ו' בתשרי התשס"ז
העליתי על הכתב קווים קטנים שהצלחתי לדלות מתוך הרשמים המהדהדים בתוכי מאז נפילתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד.
"ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויעל… בסערה השמיימה". כל שנות היכרותי עם נעם הוא הלך הלוך ודבר; הלוך ודבר שיחות עומק חודרות, הלוך והסבר אפילו עניינים מסובכים ומורכבים בבהירות ובכישרון לחבר לילד או לקבוצה; הלוך ודבר בנועם דברים החודרים אל הלב; ובייחוד הלוך ואמור את האמירה החיה הייחודית העמוקה והאמיתית שלו.
הדיבור, השיחה עם נעם היה נסיקה לגובהי מרומים, ולא נסיקת הראש והמחשבה בלבד אלא נסיקה של הכול, כי נעם יעקב היה חוזר גם על פכים קטנים עד שאת הכול הכול, את כל החיים הוא העלה אל הטיסה הזאת של גובהי מרומים. זאת הייתה דרישתו של נעם – מצד אחד את גובהי הגבהים של הרוחניות ומצד שני את עומקי העומקים של הנפש. הכול צריך להיות מופנם וחי. נעם היה טבעי.
"וידבר שלושת אלפים משל ויהי שירו חמישה ואלף וידבר על העצים ועל האבנים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר וידבר על הבהמה ועל הרמש ועל הדגים" – נעם היה טבעי, אהב את הטבע ואהב לדבר על הטבע, הוא דיבר על האבן או על העץ וחדר לעומק. כל טיול היה מסע אל עולמות של אידיאלים מוסר ואמת, והכל מתוך המפגש עם האבן, העץ, האזוב, הבהמה, הרמש והדג. גם פגישה עם עץ או צמח בתוך העיר יכלה להיות פגישת אהובים שבין נעם לבין עוד גילוי חיים בעולם. כל דבר קטן שסיפר עליו היה סיפור מלא חיים, כי את הכול חי נעם בעוצמה. דיברנו שעות, נעם ואני, על הדרכת טיולים, ואני יודע ועד שבאותה התקופה שעסק בהדרכה הוא היה מסור כולו למטרה של פיתוח האמצעים והיכולת לקבל באהבה קבוצה של נערים עטופים בחיצוניות וקליפות קוצניות בעלי תחום התעניינות צר ביותר, לזהות את הלב החי הפועם בתוכם, ולעבור איתם מסע חשיפה דרך העץ והאבן אל עצמם, אל אותו הלב החי שידע לזהות. לשם כך דיבר שלושת אלפים משל "ויהי שירו חמישה ואלף". לשם כך פיתח בכשרון ובחכמה ובדמיון יצירתי מקורי, הסברים, משלים ועזרים.
דרישת אמת הייתה בו בנעם. כשהגיע לישיבה זכיתי והייתי לו לחבר, למדנו ביחד 'עולת ראיה'. לפעמים מה שאמרתי לו לא נשמע לו לגמרי אמיתי או מדויק, אז כדי לברר דבר אמת לאמיתה הלך לראש הישיבה, סיפר לו "את זה אנחנו לומדים", שאל אותו וחזר אלי לזכות גם אותי: "בזה טעית ובזה לא דייקת".
עקשן גדול היה נעם. כשהחליט מהי המטרה שאותה הוא צריך להשיג היה משיג אותה ואין זה משנה כמה מאמץ ועבודה נדרשו לשם כך. נראה לי שכח הרצון הזה הוא שעמד לו כדי להוציא אל הפועל את כל אותן המידות המיוחדות והטובות שפגשנו אצלו. גם ללמוד בישיבה לא תמיד היה לו קל, אדם חי ותוסס שכמותו, ובכל זאת החליט והצליח לשמור על תסיסתו החיה ועם זאת ללמוד ולהצליח בישיבה.
"והנה רכב אש וסוסי אש" – נעם נקרא לעלות אל רכב האש ויצא כחתן מחופתו, וכפסק הרמב"ם לא הרהר בביתו ואמר: "הנני". התמזגו בו בנעם מצד אחד אחריות גדולה לצורכי הכלל, עם ישראל, הישיבה, או כל חברה שהייתה בה אמירת "הנני" ביחס לכל דבר אידיאלי, ומצד שני הקשבה פנימית לצורכי נפשו, למה שנדרש ממנו לשם התפתחותו וצמיחת אישיותו הייחודית. גם שכנו בו יחדיו מצד אחד אדם החושב עמוקות על כל דבר, מתלבט תמיד מה נכון ומה אמיתי, ומצד שני אדם זורם וספונטני, והכול כמובן בנעימותו המיוחדת, כאילו בשבילו לא הייתה סתירה כלל בין כל ההפכים הללו. הייתה בו הבנה עמוקה ופנימית של הכלל "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה".
שלם ונעים היה במעשיו, תמיד עורר סביבו שמחה וחיוך, פעם אמר: "יש אנשים שיודעים להצחיק, אני פשוט אדם מצחיק" (משפט אופייני).
"והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם" – ויפרידו בין נעם למשפחתו, בין נעם לארוסתו, בין נעם לחבריו. עלה נעם בסערה השמיימה, אל מחיצת עליון הפנימית של קרבנות הציבור אשר נשמתם נמזגה כולה בפנימיות נשמתם של ישראל שקדמה לעולם ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם.
פגישתי האחרונה עם נעם הייתה כמה ימים לפני שנקרא למערכות ישראל, כולנו התאמצנו בהוספת לימוד ביום ובלילה בכמות ובאיכות ובתפילה לאלוקי מערכות ישראל. שוחחנו נעם ואני ומישהו בא ושאל אותי שאלה בגמרא, אמרתי לנעם: "אני נקרא למלא את תפקידי במלחמה", ושוב שקענו בלימוד, ונעם הלך למלא את תפקידו במלחמה, וודאי לי שהוא עוד ממלא את תפקידו במלחמה ומלמד זכות על ישראל, וממלא שמחה ועין טובה בעולם ובעולמות כולם כפי שעשה בהיותו עמנו.
"אבינו מלכנו עשה למען הרוגים על שם קודשך. אבינו מלכנו עשה למען באי באש ובמים על קידוש שמך"
נאמר בטקס הנצחה בישיבת אילת, בין כסה לעשור תשס"ז