לה"ו אור לה' אלול תשס"ו.
למשפחת מאירסון היקרה ולארוסתו של נעם זצ"ל הי"ד.
שמי יהל אברהמי, אני אברך בישיבת "לנתיבות ישראל" שבעיר העתיקה, ומחר בעז"ה אני אמור להשתחרר מצו-8. אני משרת כתותחן, ושהינו הרבה בצפון וירינו וכו'. והיה לי ברור, שכשאגיע לביתי אשב לכתוב לכם, ולפחות זאת, אם לא אצליח להגיע לביתכם.
היכרותי עם נעם זצ"ל הי"ד היתה קצרה מאד. קצרה, אך בעלת חותם בנפשי. ישנם אנשים שרואים אותם, ומדברים עימם וממשיכים הלאה, בחיים. אך ישנם כאלו שאף שהמפגש עימם ארך זמן קצר בלבד, רושם אישיותם מלווה אותנו ונותן עוז ובריאות שכזו. וזהו בשבילי – נעם זצ"ל הי"ד. בסוף זמן קיץ הגיע לישיבתנו בי-ם שבין החומות, לבדוק אפשרות להיות בה כאברך. מיד כשהגיע לישיבה קלטתי שהוא בחור מיוחד. גזעי, ענווה ועוז. במשך יומיים, ביני לביני, עקבתי אחריו. ראיתיו יושב ולומד במין סדר עצמי ברור, היה ניגש לארון הראשונים על המסכת וכל כמה זמן קם ולוקח ספר, ועוד, ועוד. הוא ישב בפינה השמאלית הקדמית ושקע בלימוד. בד"כ כשבא מישהו לבדוק מקום, יש לו קצת פיזור הנפש, מקום חדש, סדרים חדשים, סביבה אחרת, אך הוא היה שקוע כל כולו בלימוד ברצינות מיוחדת, כאשר ניכר שזה נובע גם מיראת שמיים אמיתית וגם מאופי חזק, מאדם שיודע את תפקידו בכל רגע, שיש לו מודעות לחשיבות מעשיו. אני חיכיתי לרגע שהתפניתי מהלימוד בחברותא וניגשתי אליו לאמירת שלום המקובלת במעין הכנסת אורחים, לראות במה אפשר לעזור, אם הוא הסתדר בפנימייה וכו', מהן תוכניותיו, ולא אשכח את החיוך שלו כשלחצתי את ידו. ישבנו והסברתי לו על השיעורים השונים וסדרי הישיבה השונים, ומתוך כך התגלגלה שיחה בינינו. אינני זוכר כל כך את תוכנה, אך ידעתי מיד אח"כ שהוא נכס לישיבה ולעמ"י. הענווה הפנימית והרצון לבדוק לעומק את דרך לימודו, איך שמח לשמוע שבישיבה ישנם אברכים שמוסרים עצמם ללימוד עם כל התנאים הקשים שבישיבה (מילגה), אני זוכר שממש "רווח" לו לשמוע זאת וביקש ממני שאספר לו עוד על האווירה הרצינית ואיכות הלימוד. אני אגלה לכם סוד קטן שלא זכיתי לומר לו, אך מייד אחרי השיחה איתו ניגשתי לשני אברכים נוספים וביקשתי מהם ל'שים עליו עין', לראות במה אפשר לעזור, כי אם הוא יבוא לישיבתנו הוא ייצא תלמיד חכם אמיתי, איש אמת. ביום שיצאתי לחופש קטן לפני השיחרור הלכתי לישיבה לכמה שעות וניגשתי לאותם שני אברכים והזכרתי להם את אותו אחה"צ/ערב כשסיפרתי להם עליו ודיברנו עליו "אחרי הגב", והבעת פניהם אמרה הכול. איני יודע למה אני לוקח מזמנכם היקר, משפחה יקרה, אך ברור לי שאפילו מספר דקות מחיי בנכם "הגדול" שאוכל לחלוק עמכם, תשמחו לשמוע, ולכן אני יושב לכתוב. כשקיבלתי את הבשורה המרה הייתי בעיצומו של ירי מאסיבי, הצוות עבד קשה ולא ישנו הרבה לילות, ומייד כששמעתי פרשתי לצד ובכיתי על אדם יקר, אדם גדול , שאיבד עמ"י, שאיבדה הישיבה שאולי התעתד לבוא אליה ועל אישיות כזו של אמת ופשטות, עוז וענווה שלא תוכל להמשיך להשפיע ולהקרין בגלוי באומה הזקוקה כל כך לאנשים כמוהו. ואף לי אין הסבר איך שיחה של רבע שעה עם אדם יקר מאוד שזכיתי להכיר פעם ראשונה, איך השפיעה עליי כל כך והותירה בי רושם עמוק, אשר כמו כן הוא.
רציתי להגיע אליכם ע"מ ללמוד קצת יותר על אישיות מיוחדת זו, להתחזק ממנו, לחיות יותר את תכונותיו המיוחדות, הבריאות, שהן מעין המשך חיים בעולמנו הקטן, החלקי והמצומצם כל כך.
לנחם, אין בי יכולת. ואין בכוח המילים לתת תקווה. לעולם במפגש החיים עם המוות – התחום בלתי ניתנת לגישור וכל שכן עם בן, אח, עוצמה של אישיות, עם חתן נפלא, שאינו בינותינו עוד. אך דעו לכם, שכמו שנעם בעצם אישיותו פעל והשפיע עלי בלא ידיעה, כך מן הסתם רבות פעולותיו שפעל. רק רבש"ע יודע עד כמה באמת גדול היה, ועד כמה פעל על רבים אחרים, במודע ובמסתורין.
אובדנכם הוא אף אובדן האומה כולה, ואישיות מיוחדת כזו, עם העדינות והענווה שלו – במיוחד הכאב גדול יותר. לכם משפחה יקרה, אין מי שיכול להבין את עוצמת הכאב, ורק אני, כאח שלכם, כחלק מעמ"י, מתפלל שה' יתן לכם כוח להמשיך לחיות בעוז ובאמונה, ואולי הידיעה שאפי' מישהו שבקושי הכיר את בנכם הנפלא, כל כך מצטער, כל כך התפעל מאישיותו, אולי יש בה מעט נחמה.
חשבונות שמיים איננו יודעים ואיננו אמורים לדעת, וסדרי הופעת נשמות בעולם אינם בתחום השגתנו, אך באמת זכיתם לנשמה גדולה, מיוחדת. אשריכם שזכיתם לאוצר כזה, לפיקדון כזה.
ותודה על מה שקיבלתי מבנכם! יהי רצון שה' יתן לכם כוח ועוז, והמקום ינחם אתכם בשאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד ובבניין ירושלים ננוחם.
ובברכת "כל ישראל ערבים זה בזה".
אתכם תמיד!
כאבכם אף כאבנו.
תפילותיכם אף תפלותינו.
וגאולתכם היא גאולת כולנו.
בציפייה לביאת משיח צדקנו. אכי"ר.
מצטער על הכתיבה שאינה ערוכה ועם מחיקות אך זה פרץ ישר מהלב, מהנפש.