועט, ופעילות החיים, פוחתת. אין אנו שומעים זמזום של חרקים או קולות של עלים הנדרסים על ידי מכרסמים קטנים שבורחים בשמעם קולות. ומה קורה בעולם האנושי? גם הוא מגיב בצורה דומה לחורף; הגשם הראשון מגיע, ואתו השקיעות המוקדמות, ואנשים מתכנסים אל בתיהם ואל עצמם. העליזות הצוהלת של פסטיבלי הקיץ שוככת לטובת שגרת החורף האפרורית. נדמה, שאפילו לוח השנה היהודי בוחר להתכנס. לאחר תקופה עמוסה במיוחד של חגים אנו נכנסים לפרק זמן ארוך שבו שבועות של שגרה ועמל, רק השבת חוצצת בחגיגיות בין שבוע למשנהו.

אולם מתחת לפני השטח רוחשים חיים. המים זורמים אל האדמה, נתפסים בשורשים, מעוררים תנועה, חומרים נאגרים, כמו עובר הגדל לו לאט בחושך מבלי שייראה. בחורף הצמחים אוגרים חומרים אורגניים עשירים באנרגיה המכונים גם 'חומרי תשמורת'. על מנת להוציא פירות בימי השמש שיבואו במחזוריות הקבועה, בעלי החיים שומרים על אנרגיה ע"י הפחתת הפעילות. גם בני האדם מתכנסים, אל הבתים, אל בתי הספר והמשרדים. החורף הוא זמן שגרה ארוך ופורה. ובנפש פנימה? יש משהו במעונן האפור הזה שלעיתים מביא תחושה עגומה, מדגיש את הלבד או את הקושי או את השגרתיות, ויחד עם זאת נותן זמן לחשוב, זמן לאהוב, זמן להשקיע בפרטים קטנים. האנרגיה הרוחנית שהתפרצה בחגים מחפשת עכשיו ביטוי בחיים פשוטים, במעשים קטנים, בימי חולין. אפשר להסתכל על החורף כולו כתהליך ארוך הנמצא מתחת לפני השטח הגלויים לקראת ההתרחשות הבאה שתבוא באביב.

מקרחת היער נמשיך בעליה עד שנחצה שביל 4*4 ונגיע לתצפית קרן הכרמל.

אנו נמצאים בסמוך למוחרקה, מנזר של המסדר הכרמליתי הנקרא מר אליאס, שהוא הכינוי לאליהו הנביא. שם המקום הינו תזכורת לאש שהוריד אליהו מהשמיים במעמד הר הכרמל ו'חרכה' את המים ואת הקרבן. לפי המסורת הנוצרית מקום החריכה הלוא הוא ה'מוחרקה'.

ומכאן לתצפית. אנו מסיטים את מבטנו לכיוון מזרח ורואים את עמק יזרעאל נפרש לפנינו. השדות שעד לא מזמן היו צהובים חומים, קורצים אלינו ירוקים. הירוק העדין הזה פורץ מסדקי האדמה לאחר הגשמים הראשונים, ולא יישאר פה הרבה אחרי האביב. יש פה מעין תחיית המתים, ויש שיראו בזה לידה חדשה. הדימויים אינם סתמיים- הלידה, התחיה והגשמים הם ביטוי של כניסה מחודשת של חיים לעולם, וכבר המדרש עומד על כך, ששלושת הדברים הללו אינם נתונים לשליטת האדם, אלא תלויים בידי שמים. יחידי סגולה זוכים לקבל את המפתח לאחד התחומים הללו. סיפור מופלא על ירידת הגשמים קשור באליהו הנביא ובכרמל. נביט צפונה אל רכס הכרמל- על הפסגה מולנו בולט מבנה לבן, זהו מנזר המוחרקה היושב על קרן הכרמל. המוחרקה היא השם הערבי לפסגה ומשמעותו הינה – מקום השריפה. איזו שריפה אירעה בכרמל בימים קדומים? השאלה מזמינה אותנו לפתוח את ספר מלכים א', פרק יז.

