בס"ד אדר ב' תשס"ח
אמת וענווה. שתי מילים שהן נעם.
נראה לי שגם הוא ראה את עצמו מכיל עולם בתוך המילים האלה.
פעם דיברנו על שמות כמתארים מהות של אדם. אני מאמינה שכל שם גונז בתוכו את התפקיד של האדם בעולם, ובמקביל דרכו הוא מקבל את הכוחות לממש את תפקידו בצורה המתאימה לו ביותר. נעם אמר לי "לא יודע, אני כ"כ נעם?". הוא צדק, הוא היה מאוד נעם, אבל היה בו עוד צד חזק מאוד, גזע של נחישות, שלא הסתדר לגמרי עם 'נֹעמיות'.
אחרי זמן גיליתי להפתעתי שיש לו עוד שם, כשהוא ביקש לא לכתוב את שמו השני בהזמנה (יעקב זה שם של סבא, נחזור אליו כשנזדקן).
כל כך ברור וכל כך מתבקש, ובכל זאת לא שמתי לב שמצאתי את החלק השני של נעם. יעקב, האיש המאחד בין רחמי אברהם לדין יצחק. יעקב איש האמת.
שני כוחות כמעט סותרים שכנו בתוכו. נעם המים הנעים בגמישות, מתאימים את עצמם לכלי לתוכו הם נמזגים, משקפים בצבעם את צבע הסביבה, משיבים נפש. מנגד איתנות האמת הניצבת ללא מורא מול רוחות משתנות, תקיפה במקומה, נוקבת וישרה כמו סלע במדבר.
כשמעמיקים פנימה רואים שהשניים בשורשם הם אחד. הדרך האחת והיחידה להגיע לנקודה של אמת היא בענווה. רק ההתאיינות האישית, ההתרוקנות, מאפשרת לאמת להכנס ולמלא.
הדברים פשוטים וידועים, במיוחד לנו שהסתובבנו במדבר אילת וליבנו את הרעיונות הללו.
"מפני מה ניתנה תורה במדבר? ללמדך שאם אין אדם מפקיר עצמו כמדבר, אינו זוכה לדברי תורה…" (ילקוט שמעוני). האפשרות לזכות בדברי תורה היא מתוך הפתחות שלא מנסה להכתיב למציאות איך להתרחש, אלא מתכתבת עם המתרחש ומוכנה ללמוד מהחוץ אל הפנים.
ובכל זאת כשמתרחקים משורשם של דברים, הביטוי המעשי של האמת רחוק כל כך מהענווה שקל מאוד להתבלבל. קל מאוד להתמקד באחד מהשניים ולשכוח את החיבור ביניהם.
נעם היה דוגמה לחיבור הדברים מהשורש. כשהייתי במחיצתו לא הרגשתי דואליות של מצד אחד נעם בענווה, מצד שני נעם באמת. אמת וענווה היו בתוכו כאחד. זרימה פשוטה שהיתה בה נעימות ואיתנות, ממוזגת להפליא.
דוגמה אחת: בתחילת דרכינו ביחד שאלתי אותו אם הוא ממלכתי, "לא יודע" הוא ענה. רק אחרי זה גיליתי מה זה אומר ה'לא יודע' שלו. זה אמר לימוד 'סלו המסילה' של הרב טאו בעיניים בורקות. זה אמר כעס חם ובוער על השלטים בצמתים "ההתנתקות מתפוצצת לנו בפנים" באמצע מלחמה, כי במקום להתאחד מאחורי הממשלה בזמן הקשה הזה הם מחלישים ומפלגים, ומנגד תסכול עמוק מהמודעות בעיתון "אולמרט, אין פיתרון צבאי לטרור" של המחנה שממול. זה אמר רצון אמיתי ללכת ולהלחם למען עמ"י וחשש שאולי שכחו אותו ולא שיבצו אותו עדיין ביחידת מילואים (אם כי הוא העדיף שיזכרו רק אחרי החתונה).
אם זה לא ממלכתיות אז מה זה כן?! אצל נעם זה היה 'לא יודע'. בחירה לא לעטות על עצמו הגדרות, סיסמאות ומלבושים של הכרזות 'אני ממלכתי', אלא ללכת לבד ערום, עניו ופתוח לאמת שתבוא אליו. אם זו אמת שאמר רב ממלכתי, ואם זו אמת שיצאה מפה של שחקן גוי (כאן קצת קשה לי לצטט כי אני לא מתקרבת להיקף הידיעות שהיו לנעם בתחום…).
היתה בו פתיחות להכל מתוך ענווה אמיתית של נכונות לשמוע ולהתקדם, אבל מתוך הבנה שגם אם לא הכל הוא יודע יש גם לו מה לומר, איך לשנות ולהשפיע, עם מה לרוץ קדימה ועל מה להתעקש.
ענווה ואמת. נעם יעקב.