כשאמא שלך גילה, ביקשה ממני לדבר בקבר, ביום האזכרה ה-13 שלך. איזה מספר זה 13. עלו לי כל מיני דברים.
אחד הדברים היה איך בכלל לדבר.
האם לדבר אליך בגוף שני כמו שבסוף הכרעתי ואני עושה עכשיו.
או בגוף שלישי – עליך, על ההעדר שלך, על כך שאתה לא נמצא אתנו.
זה מלווה אותי כבר כמה שבועות וכתבתי את הדברים גם ככה וגם ככה.
ופתאום הפיתוי לדבר איתך ככה. כמו שלא עשיתי כבר 13 שנה, אולי בעצם קצת פחות. אולי אתה זוכר את הפעם הזאת שבאתי אליך כשהייתי בהריון עם נעם שלנו, סוף ההיריון ממש, באתי לפה, לקבר. וסיפרתי לך שאני בהיריון ושיש לנו בן, ושאנחנו מתכננים לקרוא לו נעם על שמך. ושלא תחשוב שזה במקומך או שאנחנו כבר ממירים את נוכחותך בנוכחות של ילד אחר, כי הרי זה לא בא במקום זה, וזה לא זה, אלא כל אחד זה בפני עצמו עם החיים שלו והדברים שלו. אלא רק בגלל שאהבנו אותך ואת מי שהיית ואת הנוכחות שלך בעולם הזה.
אבל חוץ מהשיחה ההיא, רק דיברתי עליך.
אבל למה להתחיל מהסוף.
כמה סיפורים…
שמעתי עליך נעם סיפורים עוד לפני שהצטרפתי בכלל למשפחה. אחרי שירה ויהושע שעמדו בציפיות והלכו בתלם, באת אתה ופתאום שינית משהו בתפיסת עולם של מי שפגש אותך. ההורים, האחים, ומי שהיה אתך.
יהושע היה מספר לי עליך. זוכר שנפגשנו בצפון בטיול בר מצוה שיהושע עשה לך? ואפילו אני זוכרת טרמפ שנסעתי עם גילה הרבה לפני שחשבתי שממני ומיהושע יצא משהו, והיא סיפרה לי, דווקא עליך, כמה סיפורים. תמיד היה איזה סיפור טוב לספר עליך.
קיבלת אותי מההתחלה בזרועות פתוחות עם חיוך, התעניינות ושיחות נפש. "איך את יודעת שאת רוצה להתחתן עם יהושע?" שאלת אותי איזה ערב אחרי ששוקי ואני התארסנו וישבנו איזה לילה במטבח בביתכם, והצטרפת אלינו. ועזרת לי לדייק ולנסות לתת מילים לביטחון הזה. ואמרת "וואו, הלוואי וגם אני, לי, יהיה פעם ככה." וצחקתי ואמרתי: "ברור. יהיה."
כל דבר שאלת. לא נתת לדברים לעבור ליד. להיות מובנים מאליהם.
