ברחבת החניה

צילום: חיים מאירסון

"אנשים אומרים
שסיפורי מעשיות יפים הם לשינה
ואילו אני אומר
שעל ידי מעשיות
אפשר לעורר ישנים משנתם"
(רבי נחמן מברסלב)

מה היתה כוונתו של רבי נחמן באומרו שעל ידי מעשיות אפשר לעורר ישנים משנתם? האין אנו ערים כאשר אנו שומעים סיפורים? כיצד אפשר להעיר אדם ישן על ידי סיפור?

לעיתים, השגרה והמולת היום-יום מונעים מאיתנו לשים לב לפרטים הקטנים שבחיינו, לאנשים החיים איתנו ולידנו, לעונות השנה המתחלפות, לבעלי החיים והצמחים. בבגרותנו אנו מציבים סביב נפשנו מחסומים המאפשרים לנו לנהל אורח חיים רציונאלי, מאורגן ויעיל, מבלי לתת לרגשות להפעיל אותנו, בכך אנו נוהגים כִּישנים. לא מודעים למתרחש סביבנו ומגינים על עצמנו מפני שינויים וחידושים.
ה'שינה' הזו מונעת מאתנו לחוות את החיים באופן בלתי אמצעי, מונעת מאיתנו ללמוד מכל הנמצא בסביבתנו, ומונעת מאיתנו להיות מסוגלים לערוך שינויים בחיינו.

בסיור אנו נטייל בחורשת המסרק הקסומה, נשמע אגדות אשר יעירו את תשומת ליבנו לפרטים השונים בדרכנו, ועל ידי תכונות אנושיות או סיפור מרתק יעירו לחיים את אותם פרטים.

סיפורים חודרים לתודעה שלנו דרך הדלת האחורית. עוקפים את המגננות שאנו מציבים, את המחסומים שמונעים מאיתנו ללמוד לקח, לשנות את דרכנו, וללמוד דבר מה חדש על עצמנו או על סביבתנו. כששומעים סיפור טוב, כזה שגורם לנו להתרגש, לצחוק או לדמוע – הנפש שוכחת לרגע את המחסומים, לרגע היא נבלעת בעלילה והופכת לחיה אמיצה ומתוחכמת, לצמח בעל יצר הישרדות או לעני קשה יום אך שמח בחלקו. ההזדהות מידבקת ומותירה רושם בלתי נשכח. כשאנו שבים לעצמנו בסוף הסיפור אנו מגלים שהשתנינו, שאנחנו עומדים במקום אחר.

האגדות יפות לא רק להעברת מסרים ולמעבר מחסומים, אלא גם על מנת לזכור מידע חשוב; בבתי ספר רבים ילדים לומדים את החומר העיוני בעזרת סיפורים והצגות. האמצעים המתודיים מושכים את תשומת לב הילד, מעוררים בו עניין ובעזרתם קל יותר לזכור את החומר הנלמד ולהזדהות איתו.

גזעי הקטלבים במערה החשופה

צילום: חיים מאירסון

ממקום שבתנו בחניה נעלה בגרם מדרגות לכיוון צפון-מערב. לאחר מס' מטרים מתפצל המסלול המעגלי, ואנו נפנה להסתעפות הימנית (לכיוון מערב). ניכנס אל תוך החורש הטבעי. נלך בינות לעצי האלון מצוי, האלה הארצישראלית והקטלב הנפוצים באזור, ונעצור על-יד המערה החשופה השנייה, שבאמצעה שני גזעי קטלב משולבים.

אחרי הליכה נעימה בשביל מוצל הגענו אל מערה פתוחה החושפת קרקע חווארית בהירה כשלצידה עץ קטלב. נשב בצל. לא נוכל להתעלם מגזעו המיוחד של העץ, בעל הצבע האדמדם והמרקם החלק, ומענפיו המתפתלים. הקטלב המצוי הוא עץ ירוק-עד הבולט בקליפתו האדומה המבריקה. אם נלטף את קליפת הגזע ההדוקה נוכל להרגיש כי מתחתיה מתפתל גזע העץ כמו סמרטוט רצפה כשסוחטים אותו. קליפת העץ מתקלפת מידי שנה ומתחתיה מתגלה קליפה חדשה, בתחילה בגווני ירוק-חום, ולאחר מכן היא מקבלת את צבעה האדמדם. התחלופה המהירה של קליפת הגזע גורמת לכך שלא יתפתחו חזזיות על העץ (משום שלהתפתחות חזזיות דרושות מספר שנים). עץ הקטלב גדל בקרקעות דלות בחמצן, ולכן נראה את תפוצתו הגדולה באזורים של קרקעות חוואר וקירטון, כמו הקרקע הבהירה שאנו יושבים עליה.

שמו של העץ מגיע מהשפה הערבית. אגדות רבות נרקמו סביב שמו של העץ, צבע גזעו, וענפיו הנדמים כזרועות חזקות ששרירים משתרגים בהן.
נקרא את האגדות וננסה לחשוב:
האם קיים קשר בין מקור האגדה לבין המסר הנלמד ממנה?
מה ניתן ללמוד מהאגדה על העץ?
איזה חלק ייחודי בעץ עורר את תשומת הלב של כותב האגדה?

האגדה הערבית:
בחור יתום הביא את חברתו לבית אביו על מנת שיכירה ויתן את אישורו לנישואיהם. אביו האלמן התאהב בבחורה ורקם תכנית כיצד לגרום לכך שהבחורה תהיה שלו. הוא מצא אמתלה ושלח את בנו לחוץ לארץ. כשזה חזר גילה שאביו כבר נשא את אהובתו. הבן כעס אך הבליג, כי כבודו של אביו קודם לאהבתו לבחורה. יום אחד כאשר האב והבן טיילו ביער כעסו של הבן גאה בו וברגע של טירוף הרים ענף גדול מהקרקע והכה את אביו שנפל ומת. הבן נבהל ממעשהו וזרק בבהלה את המקל המגואל בדם. המקל השתרש בקרקע, צימח ענפים והפך לעץ שגזעו אדום על שום דמו של האב. שמו של העץ קטלב, ופירושו – קטל אב, הבן שקטל את אביו.

האגדה התנ"כית:
אבשלום, בנו של המלך דוד, ומנהיג המרד נגדו, מצא את מותו כאשר נתפסו שערות ראשו בענפי עץ האלה בזמן מנוסתו. הוא נרצח על ידי יואב בן-צוריה – שר צבאו של המלך דוד. האגדה מספרת, כי אחרי מותו צמח ליד עץ האלה עץ מבויש שהתכסה בצבע אדום – אות לדם אבשלום שהרווה את האדמה. ומאז העץ האדום צומח על יד עץ האלה, ושמו הוא קיצור של 'קטל אבשלום' – קטלב.

בלוט וספלול

צילום: חיים מאירסון

נתקדם מטרים ספורים עם השביל עד לנקודת הצל הבאה, ונשב תחת אחד מעצי האלון הגדולים.

