מפגש הוואדיות אחרי הגשם

צילום: חיים מאירסון

יורדים דרומה לוואדי הקטן הזורם מזרחה, וואדי שעב אל-עין. בתוכו עובר סימון שבילים שחור. יורדים עם הנחל מזרחה על סימון השבילים, לאחר כקילומטר נפגש הוואדי בנחל תקוע הגדול המכונה באזור זה 'ואדי חריטון'.

כאן נעצור וננסה לבחון את המושג 'ספר המדבר'.

רצועת ספר המדבר היא חבל ארץ צר ומאורך, המשתרע בין רכס הרי יהודה ממערב למדבר יהודה ממזרח. גבולה המערבי של רצועת ספר המדבר הוא גבול אקלימי בעיקרו, כלומר, הוא מוגדר על פי כמות המשקעים היורדת. הוא נקבע גם על פי השיפוע החזק של במת ההר כלפי מזרח: קו הגבול מציין כאן את המעבר מתחום האקלים הים-תיכוני המובהק של הרי יהודה אל האזור המדברי, שכמות המשקעים השנתית הממוצעת בו היא 450 מ"מ ואף פחות מכך, והטמפרטורה הממוצעת השנתית בו היא 18–20 מעלות. גבולה המזרחי של רצועת ספר המדבר גם הוא אקלימי, והוא עובר לאורך הקו שבו כמות המשקעים השנתית הממוצעת נמוכה מ-250 מ"מ.

מבחינה גיאולוגית – עם ההשתפלות מזרחה, סלע הגיר הקשה של במת ההר מפנה אט אט את מקומו לטובת שלוחות סלע הקירטון הרך של רמת המדבר. הצמחייה גם היא מאופיינת בחילופים ובמפגשים מעניינים. ניתן להבחין בצמחיית מדבר אופיינית לצד צמחייה ים-תיכונית המאפיינת את אזור ההר. לדוגמא – נבחין בסירה הקוצנית המוכרת לנו היטב מאזור ההר, ולידה צומחת קטלה חריפה – בת המדבר. גם בעלי החיים באזור מגוונים, וחלקם אף מיוחדים לרצועה מיוחדת זו. אם יתמזל מזלנו נוכל להבחין בצבי ההרים המדלג לו על השלוחות הגבוהות, ומנגד יתכן ונפגוש ביעלים אשר טפסו דרך הוואדי מהמדבר עד לאזורנו.

ספר המדבר היה מאז ומתמיד אזור מפגש שבין הארץ המיושבת לישימון ויחד עם זאת שימש גם אזור חיץ שבין שני חבלי ארץ אלה. מפאת אופיו המיוחד של אזור זה הוא הושפע רבות מאופי השלטון באזור המיושב הסמוך לו – הרי יהודה – בתקופות בהן השלטון היה יציב וחזק נוספו עוד ישובים בשטח, וספר המדבר נדחק מזרחה על ידי הארץ המיושבת, אך כאשר השלטון היה רעוע וחלש נפגעו ההתיישבויות באזור מידי פושטי המדבר. התושבים נטשו את מושבותיהם, והארץ הנושבת נדחקה על ידי המדבר.

דוגמה לדבר ניתן למצוא בתקופת המלך רחבעם בן שלמה, כאשר המלך הופך את רצועת ספר המדבר לשרשרת מצודות מגן מסביב לארץ יהודה – "וַיֵּשֶׁב רְחַבְעָם, בִּירוּשָׁלִָם; וַיִּבֶן עָרִים לְמָצוֹר, בִּיהוּדָה. וַיִּבֶן אֶת-בֵּית-לֶחֶם וְאֶת-עֵיטָם, וְאֶת-תְּקוֹעַ וְאֶת-בֵּית-צוּר… וְאֶת-זִיף… וְאֶת-חֶבְרוֹן, אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִן:  עָרֵי מְצֻרוֹת." (דברי הימים ב', יא'). הערים הנזכרות כאן הן ברובן ערי ספר, אשר נבנו בצורה ממלכתית בכדי להגן על הארץ הנושבת מפני המדבר.

מנגד היו שלטונות אשר לא רק שלא פחדו מפושטי המדבר, אלא אף שלטו בהם – כדוגמת בית חשמונאי והורדוס אשר בהם נעסוק בהמשך הטיול.

האדם המתגורר בספר המדבר נאלץ לשלוח ידו בעבודות אחדות מפאת מזג האוויר הקיצוני השורר באזורו. כך יוצא, למשל, כי בחורף יצא לרעות את עדרו במרעה אשר גדל ברמת המדבר, ולעת קיץ יחזור לביתו לקצור את גידולי הבעל אשר צמחו במהלך שהותו במדבר. כך, לדוגמה, מספר התנ"ך, התנהלה משפחתו של דוד המלך, האב ישי עסק בחקלאות בבית לחם, בעוד בנו דוד רעה את צאן אביו במדבר.

בטיול נעסוק בשלוש דמויות אשר אזור זה נגע או השפיע עליהן בצורה מסוימת. נסו לחשוב, כיצד ספר המדבר יכול ומשפיע על המתגוררים וההולכים בו.

טפטוף מים בנחל תקוע

צילום: חיים מאירסון

פונים צפונה עם הסימון והולכים לאורך הגדה המערבית של הנחל, לאחר כ-500 מטרים נבחין בעליה קטנה שמאלה לעבר מערה –'המערה התלויה של חריטון'. ניתן לזהותה לפי בריכת האיגום המצויה בתוך חלל המערה.

הנזיר חריטון חי בשנות ה-30 של המאה הרביעית לספירה. הוא נולד באוקוניום שבטורקיה וכשהתבגר החליט לעלות לארץ הקודש ולהתחקות אחר צעדיו של ישו הנוצרי. האגדה מספרת, כי בעת המסע מטורקיה לירושלים נשדד חריטון ונלקח יחד עם שללו למערת השודדים. כשהתעורר חריטון הוא ראה למולו נחש ענק מתפתל לכיוונו. חריטון התפלל, ולפתע שינה הנחש את מסלולו, ניגש לכד היין שניצב במערה והטיל לתוכו את ארסו. חריטון הבין כי התרחש לו נס והמתין לשוב השודדים. עם שובם, חגגו השודדים את שללם החדש ושתו לשוכרה מן היין המורעל. תוך דקות מספר שכבו כולם מתים. חריטון הצליח להשתחרר מכבליו ולקח עמו את שלל השודדים – על פי האגדה שלל זה שימש לו להקמת המנזר הראשון במדבר יהודה.

בשנת 330 הקים חריטון את מנזרו הראשון, מנזר פארן שעל יד עין פרת שבוואדי קלט. עם הקמת המנזר ייסד חריטון מודל חדש של התנזרות המכונה 'לאורה', שמשמעותה 'כוך התבודדות'. עפ"י שיטה זו התבודדו הנזירים בכוכי ההתבודדות שלהם סביב למנזר לאורך כל השבוע ועסקו במלאכות פשוטות, העתקת כתבי הקודש וסגפנות. המנזר עצמו שימש כנקודת מפגש שבועית בעת המיסה בימי ראשון.

שמו של חריטון יצא למרחוק, וחסידים רבים החלו להתקבץ סביבו. חריטון שהחל להרגיש בצפיפות החליט לעזוב ולהקים מנזר חדש על יד יריחו. חריטון הקים את מנזרו השני, מנזר הקרנטל. גם שם לא ארכה שהייתו, ולאחר שנים אחדות החליט לנדוד שוב ויצא לכיוון מדבר תקוע, שם הקים את מנזרו השלישי, הגדול  והאחרון – מנזר סוקה.

ניתן להבחין בשרידי המנזר מצפון לנו. המערה בה אנו נמצאים הינה כוך ההתבודדות הפרטי של הנזיר חריטון עצמו, כפי שהיא מתוארת בביוגרפיה שלו 'חיי חריטון', ספר שבו מתוארת בהרחבה דמותו והשפעתו על יצירת מנזרי המדבר. חריטון סיים את חייו במנזר זה. לאחר מותו הועבר לקבורה במנזרו הראשון, פארן.

מה הוביל את מאות הנזירים, אשר חריטון היה מפורצי הדרך שבהם, להגיע דווקא למדבר יהודה ולספר המדבר? "המדבר של העיר הקדושה", כך כונה בלטינית האזור על ידי נזירי אותה התקופה. אזור הספר, הניגודיות והמפגש שבו, יוצרים מרחב מושלם לנזיר – מחד הקרבה לעיר הקדושה וללב התרבות הנוצרית, ומאידך הקרבה לאזורים השוממים והשקטים שבמדבר הנחוצים להתבודדות הנזיר.

 האם זהו רק המיקום הפיזי, או שמא גם אופיו המיוחד של המקום עצמו, כפי שעמדנו עליו בתחנתנו הקודמת, שהובילו את נזירי מדבר יהודה דווקא לכאן? האם מי שבוחר לחיות את חייו על הקצה זקוק בעצמו לאותה מורכבות שהספר מעניק?

עין א-נטוף

צילום: הדסה

מאות מטרים לאחר מכן, עובר השביל במעיין קטן – עין א-נטוף.

עין א-נטוף הינו מעיין קטן המטפטף (ומכאן שמו הערבי) מסדק במצוק, ומימיו נאגרים בבריכה ריבועית קטנטנה חצובה בסלע. במעיין גדלות שערות שולמית, ועדשות מים  מכסות את מימיו.