שם מסופר על הופעתו הפתאומית של אליהו מתושבי הגלעד, ומודיע לאחאב מלך ישראל: "אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי"; השמים אכן נעצרים, מפתח הגשמים ניתן לאליהו, והוא אינו מוכן לפתוח את אוצרות השמים לממלכה שבראשה עומד מלך כאחאב העובד בפרהסיה את הבעל – אל הגשם. לאחר שלוש שנים של בצורת הקב"ה ציווה על אליהו " לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (מלכים א, יח:א). אליהו הזמין את אחאב ואתו נביאי הבעל אל ראש הר הכרמל ל'דו קרב". המסר של אליהו היה חד-משמעי: " עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹקים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו " (מלכים א, יח:כא). אליהו דרש מהעם לבחור במי הם מאמינים ולמי הם קוראים כאשר קיומם נתון בסכנה כמו העדר גשם… השאלה היא שאלה של חיים ומוות, והעם שהתאסף בכרמל, לא השיב לשאלתו של אליהו. בנקודה זאת התחיל המאבק בינו לבין נביאי הבעל בעבודה במזבחות. שני מזבחות נבנו על ראש הכרמל; נביאי הבעל היו הראשונים; הם קראו אל הבעל, אך לא קיבלו מענה, וכשהגיע תורו של אליהו, הוא ציווה לשפוך על המזבח מים על מנת להקשות על שריפת העצים והקורבן. אליהו פנה אל ה' "… הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹקים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי, ה', עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה ה' הָאֱ-לֹקים…" ואש ירדה מהשמים ואכלה את כל אשר על המזבח. לאחר המופת הזה, ענה העם לאליהו- "ה' הוּא הָאֱלֹקים". אליהו והעם תפסו את נביאי הבעל והרגו אותם בקישון, הנחל העובר מצפון לנו בסמוך לתחתית ההר. לאחר מעמד הכרמל הודיע אליהו למלך אחאב שיזדרז לאסור את מרכבתו ולנסוע לביתו, שכן הגשם ממשמש ובא, והדרכים יהפכו בוציות, ואכן, כמאמר אליהו – הגשם הגיע. 

כה הרבה פעמים אנו מגיעים למקום הזה של חוסר האונים מול הבצורת! בחדשות מודיעים באופן קבוע על מפלס הכנרת ועל הקו האדום. מהסיפור התנכ"י של אליהו עולה בצורה ברורה מאד, כי בעיני המקרא הבצורת איננה תופעה אקלימית נטו, היא מתרחשת בגלל מצב תרבותי-רוחני של העם, וכך גם סופה – ירידת הגשם  הינה שיקוף של ההתרחשות הרוחנית של מעמד הכרמל.

האקלים הממוזג של ארץ ישראל בשילוב התנאים הגיאוגרפיים יוצרים תלות גדולה בגשמים. התלות הזו מתפרשת במקרא כתלות רוחנית- הגשם משמש סמן לקשר בין העם לאלוקיו, את הברכה שמוריד האל לבני הארץ במידה ומעשיהם ראויים כפי שמופיע בתורה " וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יה' אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ…"(דברים, יא:יא-יד). 

גם לאחר ההוכחה הניצחת, לאחר שהאש יורדת על מזבחו של אליהו, לאחר שהשמים מתקדרים, והגשם מתחיל לרדת, בית המלוכה של ישראל לא השתכנע מבשורתו של אליהו, ואיזבל אשת אחאב ציוותה להרגו. אין אנו קוראים במקרא על התנגדות קיצונית של העם לציווי איזבל; האם מעמד הכרמל לא נגע בהם? כנראה שהאמונה צריכה יותר מהוכחות מרשימות כדי להיכנס אל הלבבות. דרוש מהפך פנימי, רצון.

שביל ג'יפים היורד למטה

צילום: נעמה סדן

מהתצפית נרד בשביל האדום ולקראת סופו נמשיך בכביש העפר חזרה עד לחניון. את התחנה זו ניתן לקיים בכל מקום על דרך העפר.
עלינו בתוך סבך של חורש ירוק עד, ואנו יורדים כעת בשביל ג'יפים בתוך החורש.  החורש הירוק מזכיר לנו את האחד הכינויים הידועים של הכרמל- 'ההר הירוק תמיד'. הירוק הינו תוצאה של ריבוי גשמים, עקב קרבת הכרמל לים יורדת עליו כמות גשם גדולה יחסית לממוצע הארצי, זו אמנם הסטטיסטיקה, אך ישנן שנים בהן גם הכרמל נפגע מבצורות ומעצירת גשמים, כמו הבצורת בסיפור אליהו הנביא.

הכרמל היה לנו חלון לחורף ולגשם שאיתו. החורף זמן ההתכנסות, הירידה מתחת לפני הקרקע אל מתחת לאדמה או אל בין השמיכות, ומצד שני גם זמן הפוטנציאל הגדול, האמונה והצפייה לגשם. כמו שפגשנו בתחנות הקודמות יש משהו אמביוולנטי בעונה המתבטא במשמעות המילה ובניגודיות בין מה שקורה מעל ומתחת לפני השטח. כך אנו מרגישים עם העונה הזו – קשה איתה וכמעט בלתי אפשרי בלעדיה. אין אנו יכולים לעמוד בשפע היורד מהשמים מבלי להירטב, מבלי להצטנן.

הגשם היורד מהשמים, הטיפות הבאות מלמעלה, מחברים את בני האדם למימד שמעבר. זה המפגש הפיזי והרוחני כאחד שבין השמים לארץ, המפגש בו טיפות המים יוצרות חוט כמעט בלתי נראה המקשר את האדמה למה שמעליה. כמו בסיפור מעמד הכרמל בימי אליהו שם חיבור העם לאלוקיו איננו עניין של הוכחות בלבד אלא קשור לשינוי פנימי, כך גם הקשר בינינו כאן למטה לכל מה שמבטאים השמים איננו עומד על הרובד הגלוי אלא נעוץ במה שקורה מתחת לפני השטח.