אלון מצוי הוא העץ השכיח ביותר בחורש הארצישאלי. הוא גדל בצורת עץ או שיח גבוה, ירוק-עד.
כאשר העץ גדל ללא הפרעה הוא יכול להגיע לגובה של כ-15 מטרים, קוטר גזע של 2 מטרים וגיל של כ-850 שנה!
יש המכתירים את עץ האלון בתואר 'מלך העצים', משום גודלו, חוזק גזעו ותפוצתו הרבה. זהו סוג הכולל 450 מינים, מתוכם יש בארץ חמישה. האלון נזכר במקורות ישראל פעמים רבות ובהקשרים שונים, התלמוד , למשל, מונה את האלון בין עשרת מיני הארזים ומפרש: אלונים עם בלוטים. הנביאים השתמשו בו כמטפורה לחוזק ולחוסן: "על כל ארזי הלבנון הרמים והנשאים ועל כל אלוני הבשן" (ישעיהו ב' יג).
עץ האלון פורח באביב, ופירותיו נקראים 'בלוטים'. אלו נפוצים על הקרקע שסביב העץ במשך כל השנה. אם נתבונן ונמשש את פרי האלון נוכל לראות כי הוא מורכב משני חלקים: הפרי עצמו – הבלוט, וקליפה נוקשה עם קשקשים, שצורתה כצורת ספל קטן, והיא נקראת ספלול. מקור שמם של הבלוט והספלול נובעים מהמראה שלהם; הבלוט בולט מתוך הספלול, ואילו הספלול מכיל את הבלוט כמו ספל קטן. בעלי חיים רבים ניזונים מהבלוט, וכך למעשה מופצים זרעי עץ האלון.

גם בתחנה זו נכיר שתי אגדות על עץ האלון, אלו אגדות בעלות מסר. נסו לעמוד על ההבדלים בין המסרים של האגדות;
כיצד מצטייר עץ האלון בכל אחד מן הסיפורים?
מה מהמרכיבים הייחודיים של העץ משך את תשומת ליבו של כותב האגדה או המשל?

האלון והאלה (אגדה עממית):

קטרג המלאך גבריאל לפני בורא העולם על  בני האדם, ואמר שאין בהם אפילו צדיק אחד. לא האמין הבורא לדברי המלאך, ושלח אותו לתור את הארץ ולנסות למצוא בה צדיקים. עבר המלאך מעיר לעיר, ובכל מקום פגעו בו, העליבו אותו, ולא קיימו בו מצוות הכנסת אורחים, עד שבא לבקתה של זוג זקן ועני שהתגורר ביער מרוחק, וחי בתנאי דוחק ומחסור.
האכילו הזקנים את המלאך בפתם הדלה, הלינו אותו בביתם, ונהגו בו בכבוד ובחיבה כאילו היה בנם ובשר מבשרם.
כשעמד המלאך גבריאל לעזוב את הזקנים ולחזור אל השמים הודה להם על שנהגו בו מנהג הכנסת אורחים, ושאל מהי משאלתם.
אמרו הזקנים: "שנים רבות אנו חיים ביחד ואוהבים זה את זה. רוצים אנו להיות קרובים ולדור סמוכים זה לזה גם לאחר מותנו."
שמע המלאך את משאלתם והבטיח להם למלא אותה.
ימים רבים עברו. הזקנים מתו בשיבה טובה, ולאחר מותם הפך אותם המלאך לאלון ולאלה.
מאז הם חיים ביחד זה ליד זה בחורש הים תיכוני עד היום הזה.

הקנה והאלון (משלי לה- פונטן):

ימים רבים חיו האלון והקנה זה לצד זה. התפאר האלון לפני הקנה ואמר לו: "ראה מה חלש הינך! מכופף אתה את ראשך ומשתחווה אפיים ארצה לכל רוח קלילה, ואפילו ציפור שיר קטנה לא יכולה לעמוד על ענפיך! ואילו אני חסון וחזק, ואפילו רוח סערה אינה יכולה להכריח אותי לכפוף את קומתי ולהשתחוות לה!"
התקנא הקנה באלון, נשא את עלבונו בשתיקה, ולא השיב לו דבר.

כעבור ימים אחדים באה רוח סערה גדולה מן הים, הכתה בעצים והשתוללה בגנים. הכתה הרוח באלון בלי רחמים, אך הוא עמד כנגדה ולא כופף את קומתו לפניה. אחר כך  כופפה את ראשו של הקנה הגמיש עד שהשתחווה לפניה וכופף קומתו לקרקע.
כשהזדקף הקנה, ראה לתימהונו שהאלון החזק והזקוף נשבר ונעקר משורשיו, ואילו הוא, הקנה הקטן והחלש, הזדקף לאחר הסערה ונותר בחיים.
מאז לא חפץ עוד הקנה לדמות לאלון, אבל הוא מתגעגע אליו עד היום הזה.

תצפית על הדרך לירושלים

צילום: חיים מאירסון

נמשיך מעט עם השביל עד לרחבת תצפית מרהיבה לכיוון מערב, ממנה ניתן לראות את אזור מודיעין ורמלה, ובימים של ראות טובה – לראות את קו הים. 

אנו עומדים בנקודה גבוהה ממנה אפשר לראות ולשלוט על כל האזור. כעת, ננסה לחזור בדמיוננו אל תקופת קום המדינה. שנת תש"ח, 1948.
הצבעת האו"ם על תכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר – תכנית שמחלקת את ארץ ישראל לשתי האוכלוסיות העיקריות שחיו אז בארץ, היהודים והערבים, הביאה שמחה גדולה ליהודים, ועוררה זעם בצד הערבי. ירושלים נחשבה על פי תכנית החלוקה כאזור נייטרלי – בינלאומי, אולם בן גוריון, ראש ממשלת ישראל דאז, הכריז "יש ירושלים ללא מדינה, אך אין מדינה ללא ירושלים". מנהיג הכנופיות הערביות עבד אל קאדר אל חוסייני, הבין את חשיבותה של ירושלים ליהודים, והמשיל את העיר לחולה חלש השוכב במיטתו וניזון מצינור אחד בלבד. כך גם ירושלים, עיר לא יצרנית ומעוטת לוחמים, אשר ניזונה מהדרך היחידה אליה, דרך שער הגיא – באב אל וואד. עבד אל קאדר אל חוסייני העריך כי ניתן לחסל את ירושלים על ידי הטלת מצור על הדרך אליה, הצינור היחיד ממנו היא ניזונה. כך הועבר זרקור המלחמה אל הדרך לירושלים.
השיירות שהביאו אספקה לירושלים חטפו אש כבדה מכיוון ההרים והמשלטים החולשים על הדרך, והתנהלו קרבות קשים באזור. למפקדי הכוחות היתה משאלה אחת – לכבוש את המשלטים והכפרים שנמצאים על ההרים מצידי הכביש ולשמור על הדרך לירושלים ועל העיר עצמה.
על הקרב שנערך ברכס המסרק נשמע בהמשך המסלול…

נתבונן בנוף, ננסה לזהות את היישובים, הדרכים והערים הניבטות אלינו, נהנה מהרוח, ולאחר מכן נמשיך במסלולנו.

רחבת האורנים

צילום: חיים מאירסון

השביל ממשיך, מתעקל ומוביל אותנו שמאלה בעליה קלה לכיוון המושב בית מאיר. נתקדם מעט עד אשר נראה עמוד נמוך (לידו אבן גדולה) שעליו חץ המורה לנו לפנות שמאלה, בחזרה אל החורש המוצל. נלך במגמת עליה קלה עד שנצא מתוך החורש אל פסגת ההר – רחבה גדולה מוצלת על ידי עצי אורנים. נשב בצל האורנים או על יד קבר השייח.

הגענו אל מבנה עתיק בעל צורה מרובעת שבראשו שרידי כיפה עגולה. זהו קבר שייח' עג'מי. על פי המסורת המוסלמית, אחמד אל עג'מי היה ממלוויו של הנביא מוחמד ושימש כספר שלו. בשל קדושת המקום נאסרה רעיית הצאן בסביבתו, וכך נשמר החורש ועצי האורן הגיעו לגודלם.
למרות הסקרנות הרבה שמתעוררת למראה מבנה עתיק אנו לא ניכנס אליו, מכיוון שקיימת סכנת התמוטטות. קברי שייח' מוסלמיים נפוצים מאוד בנופי ארצנו, לעיתים השמות חוזרים על עצמם, כך למשל, האגדה על קבר שייח' עג'מי מסבירה את ריבוי קברי השייחים באזור.

קבר שייח' עג'מי (עיבוד לחרוזים: הלה לקס):
זה סיפור שקרה כאן פעם, לפני שנים רבות, על ילדה קטנה עם עיניים בורקות.
ילדה טובה, עוזרת בבית, חולבת עיזים ומכינה שמן זית.
יום אחד לוואדי עם העיזים היא ירדה כדי להביא חלב לה ולמשפחתה.
אך אוי ואבוי! איזה סרט! נשפך החלב, נסדקה הצנצנת!
הצטערה הילדה ובכתה ובכתה ובינתיים החלב מחלחל לאדמה.
שמע שייח' עג'מי שישב על ההר למעלה, את הקול את הבכי והקריאה לאללה,
ירד חיש מהר בלי היסוסים, להציל את הילדה, החלב והעיזים.
את האדמה שייח' עג'מי סחט כמעט עד מוות, והחזיר את כל החלב לצנצנת.
הילדה שמחה ולשייח' הודתה, והוא ליוה אותה לביתה.
עברו הרבה חודשים ושנים, ושייח' עג'מי כבר בא בימים.
את השייח' קברו באדמת הכפר, ובנו לו קבר כזה, מפואר.
אבל…
האדמה ששתקה עד הלום, לא שכחה את הנורא ואיום,
את גופת השייח' היא הקיאה שוב ושוב, ולא משנה כמה הוא חשוב.
אנשי הכפר ניסו לקבור את השייח' אינספור פעמים, וזאת כנראה הסיבה לריבוי הקברים.
אז אם אי פעם תגיעו למבנה כזה- חכו שם בשקט, אולי שייח' עג'מי מתוך האדמה יצא.

בונקר ממלחמת העצמאות

צילום: חיים מאירסון

מהרחבה נמשיך מזרחה בכיוון ההליכה (כשהאורנים לימיננו)  אל תוך החורש. כאשר נגיע אל קרחת יער נפנה שמאלה (לכיוון צפון-מזרח) ונתחיל לרדת בשביל המדורג אל סוף המסלול. נעצור על יד שרידי בונקר ממלחמת העצמאות.

בדרך לתחנה שלנו עברנו על יד המושב בית מאיר, מושב דתי שהוקם על חורבות הכפר הערבי בית מחסיר. רכס המסרק והכפר בית מחסיר השוכן בו, היוו מקום פורענות עבור הכוחות היהודיים והשיירות שניסו להגיע אל ירושלים על מנת לספק לה מזון, תחמושת ותרופות. עבד אל קאדר אל חוסייני, מנהיג הכנופיות הערביות, הבין את חשיבותה של ירושלים והורה לחברי הכנופיות לחסום את דרכן של השיירות לירושלים. כך יוכלו "להרוג את החולה", הלא היא ירושלים, ולמנוע את הקמת המדינה היהודית.
מפקדי הכוחות היהודיים יזמו מבצע לכיבוש המשלטים והכפרים החולשים על הדרך לירושלים. למבצע קראו 'מבצע מכבי'. במסגרת המבצע, כבשו לוחמי חטיבת הראל את משלטי שלוחת שיירות, ובלילה שבין ה-10 ל-11 במאי 1948 נכבשו משלטי המסרק. עם בוקר נכבש גם הכפר בית-מחסיר (לאחר שני ניסיונות). הפעולה היתה קשה, ובמהלכה גם התרסקו שני מטוסי צה"ל.
כיבוש הכפר בית מחסיר איפשר בשלב מאוחר יותר את פריצת 'דרך בורמה' העוברת למרגלות הכפר ומוסתרת מכיוון המשלטים הערביים שהיו באזור לטרון.