מתחתינו נמצא נחל תקוע, מן הגדולים שבנחלי מדבר יהודה. הנחל קרוי על שם העיר העתיקה תקוע המוזכרת כבר בתקופת המקרא. לא רחוק ממיקומנו כעת, קילומטרים אחדים מערבה, שוכן כפר ערבי בשם תוקוע. הכפר המאוכלס כיום בפלסטינאים יושב על תל מקראי אשר בסקר שנערך בו נתגלו ממצאים מתקופת המלוכה ואף קדומים לכך. זוהי תקוע המקראית.

אחת מהדמויות הבולטות הפעילות באזור זה היא הנביא עמוס, השלישי ברשימת תרי-עשר שבתנ"ך. עמוס ניבא בתקופת ירבעם השני מלך ישראל, תקופת שגשוג כלכלי בממלכת ישראל, תקופה בה הפערים החברתיים בין עשירי העם לענייו הלכו וגדלו. עמוס יצא כנגד תופעה זו – "על-מכרם בכסף צדיק, ואביון בעבור נעלים" (עמוס, ב', ו').

עמוס, כך מסופר לנו, גדל בתקוע –  "דברי עמוס, אשר היה בנקדים מתקוע:  אשר חזה על ישראל בימי עזיה מלך-יהודה, ובימי ירבעם בן-יואש מלך ישראל–שנתים לפני הרעש" (עמוס, א', א'). עמוס הגדל בממלכת יהודה התנבא דווקא על ממלכת ישראל – מדוע נבחר בן ממלכת יהודה להתנבא על ישראל? שמא "דברים שרואים משם לא רואים מכאן"?

לקראת סוף ספר עמוס נקרא הנביא אל אמציה כהן בית-אל הדורש ממנו להפסיק להינבא בישראל – "ויאמר אמציה, אל-עמוס, חזה, לך ברח-לך אל-ארץ יהודה; ואכל-שם לחם, ושם תנבא ובית-אל, לא-תוסיף עוד להנבא:  כי מקדש-מלך הוא, ובית ממלכה הוא" (עמוס, ז', יב'-יג') אמציה רואה בעמוס קושר קשר כנגד הממלכה, כפי שניתן ללמוד מהפסוקים הקודמים, ולכן דורש ממנו לעזוב. חשובה כאן  תשובת עמוס – "ויען עמוס, ויאמר אל-אמציה, לא-נביא אנכי, ולא בן-נביא אנכי:  כי-בוקר אנכי, ובולס שקמים  ויקחני ה', מאחרי הצאן; ויאמר אלי ה' לך הנבא אל-עמי ישראל" (עמוס, ז', יד'-טו') לכאורה אין כאן תשובה הגיונית, ואף קיימת מעין סתירה פנימית בדבריו של עמוס: מצד אחד הוא אומר: לא נביא אנכי – ומהצד השני הציווי שקיבל היה: לך הנבא אל עמי ישראל.

ניתן להבין את תשובת עמוס ואף לבטל את הסתירה, כאשר מבינים כי הוויכוח בין אמציה לעמוס הוא בדבר תפקיד 'הנביא'. אמציה מחזיק בדעה כי נביא הוא מקצוע הדורש הכשרה, ואף שכרו בצידו ("ואכל שם לחם") – אמציה כהן בית-אל אוטה את הנבואה כמקצוע. עמוס, לעומתו, מדגיש כי אין זה מקצועו – "כי בוקר אנכי ובולס שקמים", אלא שליחות מאת האל – עמוס מדגיש שאין פה מקצוע "נביא" אלא שליחות אלוהית ולכן רצונו של הנביא היכן ועל מי להתנבא אינו רלוונטי.

כשעמוס מתוודה על מקצועו, הוא מספר על מקצוע כפול – רועה צאן מחד, וחקלאי המטפל בעצי השיקמה – מאידך. כפי שכבר ראינו לעיל, המתגורר בספר המדבר נזקק לשני מקצועות – אחד לימי החורף והשני לימות הקיץ. דברי עמוס לאמציה מדגימים לנו עיקרון זה.

לאחר שמתעמקים במקום ילדותו של עמוס ובאופיו המיוחד – קריאה נוספת בספרו של עמוס הנביא הופכת למשמעותית יותר. המפגש שלנו היום עם ספר המדבר והדימויים הלקוחים מתוכו מאפשר לנו להבחין מזווית חדשה בייחודו של נביא הגדל באזור זה.

אירוסים בנחל תקוע אחרי חורף גשום

צילום: חיים מאירסון

–        הכניסה עם פנס בלבד!

–         יש לעקוב אחר החבל המונח לאורך המערה, ככלל, אם לא בטוחים יש לחזור. 

