דברי הרב דוד אביחיל במלאת שלושים לפטירת נעם
כשעם ישראל יוצא לדרך, נולד לאברהם ולשרה בן, יצחק אבינו. ואומר רב צדוק הכהן: "כשנולד יצחק נתעורר ונתחדש התגלות הצחוק דקדושא בעולם". יש צחוק של קדושה, חיוך של קדושה, היוצא לדרך עם יציאתו של עם ישראל לדרך. עם ישראל מביא לעולם את החיוך שיש בו קדושה, וזה מלווה אותנו כל ההיסטוריה עד אחרית הימים "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". עם ישראל הולך היסטוריה שלמה עם חיוך של קדושה. וצריך לברר אולי מעט מהו החיוך הזה ומתוך כך אולי לברר גם מעט את מי זכינו לפגוש כשפגשנו את נעם.
שורשו של האדם היהודי – בחיוך. עולם הטבע, עולם אלילי הטבע, הוא מאוד מדכא; מי שסובב בתוך הליכות הטבע, במחזוריות של הטבע, פוגש פסימיות: לאן כל זה הולך? לאן כל זה מוביל? שוב ושוב חוזר על עצמו, ואין רואים שום מטרה. עד שנכנס לעולם קו של אור, תקווה מלשון 'קו'. עם ישראל, אומר הרמח"ל, הוא קו של אור שמכניס לעולם הזה כיוון ומטרה ותקווה ואופטימיות; יש לאן ללכת ,יש עבור מה לחיות. 'יהיה טוב' אינו ביטוי שחוק, 'יהיה טוב' זה שורשו של האדם היהודי, זאת אופטימיות תמידית שיהיה טוב, כי אלוקים ברא את העולם, והוא מקור הטוב. ומתוך כך מופיע החיוך, השורש של החיוך הוא בתקווה, בקו של האור שבעצם מגיע מ"יאר ה' פניו אליך". הקב"ה מחייך אלינו. אנחנו מבקשים ממנו: רבש"ע בבקשה תסביר לנו פנים, תן לנו תקווה.
הצחוק גם נובע מסיבה שנייה. כשאברהם אבינו שומע שעתיד להיוולד לו בן, יצחק, והקב"ה אומר לו "וקראת את שמו יצחק", הרמב"ן מסביר מדוע שמו יצחק. אין זה בגלל צחוקה של שרה, אלא לדברי הרמב"ן "כי כל הרואה עניין נפלא באדם וטוב לו – ישמח עד ימלא שחוק פיו". כשאנו רואים דבר מופלא אנו מחייכים, זה מעורר בנו איזו התרחבות של הנפש. אנחנו מסתובבים בעולם בעיניים של פליאה ומחייכים ומתפעלים, כמה מדהים: הים, הירח, הכוכבים, בני האדם, החידוש הזה שלמדנו ברמב"ן או ברא"ש או בריטב"א! אבל לא רק מי שמתבונן על העולם בפליאה מחייך, כי השורש של החיוך, השורש של מאור הפנים, של הסברת הפנים, אומר בעל ספר 'תומר דבורה' (וגם בעל ספר 'חסד לאברהם' מביא את זה), שורש החיוך הוא במאור העליון, באור הפנים העליון של הקב"ה. אדם שמחובר בנפשו לשורש השורשים של הרצון האלוקי בעולם מסתובב בעולם כשחיוך על פניו, אדם כזה מסתובב בעולם במאור פנים.
בחיוך ישנה גם הטבה גדולה, רצון גדול להיטיב. "ולבן שיניים מחלב" נאמר על שבט יהודה. ליהודים יש הברכה מיעקב אבינו "תחייכו, אתם יודעים לחייך, זו גמילות חסד גדולה יותר מלהשקות מישהו בכוס חלב". זאת דרישה מהיהודים, זה אפיון של שבט יהודה. וזו גמילות חסד גדולה. בהלכה העניין מופיע במקומות רבים: יש ליתן צדקה בסבר פנים יפות, צריך לכבד הורים בסבר פנים יפות. אחד מהאפיונים של תלמיד חכם הוא היותו מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ולהיפך – אם תלמיד חכם אינו מחייך יש בזה חילול ה'. ו'בהלכות דעות' אומר הרמב"ם, שקבלת כל אדם בחיוך זו הדרכה הלכתית לגמילת חסד בצורה הפשוטה ביותר.
חכמים אומרים שהחיוך והשחוק מיוחסים דווקא לשבט נפתלי ולחודש אדר. כבר בברכת משה רבנו נאמר "ולנפתלי אמר: נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה', ים ודרום ירשה". בנפתלי יש צחוק, כי הוא שבע רצון. רב צדוק מסביר, שנפתלי הוא שבע רצון, כי הוא שמח בחלקו וחסר דאגות. מנפתלי אנו לומדים שמידת החיוך הזו קשורה להיותנו שמחים בחלקנו, אבל הרמב"ן אומר משהו נוסף שנגע בי מאוד, שיש אנשים שרוצים ללמד אבל אינם מצליחים, הם אינם מצליחים לבטא את עצמם, אך יש מי שמלמד ומצליח. הוא מצליח לבטא את מה שהוא חושב, הוא שבע רצון ביכולתו ללמד תורה. כל כך שמחתי בחודשים שנעם היה אצלנו בישיבה, הוא כל כך שמח שהוא מצליח ללמד, היה מדהים. הוא אחרי זה בא אלי, אל ראש הישיבה שלו, בהצעות איך הוא מציע לי שילמדו. נפלא. החיוך שלו גדל.
אם כן, אני לוקח לעצמי ומאחל לכולנו שניקח מנעם את הלימוד הגדול הזה של להיות אופטימיים, לדעת שיהיה טוב, שיש קו של אור שזורם אל עולם מהרצון האלוקי העליון, להסתובב בעולם עם פליאה, עם איזו תמימות ילדותית, להסתכל ולשאול שאלות ולא להיכנס לאיזו שיגרה משועממת, הכל כל כך מעניין, הכל מגלה רצון ה', ולהיות קשורים לשורש הרצון האלוקי, למאור העליון, שאין בו שום דין, שפע של הטבה, של רצון להיטיב לאחרים, של רצון למעשה, להיות במצב תמידי של שמחה בחלקנו, ומתוך הלימוד הזה, אני מאמין, שלפחות בעולם שלי ובעולם של התלמידים שלנו החינוך שנעם חינך אותנו, זה חינוך שילווה אותנו כל החיים, זה חיוך, שזה חינוך שלוקח אותנו למקום של הרבה תקווה, של הרבה אור, של הרבה שמחה בחלקנו, ואני מאחל לכולנו שבעזרת ה' נזכה להגיע לדרגה הזו של נעם.