מתוך תיאור הקרב נעבור לתיאור הסביבה שלנו ולקשר בין שני הנושאים. אם מטיילים באזור בתקופת האביב, ניתן לראות את הצמח הנקרא 'דם המכבים' בתפוצה רבה ובפריחה האדמדמה המיוחדת. פריחתו של דם המכבים שאינה דוהה העניקה לו את הכינוי 'פרח אלמוות', ולכן בא שמו העברי 'דם המכבים' להנציח את זכר המכבים הגיבורים שדמם וגבורתם לא ידהו ולא יישכחו לעולם. שימוש נוסף שנעשה במדינת ישראל בפרח הוא כסמל לזיכרון וגבורה. בימי הזיכרון נהוג להדביק על הבגד מדבקה עליה כתובה המילה 'יזכור' עם תמונה של הפרח דם המכבים. האגדה המפורסמת של פרח דם המכבים מספרת כי בכל מקום בו נפלה טיפה מדמם של הלוחמים האמיצים עלה וצמח הפרח היפהפה, שצורת פריחתו כטיפה של דם.

כעת נקרא אגדה נוספת, שהתפתחה מתוך האגדה הבסיסית המוכרת, ונשאל את עצמנו מהו המסר שניתן ללמוד מאגדה זו?

כמו מכבים

מסופר שבאחד מהכוחות היהודיים שנלחם בקרבות על הרי ירושלים היה לוחם שבכל זמן פנוי היה לומד על הטבע וסביבתו. תמיד היה מונח בתיקו מגדיר צמחים, והוא היה מקדיש מזמנו על מנת ללמוד על האדמה, הצמחים והעצים שבטבע הארצישראלי.
במהלך חודש מאי שנת 1948, ימים ספורים לפני הכרזתו של בן גוריון על הקמת המדינה, יצאו הלוחמים למבצע 'מכבי' – מבצע שמטרתו היתה לכבוש את המשלטים מהם תקפו הכנופיות הערביות את השיירות שנסעו לירושלים.
בלילה שבין ה-10 ל-11 במאי העפילו הלוחמים היהודיים אל רכס המסרק, והצליחו לכבוש את המשלטים ולהשיג שליטה על ההר. תוך כדי קרב הצליחו החיילים להתקרב אל הכפר בית מחסיר, כפר ששימש בסיס ללוחמי הכנופיות הערביות. עוד הם מניסים את הלוחמים הערבים, והנה עולה השחר. החיילים חששו מפעולות באור יום, שכן השטח מוכר לערבים, והשמש המאירה מקשה על מציאת מקומות מסתור על מנת להמשיך לנהל את הקרב.
לפתע קרא אחד מהלוחמים – האחד שלמד בזמנו הפנוי על הצמחים והכיר אותם – אל החיילים: "הרואים אתם את הפרחים האדומים? אלו פרחי דם המכבים. אומרים שבכל מקום שצומח הפרח הזה היה פעם לוחם מכבי. עלינו לסמוך על הלוחמים הגיבורים מהעבר, שהיטיבו להכיר את השטח יותר מכל אדם אחר, ולמצוא מחסה על יד הפרחים!"
כך עשו החיילים. וכל אחד נשכב על יד פרח דם המכבים. ואכן, היו אלו מקומות מחסה נפלאים, ובמשך היום הצליחו חיילינו לכבוש את הכפר בית מחסיר, שלימים נקרא 'בית מאיר'.
'מחסיר' הפך ל'מאיר'. כך הגנו המכבים על חיילי צה"ל במבצע שנקרא על שמם – 'מכבי'.

מה המסר הטמון באגדה זו? לאיזו התנהגות היא, מכוונת ואילו דמויות היא מעודדת?

מהבונקר נמשיך לרדת בשביל מדורג עד שנגיע אל הנקודה ממנה התחלנו את המסלול.

עתה נחזור גם אל הנושא איתו פתחנו את המסלול: האם האגדות שקראנו עזרו לנו להכיר את הצמח באופן טוב יותר? האם הן יעזרו לנו בעתיד לזכור את הצמח, לחוש קירבה אליו ולזהות אותו בקלות כאשר ניפגש עִמו בטבע או בעיר?