יום שישי אחד, כששוקי היה במילואים והיה אמור לחזור ושניסע שבת להורים, שוקי התעכב, ואתה באת עם הרכב לאסוף אותי ואת טל-אור בת כמעט שנתיים, ונגה בת החודש וחצי. איך שהגעת אמרת שאתה גווע ברעב והוצאנו פיתות מהפריזר וניסינו לגרד מהמקרר הריק של 'אבא חודש במילואים ואמא אוכלת רק שוקולד וקפה' משהו לארוחת צהריים. וישבנו ואכלת, וסיפרת מה שלומך, ועל זה שאתה ממש מתלבט. אני לא זוכרת על מה בדיוק התלבטת, ונראה לי פתאום שזו הייתה נקודת מוצא תמידית שלך. איזו התלבטות קיומית על משהו. וסיפרת על טיול מגניב שבדיוק טיילת. וחקרת אותי על איך זה להיות אמא. ואני אם צעירה מצאתי את עצמי משתפת אותך על החוויה הזו של להיות אם לשתי פעוטות. ההקשבה שלך היתה כל כך מוחלטת, והשאלות כל כך מוצלחות, שעוררו אותי באמת לעצור ולחשוב ולדבר על חווית ההורות המפעימה הזו. ואז גילה התקשרה ושאלה איפה אנחנו, כי נעם יצא כבר לפני שעתיים והיא התחילה לדאוג. אז אספנו את הדברים ואת טל-אורי ונגה ובאנו לצאת ואז נזכרת, נעם, ששכחת למלא דלק. ואמא שלך אמרה לך שהנורה האדומה כבר דולקת וצריך למלא בתחנת דלק ליד הבית ושכחת לגמרי. התחלנו להילחץ, תחנת דלק לא הייתה בתקוע. התחנה הקרובה היתה בצומת הגוש. והתחלנו לחשב – כמה קילומטר אפשר לנסוע עם נורה אדומה. אסור היה לספר לגילה, שלא תדאגי, והרמנו טלפון לחברים אחרים עם דגם רכב כמו שהיה לכם וניסינו לבדוק. אני הייתי בלחץ כי להיתקע בכפר עם ילדות קטנות בערב שבת זה לא בדיוק להיט. אבל אז אתה צחקת פתאום ואמרת: "יאללה, זה הכי מתאים בעולם שזה יקרה לי. אז נצא לדרך ויהיה בסדר. תמיד אצלי הכל מסתדר בסוף." התעצבנתי עליך, ואמרתי שזה לא שמסתדר לך, בסוף זה שאמא שלך מסדרת לך את הדברים בסוף. לא נדבקת בעצבנות שלי, אלא צחקת ואמרת, "טוב, גם זו דרך." ואיכשהו, באופן שלא היכרתי את עצמי יצאנו לדרך ככה. עם נורה אדומה שדלקה כל הדרך מירושלים לגוש ולתקוע. כשהלב שלי דופק על חוסר האחריות שלי. ואולי בכלל הייתי צריכה להשאר בתקוע בשבת. ואיכשהו זה עבר בשלום. והגענו. וכשאני כותבת את הסיפור הזה אני חושבת שהוא מספר משהו עליך. על הפער הזה בין הרצינות והעומק וההקשבה, והיכולת לדייק, ולראות את העולם ואת מי שנמצא מולך, לבין איזה, אם אגיד באופן שיפוטי, חוסר אחריות בסיסי, או אולי אנסח באופן אחר, אפילו איזו השתעשעות עם העולם הזה, עם הכללים המקובלים, עם חוקי הטבע. כאילו יאללה, הכל איזו מציאות מדומה. ודברים מסתדרים באיזשהו אופן כך או אחרת. כנראה עמוק בתוכך ידעת משהו שאני אולי עכשיו מתחילה להבין.
תמונה אחרת. שבת של חורף, טל-אור ונגה התינוקת ישנות, ואנחנו יושבים בסיום ארוחת ערב שבת ומדברים. אתה בדיוק מתחיל לחשוב על זוגיות, על לצאת לדייטים. התחלת לקרוא מלא ספרים על זוגיות. ומתוך כל אלו התחלנו לדבר על מה זה זוגיות. איך יודעים מדייט משהו, מה חשוב בזוגיות, מה בין זוגיות למשפחה. שיחה ארוכה אל תוך הלילה בעוד אתה מצטט מספר זה או אחר, ופותח עוד ועוד ספרים מהתיק שלך. מביא מלא עקרונות ושיטות ופילוסופיה. והצחקת אותנו מאוד איך לפני בכלל שפגשת, או שהתאהבת, או שמשהו, אתה כבר מתכונן כל כך ברצינות. ואנחנו (אולי זה היה רק אני?) מקשיבים, צוחקים, דנים, ומנסים להגיד לך ממרום הזוגיות הטרייה שלנו שבסופו של דבר זה אחד ועוד אחד והשכינה שביניהם. והמוכנות שלהם לעבוד ולהשקיע. ואחרי שסיימת להתעצבן, ולהתווכח ולצעוק, בסוף פתחנו עוד בירה, ואני זוכרת אותך לוגם מהבקבוק, מחייך, מצטרף לצחוק שלנו ואז מרצין ואומר: "חכמה גדולה, מצאתם אחד את השני אז הכל נראה לכם הגיוני ופשוט. לי עוד יש אשה לחפש. איך אני אמור למצוא?"
ואז מצאת. באת, שוב לשבת, ושמעתי אותך מדבר בטלפון במרפסת לפני שבת בהתרגשות ובהסמקה. ושאלתי אותך אחר כך מי זו. ושוב חייכת חיוך ענק ואמרת: "נראה לי שמצאתי". וסיפרת על שרה. וכל השבת סיפרת על שרה, ודיברת על שרה. ועל כך שהיא עדיין לא יודעת. אבל אתה יודע. ובלי להכיר את שרה, התאהבנו יחד אתך בבחורה המקסימה הזו שמעלה סומק בלחייך ומאפשרת לך להיות אתה. ברוגע ובשמחה. ובשבת בצהריים ירדתי למתקנים עם הבנות, ואתה נשארת בבית, וכשטיפסתי חזרה בהר לתקוע ג' לפני סעודה שלישית, מסביב השמש מתחילה לשקוע ולצבוע את ההרים של מדבר יהודה בצבעים ורדרדים, ראיתי אותך עומד במרפסת, בתנוחת הרצל, מסתכל על הנוף עם חיוך גדול. והיית כל כך שלם, ושמח, ורגוע ומאושר.
וזו התמונה שאני רוצה לזכור ממך.
אתה יודע נעם, בעבודתי החינוכית אתה מלווה אותי עוד לפני שנהרגת. כשראיתי כמורה צעירה את היכולות המופלאות שלך, ואת האתגרים, ואיך תמיכה של ההורים והמשפחה וזמן, עזרו להן לצאת לאור בעולם. כשהתבוננתי בך מהצד איך גדלת כל כך יפה. כשאני רואה ילדים שלא תמיד פשוט להם, שהם לא מסונכרנים מבחינה חברתית או קוגנטיבית, שלא מקבלים מסגרת, שנתקלים בקשיי קשב וריכוז ועוד, אני מסוגלת בזכות ההיכרות שלי איתך, לא להיתקע בייאוש שנוצר עם המפגש עם הקושי שלהם ובכך שהם מעוררים רגשות קשים סביבם. אני מדמיינת אותם גדלים והופכים להיות מבוגרים נהדרים, אנשים מעניינים, שמסתדרים עם הקשיים שלהם ואפילו צומחים ומצמיחים יותר בזכותם. ממש כמוך. אני משתפת את ההורים שלהם בכך ואף את הילדים עצמם. לפעמים, כשיוצא ומתאים אני מספרת עליך, בכל מיני גרסאות. ותמיד זה משפיע טוב.
לפני כמה שבועות, למשל, ספרתי לילד מתוק ובודד בכיתה ב', שכל הפסקה מגיע אלי כי אין לו עם מי לשחק, שהיכרתי פעם ילד שקראו לו נעם, ואיך לא היו לו חברים ואז אחרי כמה שנים, כשהוא גדל, נהיו. איך נהיו? פוער ילד עצוב עיניים גדולות כלפיי? ואני מספרת לו שאנשים משתנים, ושילדים גדלים, וגם אתה תגדל ותלמד דברים חדשים. ושלפעמים קל יותר כשאתה גדל, ולפעמים כשאתה גדל החברה נהיית מובנת יותר. שעכשיו קשה, אבל זה יעבור. והילד מחייך, ונרגע ולפעמים בזכות זה כבר בהפסקה הקרובה הוא יצליח להתחבר כי יהיה פחות נואש מהמחשבה שאולי אף פעם לא יהיו לו חברים.
תודה נעם, על מי שהיית, על השנים שהיית בעולם הזה.
תודה על מי שהיית עבורי, גיס משוגע ומגניב, ומצחיק ומעצבן, ומעניין, וקשוב ועמוק. כזה שתמיד רוצה להתווכח ולאתגר אבל יודע לראות את הטוב, ולפרגן.
תודה על מה שהיית עבור כל הנאספים כאן, בשנים שהיית ומאז לכתך. אנחנו מתגעגעים אליך.
ואם עושים בר מצווה, איפשהו שם בשמיים, אז מזל טוב.