חבר בפלוגת המילואים שפגש את נעם לראשונה בתשעה באב תשס"ו
נעם חייך תמיד, בכל מקום שהיה, תמיד מלווה בספר הירוק – 'דרכי טהרה' שהיה בידו. זכורני שלאחר שחזרנו מן הכנרת (להתרעננות לפני הכניסה ללבנון) עצרנו במסעדה של בעל בית ערבי – על אם הדרך הקרובה לעמיעד – היחידה שהייתה פתוחה בימים טרופים אלה… אנחנו 'הדוסים'… נאלצים להישאר בחוץ ולהסתפק בחטיפים כשרים… אנחנו בחרנו לנו גלידת מגנום משובחת… תפסנו לנו שולחנות עץ בחוץ. נעם ישב מולי, התענג על הגלידה… וכל זאת תוך שהוא קורא בספר. מידי פעם מרים פניו אלי ובעיניים בוהקות ובחיוך רחב אומר: "זה פשוט מרתק".
ובשבת שקדמה… ישבתי לימינו תחת הטנק על מזרן צוות. שעת אחר הצהרים. שאר החבר'ה הדתיים ישבו על ארגזי פגזים ממולו בזמן שהוא דרש את דברי הרמב"ם: "וידע על יחוד השם הוא עושה מלחמה וישם נפשו בכפו…ולא ירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו". כזה צעיר ועם בטחון וידע גדול… אני זוכר שדבריו לא נתנו לי מנוחה וסיננתי לעברו: "איך אוכל שלא לחשוב על אשתי וילדי, הלוא אני נלחם היום על הבית שלי (אני תושב עכו), של משפחתי…" לאחר ניגונים ועונג שבת פסענו יחד, אני ונעם, לכיוון בית הכנסת לתפילת ערבית, כשכל הדרך אני מתעקש על מהות הסיבה בגללה אני כאן – למען משפחתי שהיא כל עולמי. דיברנו רק עלי ועל משפחתי. הוא התעניין, עודד והקשיב. סיפרתי לו שעכו זו החזית: על הקטיושות, הילדים המפוחדים, על חבר לעבודה ובתו שנהרגו… ושני אחים שלי ששהו במקום… נעם הבטיח לי לבדוק את הסוגיה ואמר שאינו יכול לשפוט את השגותי מפני שלו אין עדיין משפחה משלו, וכאן כבר השחיל מילה על עצמו ובחיוך אמר את תאריך חתונתו. אני נזכר במילותיו של נעם כל אימת שאני מביט בפני ילדי ונעשה חזק יותר ואיתן למענם.