–         אין להיכנס לבד למערה 

–        יש לידע אדם חיצוני שאינו חלק מקבוצת המטיילים על הכניסה למערה.

בדרך להרודיון

צילום: הדסה

מהמערה נחזור חזרה לסימון שבילים השחור ונסיים אותו עד שנגיע לחניה. משם ניסע להרודיון.

ההרודיון קרוי על שם הורדוס, כמובן. הורדוס מלך על יהודה בתקופת בית שני בשנים 4–37 לפנה"ס. הוא היה מלך חזק ויציב, ובתקופתו גדלה והתפתחה ממלכת יהודה. ההרודיון נבנה כארמון-מבצר בשנים 15–22 לפנה"ס. המיקום בו נבחר להיבנות הוא מיוחד. בנקודה זו ניצל הורדוס מן הפרתים (מעצמה מהמזרח אשר סייעה למתתיהו אנטיגונוס במסגרת סכסוכי הירושה החשמונאיים) בבורחו מירושלים לאחר שנתפסה על ידם.

את מראה המקום מתאר כבר יוסף בן-מתתיהו היסטוריון יהודי בן המאה הראשונה לספירה:

"וכאשר עשה הורדוס זכר עולם לקרוביו ולאוהביו, לא זלזל גם בזכר עצמו: על־כן בנה מבצר בהר הפונה אל ארץ ערב וקרא לו הרודיון על שמו. ואף הרמה העשויה בידי אדם, במרחק ששים ריס מירושלים, אשר דמות לה כמראה שַד, גם לה קרא הורדוס בשם הזה וכלל את יופיה בכבוד וברוח נדיבה, כי את ראש הרמה הקיף מגדלים עגולים, ואת כל הכיכר המוקפת מילא ארמונות נהדרים, ולא רק מראה הבתים בפנים היה תאווה לעיניים, כי־אם גם מחוץ היה עושר רב שפוך על הקירות והקרנות והגגות. המלך פיזר כסף רב למשוך ממרחק מים רבים עד ראש הרמה, ובשיפוע הגבעה חצב מאתיים מעלות שיש לבן צח, כי הייתה הגבעה גבוהה למדי, אף כי כולה נעשתה בידי אדם. וגם בתחתית הגבעה הקים הורדוס בנייני מלכים אחרים, בתי מסכנות (מחסנים) לכלי בית המלך ובתי משכן לעבדיו, עד כי דמתה המצודה הזאת לכל חוקיה לעיר שלמה בתחום ארמון־מלכים". (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א', כא', י')

הורדוס בחר להיקבר במקום זה הקרוי על שמו, ואכן, בשנת 2007 נחשף קברו של הורדוס ע"י הארכאולוג אהוד נצר, על צלע ההר הצפונית הפונה לעבר ירושלים. בנוסף לקבר נגלו עוד ממצאים רבים וחשובים כדוגמת תיאטרון ובית מרחץ. כיום החפירות במקום נמשכות, ונראה כי האתר טרם 'אמר את מילתו האחרונה'.

בתקופת המרד הגדול שימש המקום כנקודת התנגדות של הקנאים כנגד הרומאים, נקודה זו החזיקה מעמד אף לאחר חורבן הבית. שנה לאחר מכן, שנת 71 לספירה, נכבש המקום על ידי המצביא הרומאי באסוס בדרכו לדיכוי מוחלט של המרד.

אך זו לא היתה הפעם האחרונה. כ-70 שנה לאחר מכן שימש המקום כנקודה שולטת במרד בר-כוכבא, ומהתעודות קדומות עולה כי יתכן שבר-כוכבא עצמו שהה במקום. עם דיכוי המרד בשנת 135 לספירה ננטש המקום.

מבט מראש ההר יעניק לנו תצפית נהדרת – שימו לב לקו הישובים שנתחם על ידי המדבר שממזרח, להתחלפות הגוונים – מחום לצהוב, להשתפלות הקרקע, לצפיפות האדם במערב אל מול השממה במזרח. אין ספק, שמיקומו הפיזי של ההרודיון אינו סתמי, ומכאן גם מיקומו ההיסטורי. מה מביא מלך לבנות ארמון ומבצר על קצה המדבר? מה הניע את המורדים הקנאים להחזיק בנקודה זו, כשאפסה כל תקווה? ואיך הפך ההר העזוב למפקדה בימי בר-כוכבא?

המפגש עם המקום והדמויות הצומחות בו מחדד לנו את השורה המפורסמת של טשרניחובסקי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". פגשנו דמויות הסטוריות מרכזיות ממגוון הקשת החברתית. לכל אחת עולם רוחני ותרבותי אחר, אולם משהו אחד משותף – כולם  גדלו וחיו כאן בספר המדבר.