אזכרה בעת מבצע 'צוק איתן' קיץ תשע"ד
לא באתי לדבר אל נעם. אין לי צורך בזה. הוא כל הזמן אתי, בתוכי, מדי פעם מציץ מעבר לכתף ולרוב גם מחייך.
הוא יודע שהמשפחה שלנו התברכה וגדלה, הוא רואה את המשפחה המורחבת המסורה, את מעגל הידידים שאליו נוספו הרבה אנשים מאוד יקרים, ואת הקשר המיוחד שנוצר בינינו לבין ההורים של יותם לוטן. הוא רואה עד כמה שונים ומורכבים החיים בלעדיו.
אני מבקשת לדבר על נעם. אני מבקשת לשרטט קווים לדמותו של נעם כדי שנוכל להתרכז בו ובחסרונו העצום, "כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד".
זה שמונה שנים שאני מנסה לברר לעצמי מי היה האדם האהוב הזה – שכנו בו כל כך הרבה ניגודים, וכל צד היה כה עז ואינטנסיבי. הרבה עומק ורצינות מחד ועין טובה וצחוק מתגלגל מן הצד השני.
נעם שלנו היה בחור חכם ומוכשר מאוד, רציני, מתבונן, מתלבט, סקרן ותאב דעת (איזו ספרייה מגוונת השאיר אחריו). הוא היה מודע לעצמו ולסובב אותו, חותר חתירה ישרה ועקשנית לעומקו של עניין כדי לברר את האמת הן בלימוד והן ביחסי אנוש ובהתנהלות העולם (את זאת תוכלו לשאול את הרבנים שלו ואת החברותות שלו). הוא היה בעל תובנות מדהימות שאותן ניסח בבהירות.
נעם היה אדם מאמין מאוד, אדם ירא שמיים. בן ישיבה. הוא למד תורה בשקיקה. הלימוד היה כל עולמו, ובלימוד הוא גם מצא לעתים נחמה. והלימוד לא היה פשוט עבורו – אדם תוסס, אדם שמתקשה לתכנן את זמנו ולבצע את המשימות שהעמיד לעצמו – תקראו לזה הפרעת קשב? … והוא נאבק. הוא חיפש ובדק ודיבר וגיבש לעצמו תפיסה שאדם צריך להילחם כדי להשיג את המטרה ולא להיכנע לחולשותיו, שלאדם יש כוח לנהל את חייו, ולהשתמש בכלים שניתנו לו על מנת לצעוד קדימה. נעם השלים עם כך שנקודת ההתחלה שלו מוחלשת, אך לא התייאש, ויותר מזה, הוא ראה את הצד החיובי שבהפרעת קשב, את יתרון היצירתיות, וגם התבדח על כך שהוא מספיק כפול מאחרים. את כל זאת נעם העלה על הכתב.
והוא כתב – חשבון נפש יומי, מחשבות, רעיונות, תכנים להוראת דרך, ביקורת עצמית, תכניות לעתיד, מכתבים לעידוד עצמי, מכתבים לעידוד הזולת.
מן הצד השני נעם שלנו היה בחור קליל, מצחיק, מלא שמחת חיים ובעל קסם אישי רב. אישיותו הדומיננטית הקרינה על סביבתו עליצות. הוא מצא את הנקודה המחויֶכת בכל דבר, גם בתכנים רציניים. לכל אירוע חברתי, אם בתוך משפחה, אם בין חברים, הוא כתב שיר או פרוזה בכישרון רב ויצירתיות, מתוך הסתכלות חכמה ומתוקה בזוויות השונות, לעתים המגוחכות, של העניין שעל הפרק. הוא היה תאב חיים – נהנה והתלהב מדיון ברעיון גדול כשם שנהנה מבדיחה טובה, מארוחה עם בני המשפחה, מטיול, משיר של סיימון וגרפונקל, מספר של דייב בארי, ממשחק עם אחייניתו וגם מעבודה על הטנק ומן הגריז. הכול ובגדול.
וכגודל האישיות ועוצמתה – כך החֶסר הנורא.
איזו החמצה אדירה. איזה הפסד ענק לנו, לעולם. אך מה לנו כי נלין? זכינו לכל כך הרבה טוב ונחת, ולו לזמן קצר.
אנחנו שרויים עתה בתקופה קשה מאוד לעם ולמדינה, המון כאב, בלבול, דאגה, וזקוקים אנו לרחמי שמיים. בעמדנו כאן בסמוך לקברים הטריים הרבים כל כך של בנינו הטהורים, אני פונה אליך, נעם. היית עקשן גדול, וכשחתרת למשהו – לא ויתרת. אנא, התעקש לפני כיסא הכבוד ותְבע את רחמי הקב"ה, שייתן נחמה למשפחות השכולות, רפואה שלמה ומהירה לפצועים, שייתן חכמה בלב מנהיגינו ושיְנהג אותנו בטוב. ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום.